הידען > פוטש לנשיא/ד”ר יחיעם שורק

פוטש לנשיא/ד”ר יחיעם שורק

ד”ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה:https://www.hayadan.org.il/soreq100605.html

לא להאמין, אבל לפני קצת פחות מאלפיים שנה התבצע מין פוטש לנשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, כשמאחורי מהלך דרמטי זה עמדה קבוצה של חכמים מחד וכמה טונות של אידיאולוגיה מאידך.
רבן גמליאל? ובכן, במהלך תקופת השלטון הרומי ביהודה נהגה בקרב היישוב היהודי מסגרת שלטונית מעניינת ומורכבת ששמה סנהדרין, כמעין אספקלריה למוסד מקביל בעיר הפוליס היוונית-הלניסטית ושמו “סינדריון”. מדובר בגוף שסמכויותיו שיפוטיות, ביצועיות וחקיקתיות, ושבראשו עמדו לעיתים אדם אחד או צוות מצומצם – כהן גדול ונציג “חילוני”-אריסטוקרטי. סמכויותיו לא היו מוגדרות באופן ברור, ולפחות לנו זה לא ידוע כיום, והיקפן ומשקלן נבע, איך-לא, מטיב היחסים עם השלטון הרומי מחד וכנגזר מן הנסיבות ההיסטוריות מאידך.
שנים רבות קודם לפרוץ המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש הנהיגה את הסנהדרין משפחה אחת, משפחת גמליאל, כשאישיה, רבן גמליאל ובנו רבן שמעון בן גמליאל, היו האחרונים להנהגה היהודאית ערב החורבן. רבן שמעון בן גמליאל, המנהיג הפרושי בתקופת המרד בירושלים, התנדנד בין תמיכה במורדים לבין השלמה עם הכיבוש הרומי, וסופו, כמסתבר, להיגרר, “קצת-די” באינוס, אל חיק המורדים.
לאחר שוך הקרבות וסיום המרד חיפשו הרומאים ותרו אחר עקבותיו של היורש-הינוקא – רבן גמליאל, על-מנת לפקח על מהלכי סביבתו הקרובה ואולי אף להחזיקו כבן ערובה, כהמחאת-ביטחון מול סכנת התחדשות המרד.
במקביל מצמיחים הרומאים (או מאשרים את הצמיחה בדיעבד) הנהגה חלופית למשפחת הנשיאות המסורתית של רבן גמליאל בדמות רבן יוחנן בן זכאי, כשסיפור יציאתו הדרמטית מירושלים (מתחזה למת, נפגש עם המועמד הרומי לקיסרות, מתנבא כי הנ”ל יתקסר ואכן כך קרה, ממש בדומה לסיפור המיתולוגי על יציאת יוסף בן מתתיהו מטבעת המצור סביב יודפת, ובמיוחד נבואת בן מתתיהו, התממשותה והתיגמול הרומי בהתאם. עיינו ברשימתי באתר “הידען” בזיקה ליודפת) מסתבר כסיפור כיסוי ובידוי. הרומאים היו זקוקים למנהיג שכמותו על-מנת לייצר את האטמוספירה של שקט תעשייתי ביהודה, לאפשר את שיקומה הכללי של יהודה ולשלוט עליה.
עם הזמן, כנראה בתקופת קיסרותו של יורש-יורשו של ווספסיאנוס, הלא הוא נרווה Nerva)), שב רבן גמליאל להנהיג את הציבור ביהודה, כבוגר, כמקובל במידה מסויימת, כמי שאינו מצטייר כמרדן ונטל לידיו את הכתר הנשיאותי ומתוך כך את הנהגת הסנהדרין.
רבן גמליאל, אולי בשל אופיו, אולי בשל האופוריה התמך-קיסרית, אולי בשל התחשבנות ונקמנות אישית בהנהגה שקדמה לו, ואולי במין שילוב בין כל אלה, נהג ביד רמה ובזרוע אולטרה-אסרטיבית בצאן מרעיתו, ובכלל בחברי הסנהדרין.
