כמה מדענים אמיצים לומדים איך להביא לעולם תינוקות בדרך החדשה: רחם מלאכותי.
פופיולר סיינס
הונג-צ'ינג במעבדה
עובר חי בעולם של בועות. בימיו הראשונים הוא נראה בעצמו כמו בועה. אחר כך הוא צף בתוך בועה – שקיק השפיר העוטף, הרך והרטוב. ובסוף, אם מתנהל הכל כשורה, משחרר העובר בועת נוזל אחת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, כמו שולח לנו אותות, בזמן שהוא מתכווץ ובולע וצף ברחם. הבועות אלו הן ששכנעו לראשונה, לפני שנתיים, את הונג-צ'ינג ליו, שתינוק יוכל בעצם לגדול מחוץ לרחם אמו; ליו, מנהלת המעבדה האנדוקרינית לרבייה במרכז לרפואת פריון ועקרות במנהטן, הפכה, כמעט בטעות, ליוצרת הרחם הראשונה במדינה. מראשית 2001 החלה המעבדה שלה לגדל דפים של רקמות אנושיות שמורכבות מתאי דופן הרחם. רקמה מהונדסת זו של תאים שנתרמו ממטופלות עקרות, הייתה אמורה לחזק את הצלחת ההפריה החוץ-גופית של המרפאה.
שכבת תאי דופן הרחם היא, אחרי הכול, המצע האידיאלי לגידול עובר, טוב כמעט כמו של אמא.
אבל הרקמה, שכבה יחידה של תאים פרושה לרוחב תרבית תא בתוך צלחת פטרי מפלסטיק, הייתה דקיקה כקורי עכביש. במעבדה קיוו שהעוברים ישתרשו על הרקמה הזאת, כך יוכלו המדענים ללמוד יותר על מנגנוני ההשרשה. אך העוברים הגדלים הבקיעו דרך הרקמה, נחבטו בצלחת הפטרי וכמו עץ ששורשיו נתקלים בסלע, מתו.
ליו הוסיפה שכבות, רקמה מעל רקמה, עד שהיה בידיה דגם תלת ממדי, רחם עצמאי ביסודו. לרקמה המהונדסת הזאת יוכלו עוברים להיקשר. הם יוכלו לחצוב בתוכה ולשלוח החוצה נצרים של כלי דם. הם יוכלו לקבל תזונה ולהוציא פסולת. הם יוכלו להתחלק, להיבדל ולהתפתח יפה.
כל זה הוביל לבסוף אל הבועות. בניסוי שערכה ליו ב-2003, הצליח עובר של עכבר להתפתח עד מלוא תקופת ההריון כמעט באחד מן הרחמים המלאכותיים שיצרה. הוא זז. הוא נשם. הוא בעבע. הניסוי לא זכה לתשומת לב ראויה, אולי משום שליו לא פרסמה את תוצאותיו בגלל חששותיה מתגובתם של פוליטיקאים, פעילים בארגונים שונים והורים-לעתיד נואשים. באותו הרגע היא ראתה להרף עין את עתיד הילודה האנושית, שברירי ומתחלף. הודות למחקריהם שלה ושל אחרים עשויים רחמים מעשה-ידי-אדם של עכברים להיות מציאותיים בתוך עשר שנים ולהוות קרש קפיצה לרחמים אנושיים מלאכותיים. אינקובאטורים אלה יוכלו, בסופו של דבר, לבוא במקומם של הטבעיים. ההפריה תוכל להיעשות במרפאה; והלידה – נקייה מדם; תקופת ההריון תהיה נפרדת מן האמהות, ועובר יוכל להיות בר-קיימא מרגע המיזוג בין הזרע לביצית.
או שאולי לא? ימים אחרי פעילות עליזה, עובר המכרסם של ליו מת, מעוות וחסר צורה, יותר סוסון ים מעכבר, חריג התפתחותי. דבר דומה קרה גם לעובר הבא שהיא שתלה, וגם לבא אחריו.
