פני שד, עור חיה

פורים הוא בעצם סוג של טיפול נפשי קדום, טוענת הד”ר פנינה פלר, האוספת מסיכות ותחפושות במסעותיה באפריקה, בהודו, בנפאל ובטיבט

תמר רותם

תצלום: ליאור מזרחי/באובאו
פלר. מדוע השתמרה תרבות ההתחפשות

באור המסנוור של הצהריים נדמה שהדרכים מובילות לשום מקום. רק מכונית מקרטעת אחת נסעה בכביש הנידח והשחון באזור אוריסה, בצפון מזרח הודו. זה היה לפני תשע שנים. במכונית היו אשה לבנה, מדריך בלבוש מסורתי ואדם נוסף במדי שוטר, בדרכם לעיר קרובה. קבוצת אנשים במעגל תפסה את עינה של האשה. כשירדה מהמכונית והתקרבה ראתה כעשר נשים יושבות במעגל בשמש הקופחת. במרכז היה פסל אשה מלאה, עשוי חימר ומנוקד בזרעי תירס. הן עטו בדים לבנים דהויים, ללא שמץ מהצבעוניות המאפיינת את הסארי הנלבש באזור. כשהחל הטקס העניקה כל אשה בתורה לזו שישבה לצדה בדים צבעוניים ומעט אורז וקוקוס. מנות אורז אף הונחו על עלה גדול לפני הפסל. פתאום השתטחה אחת מהן על הארץ והחלה מנפחת את לחייה בעודה נושפת ושואפת אוויר בקצב מהיר. עד מהרה נכנסה לאקסטזה, פניה נהפכו למרכז האירוע, נפוחות פי כמה מגודלן הטבעי.

הד”ר פנינה פלר מוכנה להישבע שטיפות גשם גדולות ירדו דקות ספורות לאחר שהחלו היא ומלוויה לצפות בטקס. אבל את פלר, מומחית למקרא ותרבויות עתיקות, פולחן הורדת הגשם והפריון הזה עיניין בעיקר בגלל השימוש המרכזי בו בבגדים ובאופן ההשתנות או ההתחפשות של הדמות המרכזית. התנפחות הפנים היא סוג של מסיכה, היא מסבירה, כמו שבתיאטרון הקבוקי ביפאן הפנים המאופרות מתפקדות כמו מסיכה.

פלר, מרצה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, אוספת מסיכות. היא נוסעת לעתים מזומנות למסעות ארוכים באפריקה, בהודו, בנפאל ובטיבט, כדי לחקור תופעות או תפישות שהיא מוצאת בתנ”ך ולהשוות בינן ובין תופעות דומות בתרבויות אחרות. כך, למשל, לפני 20 שנה חיתה באפריקה בין בני שבט המסאי כדי לחקור פוליגמיה, שהיתה נפוצה במזרח הקדום. לאחר שנים בדקה את התופעה מכיוון אחר באזור בנפאל שחיות בו משפחות פוליאנדריות (שבהן אשה אחת נשואה לגברים רבים). היא שהתה במשך חודשים במנזרים בטיבט כדי להבין את תפישת האלוהות שם וכן את תפישת המוות.

בגדים והתחפשות הם מן הנושאים שפלר חוקרת זה 30 שנה. רבים ממסעותיה כיוונה לתקופות שמתקיימים בהן קרנבלים מסורתיים, כמו אלו שבהודו או באירופה, בוונציה או אפילו בברן שבשווייץ (קרנבל האביב). משם היא חוזרת עם מסיכות (ולעתים גם תחפושות שלמות) שעטו החוגגים.

בביקור בביתה בירושלים, פלר עומדת בפתח הדלת ועל פניה מסיכה עכשווית, דוחה במיוחד, של שלד עוטה ברדס שחור. זהו הדימוי המרכזי של סרט אימה ששמו “הזעקה”, וזו, מתברר, המסיכה הפופולרית ביותר כיום בחנויות התחפושות: מסיכת דם. מצורף אליה צינור פלסטיק ארוך שאם לוחצים בעיגול שבסופו, זולג דם על פני המסיכה.

אחרי קבלת הפנים המפוקפקת הזאת (שנועדה למטרות דידקטיות, מתברר) מציגה פלר את מקומות האחסון הגדולים שנבנו במיוחד בכמה חדרים בבית לארגזי המסיכות שלה. יותר מ-,200 רובן אותנטיות, מאוחסנות בארגזים הללו: מסיכות עור מהקומדיה דל ארטה באיטליה בצד מסיכות עץ עם שיני אדם מאפריקה, כאלה עם נוצות יען מקרנבל ונציה ואחרות דקיקות ואלגנטיות מיפאן. את היקרות והאהובות עליה ביותר היא מציגה בסלון.