כל עוד הנשיאות שלטה ביהודה בתקופת כינונו והתקיימותו של בית המקדש בירושלים נזהרו בדרך כלל חברי הסנהדרין מלהתמרד בנשיא ובשושלתו, אלא שחורבן הבית, המעבר למרכז החדש ביבנה, תקופת הביניים שבה הוביל רבן יוחנן בן זכאי את מועצת השלטון האוטונומית ובעיקר החטוטרת של רבן גמליאל (כמי שהשתייך למשפחה שבה דבק כתם המרדנות), כל אלה החלישו במידה רבה את הסמכות הנשיאותית ויצרו תשתית נוחה לניסיון של מרדנות כנגדה.
לקבוצת חכמים, חברי סנהדרין, פשוט “נשבר” מתרגילי מנהיגותו של רבן גמליאל, וכאשר נידונו בסנהדרין תקנות ונהלים העוסקים במורכבות המהותית של יחסי-רוב-מיעוט במוסד הנידון, הניפו את נס המרד, את המהפכה הקטיפתית משלהם.
נחזור ונדגיש שוב את הנקודה הבאה: עד חורבן הבית שאבה הסנהדרין את עיקר כוחה מהתכנסותה בירושלים, סמוך למקדש (בלשכת הגזית), ומהיות מנהיגיה ומוביליה קשורים במישרין או בעקיפין למקדש, ומתוך כך הפעילה הנהגת הסנהדרין סמכותיות מופלגת כלפי החברים כולם. לאחר חורבן הבית משתנה התמונה כמעט מקצה לקצה: העתקת המרכז הסנהדראי אל מחוץ לירושלים שחקה במידה רבה את קדושת המנהיגות והעלתה מתוכה גורמים חוץ-מקדשיים, עמ'ךיים, אשר ברשות ובסמכות הגדילו כוח ופרסום ו”איימו” על קדושת בית הנשיאות. הנה לכם הרקע למהפכה הקטיפתית.
בזיקה לכך לא נשתומם איפוא כי בסנהדרין נידונו אז הוראות ותקנות הנוגעות לעמדת היחיד ולעמדת הרבים. הוויכוחים בסנהדרין היו לעיתים סוערים ותוססים, והתגלעו מטבע הדברים חילוקי דעות, ולעיתים מאוד עקרוניים ובני חשיבות מכרעת, בין חברי הבית. לפיכך נידונו בסנהדרין תקנות שונות, במקרה זה טכניות ונהליות, שנועדו להסדיר את השקלא-וטריא ובעיקר את הדרך לגבש החלטות ולנסח חוקים ותקנות. הליך קבלת ההחלטות במוסד זה התנהל כמו בית משפט דמוקרטי: ההכרעה נפלה על-פי רוב המשתתפים, ובכל מקרה נרשמה גם דעת היחיד, דעת המיעוט, ובלשון המשנה (עדויות א, ה): “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין”. המשנה מצאה צורך עקרוני, בנסיבות מיוחדות של “חוכמה” (גדולת החברים) ו”מניין” (מספר החברים), לחזק מחד את העקרון הדמוקרטי של “אחר רבים להטות”, ומאידך את חשיבות עמדתו של היחיד, של דעת המיעוט. התוספתא, משמו של רבי יהודה, מתנסחת בהקשר זה כדלקמן: “לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן” (תוספתא עדויות, א, ד). כלומר אין למחוק או למוסס את עמדת היחיד, ובשעה שייצא לה טעם היא תשוב ותועלה.
כאמור, תקנות אלה המחזקות מחד את ההליך הדמוקרטי, והמקנות מאידך לפרט חשיבות וכבוד, מתבהרות על רקע שאיפתו של הנשיא לכוף את רצונו ודעותיו על הכלל, כשהוא מסתמך על כוחו הנשיאותי ועל הגיבוי שניתן לו מהשלטון הרומי, ולאור עדויות לא מעטות המפוזרות לאורך ספרות חז”ל היה תאב כוח, שררה וכבוד.