עובר עכבר בן 5 ימים ברחם המלאכותי
לפני 21 שנים הצטרפה ליו, אז פרופסור-חבר, לצוות הראשון בארצות הברית שיצר תינוק מבחנה. עתה יכולים היא ושותפיה להתגאות בשיעורי הצלחה מעוררי קנאה. במהלך השנים האחרונות, כ-40% מהזוגות שפנו למרפאה שלה הרו, וב-2004 נולד תינוק ההפריה החוץ-גופית ה-10,000 במספר של המרכז. מחקר הרחם המלאכותי שלה היה תוצאה טבעית של מאמצי ההפריה החוץ-גופית והוא מונע על ידי אותו כאב. “אני רואה כל כך הרבה נשים שמשתוקקות לתינוק משלהן”, היא אומרת. ביניהן יש נשים שעובריהן לא הצליחו להתפתח, והן עשויות לצאת נשכרות מן המחקר הנוכחי.
הרחם המלאכותי של ליו מפתיע בפשטותו. היא יצרה אותו לאחר מחקר שערכה על יצירת עור מלאכותי ואימצה את אותן השיטות. קודם כל, היא ועמיתיה מעצבים בסיס, תבנית בצורת רחם מקולגן וקונדרויטין, חומרים שיכולים להתפרק ליסודותיהם על ידי חיידקים או אורגניזמים חיים אחרים. עם הזמן הם מתמוססים ומשאירים רק את רקמת דופן הרחם שמונחת על התבנית. כל רחם מעוצב כחתך של גרסת היונקים שהוא מחקה: הדגם האנושי המלאכותי הוא בצורת קערה; הדגם המלאכותי של רחם העכברה מעוצב בצורת כעך, בדומה לרחמה הטבעי הצינורי. בהתחלה השתמשה ליו בתאי דופן רחם שנתרמו על ידי כמה מן המטופלות של המרפאה כדי לגדל רקמה אנושית. לאחר מכן היא הוסיפה עוברים אנושיים שנותרו מטיפולי הפריה חוץ-גופית. ביציות מופרות אלה נשתלו והתחילו להתפתח. אבל כעבור 10 ימי עיבור, הפסיקה ליו את הניסויים, הרבה לפני יכולת קיום. על פי התקנות הפדראליות הנוכחות, שבועיים הם הגבול לגדילת עובר אנושי במעבדה. “אז עברנו לדגם של בעלי חיים”, אומרת ליו במשיכת כתפיים. ב-2002 התחילו היא ועמיתיה לייצר רחמים של עכברים ולגדל בתוכם עוברים של עכברים. בקווים כלליים, תהליך העיבור נראה פשוט. זרע וביצית נפגשים. עובר ניטע. האם ותינוקה בונים ביניהם שליה ושקיק שפיר. נוזל מצטבר סביב העובר הגדל. הורמונים נכנסים ויוצאים. מזון, דם וחמצן עוברים דרך השליה. תוצרי פסולת מסולקים. ישנה המיה עדינה של דפיקות לב אימהיות ושל פעולת העיכול. כמו אקווריום משוכלל, מווסת היטב.
אלא שהוא לא. השתלשלות האירועים בפועל מסובכת בהרבה. די לפסוח על צעד אחד קטן, להשמיט ביטוי של גן, להוסיף מעט יותר מדי או פחות מדי מהורמון מסוים, כדי להישאר בסוף עם תינוק מת או מפלצתי; או עם השניים גם יחד, מה שעשוי להיות ברכה במקרה הזה.
עובר העכבר ביום ה-14
רחם מלאכותי מוזכר כבר שנים במדע הבדיוני, בתיאוריה הפמיניסטית, בדיונים על הפלות ואפילו בהרהורים העגמומיים של נשים בהריון מתקדם. בספר “עולם חדש נועז”, שנכתב ב-1932 גדלו תינוקות במבחנות. בספר חדש יותר, “אין לי מושג איך היא עושה זאת”, מבטיחה גיבורת הספר, אם עובדת מותשת, לחברתה הצעירה ממנה, שהיא לפחות תהיה משוחררת מן השעמום והפגיעה בקריירה הנלווים להריון, הודות לטכנולוגיה המתפתחת של 'תינוק בקופסה'. המדע ניסה להדביק את קצב הדמיון: ב-1963 הכניסו חוקרים עוברים מהריונות שהופסקו לתאי חמצן עם תוספת של נוזל מימי. הניסיון לא צלח.
הגרסה המציאותית ביותר של מכונת-רחם תפעולית נוצרה לפני כחמש שנים. בניסויים שנערכו בטוקיו, מילאו קופסה אקרילית בנוזל הדומה למי השפיר. עובר של גדי, שהוצא בניתוח קיסרי בחודש הרביעי להריון תקין, הושם בתא המכונה. חבל הטבור שלו חובר לצינוריות שהיו מקושרות לשליה מלאכותית. רוב הוולדות שעברו את הניסוי מתו מיד, אולם אחדים שרדו עד שלושה שבועות נוספים והשלימו את מלוא תקופת העוברות. לכולם היו מומים ובעיות בריאות. הניסויים הופסקו זה מכבר.