המראה הנשקף מהשולחן הגדול שעליו פיזרה את המסיכות החשובות ביותר – ביזארי למדי. פרצופים משונים, אנושיים למראה, מקצתם מאיימים ממש, ניבטים מכל עבר. רק על מקצתם אפשר לומר בזהירות שהם חביבים, כמו מסיכות השד רוונה הצבעוניות מאזור הקטקלי בהודו, שילדים עוטים אותם בקרנבלים שבהם מומחזים המיתוסים הגדולים של התרבות ההודית. לכל אחת מהמסיכות סיפור מאחוריה, ופלר עוברת על פניהן במסע בזק בין תקופות וטיולים. זו התפוחה מהעץ, שגונה זהוב, הובאה מאפריקה, לידה עוד שתיים מיבשת זו, אחת צמוקה עם שיני אדם אמיתיות והאחרת עם זקן משיער אמיתי. בקצה השולחן מסיכה מפלצתית ממונגוליה בצבעים שחור, אדום ולבן של ספק אדם ספק שור, שאפשר לפתוח את הלסת שלה ולאיים בשיניה המרשימות. למסיכה רעמת שיער שחורה שיש לטפל בה במסירות (אם לא מרססים אותה תכופות בחומר הדברה, היא מתמלאת בכינים).

במרכז, בתוך קופסה הנראית כמו אקווריום גדול, יושב אחר כבוד מעין דלוע גדול (בגודל 60 ס”מ) המכוסה קונכיות קטנות, ובתחתיתו מעין חצאית רפיה דהויה. בראשית שנות השמונים נכחה פלר בטקס בזאיר שבו שמאן עטה את המסיכה כדי להוציא דיבוק מתושב המקום. בקדמת החפץ המוזר הזה פעורות עיניים, מה שמזכיר שזו בעצם מסיכה שכנראה מכסה גם חלק מהגוף, עד החזה. פלר מלטפת את גוף המסיכה ומצביעה על העבודה המרהיבה. אין ספק שזו המסיכה האהובה עליה.

פלר היא אגיפטולוגית במקצועה. העניין שלה במסיכות החל במפגש שלה עם מסיכות המוות במצרים. המצרים האמינו שהנשמה חוזרת לגוף האדם לאחר המוות. הם הכינו מסיכות בדמותו של המת כדי שהנשמה תזהה את האדם שהיא שייכת אליו. “חשבתי לעצמי, כמה עבודה הם השקיעו בזה, כמה זהב. וכמה משקיעים עד היום, למשל, בהכנות לקרנבל ונציה”, אומרת פלר. “עיניין אותי מדוע התרבות הזאת של ההתחפשות והמסיכות השתמרה עד ימינו”.

בעולם המערבי, מעשה ההתחפשות הוא עניין מוגבל בזמן ובדרך כלל מיועד לילדים בלבד. כך זה בפורים וגם בארצות הברית בחג ליל כל הקדושים. אבל בתרבויות המשמרות אלמנטים רבים מעידן קדום יותר, כמו באפריקה, נעשה שימוש רב, מגוון ותכוף יותר בהתחפשות ובמסיכות, גם למטרות התחזקות ושאיבת כוחות. כאשר חיתה פלר בשבט המסאי באפריקה, היא ראתה לא פעם איך לפני מסע ציד, עוטה הבאבו, ראש השבט, עור חיה כדי לשאוב כוח מהחיה. את העדות הקדומה ביותר למנהג זה, מתקופת האבן, אפשר למצוא בציורי המערות בארייז' שבצרפת.

הכוח ששואבים מהמסיכות הוא בדרך הסובלימציה והקתרזיס, מהחייאת היצרים האפלים והכנעתם, מהאישור להיות משהו אחר. “זו הסיבה שבמסיכות יש תמיד משהו מפחיד, אלים”, אומרת פלר. “זה חלק שקיים בנו ודרך המסיכה הוא מקבל אישור להשתחרר. וככל שהתקופה אלימה יותר, כמו אצלנו, המסיכות נהפכות לאלימות יותר”.

לבישת המסיכות מופיעה בתרבויות השונות בקרנבלים. זהו למעשה אישור לצאת מהשגרה והצרות, להשתנות. להיות מישהו אחר לרגע. “כשילד צנום בטיבט בפסטיבל אינדרה-ג'טרה בסוף עונת המונסון רוקד עם מסיכת השד הרע רוונה, הוא נראה כמו המבוגר שלצדו. ההבדלים מיטשטשים. הוא שואב מכך כוח”. לכן מתלווה לכך שמחה גדולה של הצופים, אף שהם לא ממש לוקחים חלק במעשה עצמו. הדבר בולט בקרנבל בברזיל.

פלר סבורה שמגילת אסתר מתארת אווירת קרנבל, אף שלא מוזכרות שם תחפושות או מסיכות במפורש. המגילה כולה, לדבריה, היא קומדיה בדומה לקומדיה דל ארטה, פארסה על התקופה. יש שם היפוך תפקידים: אסתר החלשה נהפכת למצילת עמה, אחשוורוש החזק – למלך חלש. מרדכי עולה לגדולה, לובש בגדי מלכות ויוצא על הסוס. במגילה, אגב, אין תחפושות או מסיכות, ואולם האיורים של המגילות תמיד כללו ציורי מסיכות ותחפושות.

בפורים מצווים לזכור את עמלק, את הרוע, אומרת פלר. זהו חג שמאפשר לטפל ביצרים שליליים. יש מצווה לשמוח, לצחוק, לצאת מהשגרה. זהו למעשה סוג של טיפול נפשי קדום. לכן, היא מסבירה, אומר הרמב”ם שלעתיד לבוא יתבטלו חגים רבים, אבל לא פורים.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~381284920~~~30&SiteName=hayadan