האופוזיציה כנגדו הונהגה, כך דומה, על-ידי רבי יהושע בן-חנניה, ונבעה מטעמים אידיאולוגיים ומהותיים בעיקרם וכנראה גם אישיים. המחלוקת הראשונה בין השניים מופיעה במשנה, במסכת ראש השנה, ועיקרה קבלת עדות החודש. מניין ימות החודש, כל חודש וחודש בפריסה הפנים-שנתית (הבן 28, 29 או 30 יום) היה ידוע על בסיס חישוב אסטרונומי. עם זאת שמרו המנהיגים, נשיאי ישראל, על ריטואל של תיחקור צמדי עדים, שהיו נשאלים באשר לדמות הלבנה אותה ראו. ריטואל זה שיווה לפונקציה הנשיאותית משנה חשיבות וכבוד, ומתוך כך הופגנה שררתם בציבור. באחד המקרים עוקץ רבי יהושע את הנשיא ואת חישוביו, ובתגובה מטיל עליו הנשיא סנקציה גופנית, מעין זובור, ורבי יהושע נאלץ למלאה ככתבה וכהוראתה.
במקרה הבא, הלקוח ממסכת בכורות שבתלמוד הבבלי נחלקים שני גיבורי הפרשה הנ”ל בעניין שנראה לכאורה פעוט (בין כהן חבר לבין כהן עם-הארץ), אך בעל משמעות פוליטית מזה ואף כלכלית. משנודע לרבן גמליאל הנשיא על עמדתו החלוקה של יריבו המושבע, רבי יהושע, הוא מחליט להפעיל כנגדו תרגיל מנהיגותי. והנה בשעת הדיון בסנהדרין בעניין כהן חבר וכהן עם-הארץ מניח רבי יהושע, כך דומה על-כל-פנים, שרבן גמליאל מבקש להתנגח עימו, ועל כן הביע בעניין הנושא הנידון עמדה המזוהית עם עמדת הנשיא, אלא שהנשיא לא הרפה, ובמעמד כל ציבור החברים הכריז כי אין פיו ולבו של רבי יהושע שווים, שהרי הביע עמדה הפוכה בעניין הנידון ימים לפני כן.
הנשיא לא הסתפק בכך והטיל על רבי יהושע ש”סרח” עונש משמעתי בנוסח של: “עמוד בפינה כשפניך אל פח האשפה!” (זוכרים?!). מהלך זה זכה תחילה לגיבוי “פרלמנטרי” בסנהדרין, שהרי ציבור החכמים סר למרותו של המנהיג, של הנשיא, וכך מוסרת עדות התלמוד: “והיה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו”, המבטאת את נוהל ההשפלה שכפה הנשיא על ה”מורד” הפוטנציאלי בו, בבחינת למען יראו וייראו. חברי הסנהדרין המתינו משך זמן רב, קפצו שפתיים ושתקו, עד אשר פקעה סבלנותם והם הורו לאחד הפונקציונרים בניהול דיוני הסנהדרין, ה”מתורגמן” כלשון התלמוד, וציווהו “עמוד! ועמד”. כלומר הפסיק את הדיון כדי לשגר רמזים ברורים לנשיא על שחרג מן התקינות המוסרית, החברית.
הפרשה מסתיימת די במפתיע, ללא כל הסבר והמשך, ואלמלא היא נידונה במסכת אחרת, לא היינו יודעים כיצד הסתיים האירוע. ובכן, במסכת ברכות בתלמוד הבבלי עולה שוב הפרשה, והפעם בהקשר אחר, וכך נאמר בה: “מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו (שאל אותו): תפילת ערבית, רשות או חובה? אמר ליה (לו): רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו (שאל אותו): תפילת ערבית, רשות או חובה? אמר (ענה) לו: חובה”.