הזירה נותרה פנויה לליו. היא ושניים מעמיתיה, שניהם גברים, שיפרו וליטשו את הרחם המלאכותי שלהם קמעה קמעה. הם פיתחו נוסחאות קרובות מאוד לנוזל הקיים ברחם ממשי של יונקים, אף כי פיתוח התערובת המושלמת של דם, הורמונים וחלבונים, והדיוק בהתאמתם במהלך תקופת ההיריון, הוא בינתיים בלתי אפשרי. בניסויים שנערכו במעבדות אחרות נמצא כי הבדלים זעירים במי השפיר גרמו אחר כך להבדלים ניכרים בעוברים.
עובר מעוצב נוצר כעבור 17 ימים
בניסוי האחרון שערכה ליו, היא השתילה בניתוח את אחד מרחמי העכברים המלאכותיים שלה בנקבת עכבר בוגרת, והעובר שהיה בפנים חי 19 ימים. אך בכל המקרים, כל אחד מעוברי העכברים, יותר מ-150 עד היום, לא שרד. אחת הסיבות לכך, סבורה ליו, היא שהשריגים המפותלים של כלי הדם שאמורים לחבר את היצורים הזעירים לדופן הרחם מצטמקים או שאינם מצליחים כלל להתפתח. העוברים סובלים מחוסר דם, ומתייבשים. כדי לפתור את הבעיה, וויידונג וואנג, עמית של ליו, חקר את הביטוי של הגן שנקרא AGPAT עכברי, אשר נראה כי הוא מעורר היווצרות כלי דם בתוך הרחם. אם הגן הזה נחסם, העובר אינו יכול להינטע כהלכה ולהתפתח, תופעה שעשויה להסביר מדוע נשים שהגן הזה אצלן חסר או אינו מתפקד, מפילות. אך מאידך, אם מעוררים את הביטוי של הגן הזה יתר על המידה, מקבלים ג'ונגל של כלי דם, גוש פורה של ורידים; למחקר עשויות להיות השלכות על טיפול בסרטן. אם נחסום את הביטוי של הגן, נשלול מהגידול את יכולתו ליצור כלי דם חדשים לעצמו, ונגרום בכך לחנק עצמי איטי. “יש חפיפה בין מחקר פוריות ואונקולוגיה”, אומר וואנג. ראשית החיים וסופם. אנו עוסקים בשניהם כאן במעבדה”.
ייתכן שמי ששקועים כל כולם ביצירת רחם מלאכותי אינם בהכרח אנשי המדע. חברי כת ה'ראלי', שאף טוענים שעלה בידם לשבט תינוק, הצהירו ב-2003 שהם פיתחו ' בייביטרון' שיכול לשמש אינקובאטור לעובר מרגע היווצרותו והלאה. אף אחת מטענותיהם היומרניות לא הוכחה. קבוצה אחרת, רצינית יותר הם ממתנגדיהן החריפים של ההפלות, שמגייסים את הפוטנציאל הטמון בהריון חוץ גופי למאבקם. 40 מדינות ומחוז קולומביה בארה”ב אסרו הפלה לאחר השבוע ה-24 של ההריון, השלב שבו יכול התינוק לשרוד לאחר הלידה. רחם מלאכותי יגדיל מאוד את תקופת כושר החיות של העובר. להלכה, עובר יכול לשרוד מחוץ לגופה של אמו מרגע היווצרותו. כמה פעילים המתנגדים להפלות טוענים לפיכך כי נשים יחויבו להמשיך לגדל את עובריהן המופלים ברחמים מלאכותיים.
אתיקאים רפואיים חוששים שקבוצה אחרת של נשים תשתמש ברחמים מלאכותיים מטעמי נוחות, כדי להימנע מסימני מתיחה בעור והעלאה במשקל או כדי להאריך את קריירת הכוכבות שלהן. אחדות מן הפמיניסטיות הקיצוניות רואות ברחמים מעשה ידי אדם אמצעי לא רק לשחרר נשים מן ההריון אלא לשחרר את המין האנושי מנשים בכלל. אם יישמרו בבנק הביציות מספיק ביציות, יוכלו הגברים לעבור השתלת רחם מלאכותי בגופם ולהביא לעולם ילדים בעצמם.