בשלב זה עלינו להבין כי הנשיא מטעמים שונים, ולא דווקא הלכתיים-מהותיים והיסטוריים-מסורתיים, ביקש לבצע מהלך מאוד יסודי בתחום התפילה, כמו גם בתחום עניין נוספים, כדי למסדה, לארגנה ובעיקר לגבשה על-פי דפוס אחד ויחיד. והנה, “צץ” לו, מ”אי-שם”, אופוזיציונר בדמות רבי יהושע, ש”העז” לחשוב אחרת. מותר לו? מותר. אך לא כך חשב הנשיא. יתירה מזו, נראה, אם כי קשה היא ההוכחה בנידון, שהנשיא ביקש להמעיד את רבי יהושע, לגרותו לוויכוח דרך שאלה “תמימה” שהעלה אותו תלמיד, ולבסוף להוכיחו ואף להשפילו, כאומר לו: עכשיו נראה מי הבוס?
נמשיך ונעיין בפרשה המעניינת. ובכן, הקשה אותו תלמיד על הנשיא וכך אמר לו: “והלא רבי יהושע אמר לי רשות?!”. הנשיא בקושי כבש את כעסו והחליט להתקיל את רבי יהושע פעם נוספת. וכך, בהיכנסם לסנהדרין הועמדה שאלת “תפילת ערבית, רשות או חובה” לדיון, מה שנראה כמכוון מראש על-ידי הנשיא. משהוצגה השאלה בציבור הזדרז הנשיא להביע את עמדתו הידועה: “חובה”, ובקרב החברים הושלך הס. אף לא אחד חלק על דברי הנשיא. הנשיא התעקש וביקש לגרור את רבי יהושע לעימות, כשהוא שואל את הציבור: “כלום יש אדם שחולק בדבר זה?” ותגובת רבי יהושע, שידע כי הנשיא “רוכב על זנבו”, היתה בהתאם – שלילה מוחלטת. אך הנשיא לא הרפה והוכיח את רבי יהושע בפרהסיה: “והלא משמך אמרו לי רשות”. הנשיא אינו ממתין לתשובתו-תגובתו של רבי יהושע והוא מענישו בשנית, כשהוא גוזל ממנו את תוארו הציבורי “רבי” וכך פנה אליו ואמר: “יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך … והיה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו”. גם הפעם, לאחר זמן ממושך הורו החכמים, כצעד מחאתי למתורגמן שיפסיק את הדיון ואכן כך היה. אלא שהפעם לא היו מוכנים החברים לעבור לסדר היום. הללו חזקו את צעדם הצפוי על-ידי הבעת מחאה כנגד רדיפתו המצטברת של הנשיא כלפי רבי יהושע והעדר תגובה מתאימה. ובהתנסחות מעניינת היא מונים אחד-לאחד את פרשיות ההתנהגות הלא-תקינה כלפי רבי יהושע ואף מודים הם עצמם בסבלנותם שפקעה, ובנוסח של: עד מתי נבלע ונשתוק (ובלשונם: “כמה נצעיריה וניזיל” – עד היכן נצערו ונלך). ותגובתם המיידית: “תא ונעבריה!” ובלשוננו: “הבה ונעביר אותו!”.
נעביר אותו? תיבה זו סתומה היא וניתנת לכמה פרשנויות: נעביר אותו (נדיח אותו) מנשיאותו בכלל; נעביר אותו (נדיח אותו) באופן זמני; נעביר אותו (נדיח אותו) רק מתפקידו כראש הישיבה, כאשר שאר סמכויותיו, התפקיד הפוליטי והשיפוטי-סנהדראי, יישארו על כנן.
בכל מקרה מדובר על צעד חריג וחריף, בין אם נקבל את הפרשנות המינימליסטית או את המקסימליסטית.