עובר עכבר בן 17 ימים שהושתל באם פונדקאית.
ג'אנט דיפיאטרו היא המומחית הבולטת בעולם כיום לתחושות של עוברים. דיפיאטרו היא אחד המדענים הבודדים שהתמקדו בחקר העובר כמערכת אקולוגית. במחקריהם האחרונים חיברו דיפיאטרו ועמיתיה מוניטורים לעור ולבטן של נשים הרות. הם ציפו למצוא שהעובר יגיב למצבי הרוח של האם. מחקרים קודמים הראו שעוברים הגיבו כמעט מיד לשינויים בתנוחה או ברגשותיה של האם – בדממה. דיפיאטרו משערת שזו דרכו של העובר ללמוד להבין את אמו ואת גופה, ואת אופן תגובתה לרעש או לגירויים אחרים. אולם במחקר שפורסם בשנה שעברה, היא מצאה שההוראה אינה חד-צדדית. גם עוברים מלמדים את אימותיהם. “גילינו שהעוברים נעו כשאימותיהם אפילו לא היו ערות לכך, והם נתנו להן טלטול רגשי קטן. למעשה, הם אימנו אותן לשים לב אליהם”. מאחר שרובה של תנועה זו מתרחש בלילה, הייתה זו גם טעימה לחסך בשינה, מפני שכנראה עמוק בדנ”א שלהם הם יודעים שכדאי אולי להתחיל להרגיל אותן לזה. “הסביבה העוברית”, אומרת דיפיאטרו, “היא יותר מרק הורמונים. אי אפשר סתם להוסיף קצת מההורמון הזה או מהחלבון ההוא ולשחזר את הרחם. עובר שיתפתח מחוץ לגופה של אמו, יהיה שונה מאותו עובר עצמו אילו היה מתפתח בדרך הטבעית”.
נשים שהביאו לעולם ילדים מבינות זאת באופן אינסטינקטיבי. כל אישה ששכבה בחושך ועקבה אחר תזוזותיו של גבנון בצורת עקב לאורך כרסה, יודעת שרגש מעודן צומח בפנים, שהילד הופך להיות ישות נפרדת גם כשהוא עדיין חלק ממנה. הצלחתו של האימוץ מוכיחה שקשרי גומלין אלה אינם הכרחיים לקשר ההורי. אך האם הם חיוניים במובנים מסוימים שלא ניתן למדוד אותם, למוח ולגוף הילדותי, לכישוריו המאוחרים יותר של תינוק לגעת, להתחבר ולאהוב?
כמי שעוסקת ברמות של הורמונים ובביטויים של גנים, גם ליו חוששת מההשלכות המוסריות מרחיקות הלכת. ב-2001, לאחר שניסוייה המוקדמים בביציות מופרות אנושיות פורסמו, היא הוצפה בשיחות מנשים עקרות שהתחננו בפניה להשתתף בניסוי. המומה מגל הפניות ומההכרה הלא אופיינית לה היא עצרה את ניסויי הרחם המלאכותי למשך שנה שלמה, וחידשה אותו רק לאחר שגמלו בה כמה החלטות. “אני לא רוצה ליצור רחם לנוחותן של נשים שפשוט לא רוצות להיות בהריון”, היא אומרת, ומסרבת בעדינות לדון בשימושים שקבוצות של מתנגדי הפלות עתידים לעשות בתוצאות מחקרה. “אני רוצה ליצור רחם שיהיה איבר חלופי”, היא אומרת, שיושתל באישה שרקמת השפיר שלה נתרמה, שישחזר במלואו את המרחב החשוך העשיר של מערכת הרבייה של אישה בריאה.
כפי שכולנו יודעים, עם יציאתה של המצאה חדשה, מאבדות הכוונות את תוקפן. ליו סבורה שבעוד 5 או 10 שנים יהיה בידיהם רחם בר קיימא של עכבר. דגם אנושי ייקח יותר זמן, בהנחה שההגבלות על ניסויים בעוברים יבוטלו או יוקלו.
מבצעים מיוחדים לקוראי הידען שירכשו מנוי לפופיולר סיינס
ידען הגנום האנושי – ההיבט המוסרי
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~345877053~~~47&SiteName=hayadan