החברים המורדים התלבטו מיד בינם לבין עצמם: את מי נושיב תחת הנשיא? מיהו המועמד שיחליפו. הם מעלים מספר הצעות ובוחנים כל אחת מהן כדלקמן: השם הראשון שעלה היה רבי יהושע, אלא שההצעה נדחתה בשל המעורבות האישית של רבי יהושע בכל הפרשה, שהרי בגינו הודח הנשיא. חברי הסנהדרין נזהרו איפוא ממראית-עין של חשד בפגיעה בטוהר המידות ובמוסר ועל כן גזרו על עצמם את דין הסירוב, אם כי המועמדות של רבי יהושע היתה בהחלט ראויה ומשובחת. השם הבא שנזרק לחלל האולם היה רבי עקיבא, שאף הוא נדחה, בשל העדר אילן יוחסין מתאים, ובמלים אחרות, נוצר חשש שבחירתו של רבי עקיבא עלולה לעורר קשיים בקרב לא מעט חברי הבית, ובעיקר על שום עמדתו הנוקשה של חבר סנהדרין זה כלפי השלטון הרומי, מה שמתאים גם לניציותו, ל”ימניותו” בעניין המרידה ברומאים. השם הבא שהועלה, וזכה בתמיכה מלאה, היה רבי אלעזר בן עזריה, ומדוע? הבה נחזור למקור התלמודי ונקרא בו כדלהלן: “דהוא חכם והוא עשיר”. את המרכיב של החכמה נבין, אך מה לעושר ולמעמד הנשיאותי? והתלמוד משיב: “דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר”. כלומר בעזרת הונו הרב הוא יכול לרכך גזירות רומיות ואפילו לשחד פקידים רמי מעלה. האמת היא שלא פעם אחת במקורות חז”ל אנו נחשפים לאמירה כזו או אחרת המצדדת בזכות הונם של מנהיגים, כדי שיוכלו להקדיש את מלוא זמנם להנהגה ולשיפוט, ולא יהו טרודים בבעיות של פרנסה וקיום בכלל.
רבי אלעזר הודה לחבריו על התמיכה לה זכה מהם, אלא שהבין כי גודל הכבוד וכובד התפקיד, ולפחות כזה שניתן לו בשעת מצוקה – בשעת הדחת הנשיא המכהן – וביקש “לישון על זה” (להיוועץ בבני ביתו).
בסופו של דבר נעתר רבי אלעזר להפצרת עמיתיו והפך לנשיא הסנהדרין, ו”אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: 'כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש'”. מדובר על מהלך מהפכני, חסר תקדים שבוצע על-ידי רבי אלעזר, כנשיא הסנהדרין. הלה הפך את הוראתו של רבן גמליאל (הנשיא שהודח) למנוע את כניסתם של תלמידי חכמים (והכוונה לחברי הסנהדרין) אשר חולקים, או מוכנים לחלוק על דעתו ועמדתו של הנשיא. הוראה דרקונית זו היתה מכובסת בכותרת של “אין תוכו כברו”, כלומר דרישה לאמינות ולשקיפות רעיונית, ובמלים אחרות: ישבו בסנהדרין רק אלה שפיותיהם ולבבותיהם שווים, שאין בהם לא צביעות ולא שקריות. ולמעשה הפעיל הנשיא המודח פילטר צפוף ביותר, שדרכו הוזמנו למליאת הסנהדרין רק היס-מנים הפוטנציאליים של רבן גמליאל. התלמוד מפליג אמנם מיד אחר-כך בציון מספר אסטרונומיים, אלא שכוונתו ללמד שהמוסד הסנהדראי הפך לביתם של כל החושקים לשבת בו, להתדיין ולהציג עמדות החופשיות מפחד הרשות והסמכות הפטריארכאלית של הנשיא. וכך מתנסח התלמוד: “ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי” – אותו היום נוספו כמה ספסלי ישיבה בסנהדרין, וחכמים מתפלמסים ביניהם, האם מדובר על 400 או שמא על 700 ספסלים. גם אם נמחק אפס אחד מכל מספר, ואף יותר, חשוב לציין את עקרוניותו של המהלך המהפכני, שהביא לתוצאה מהפכנית, מהותית בסנהדרין. כלומר, מרידת החכמים בנשיא באה לבטא לא רק את שאט נפשם והסתייגותם משררתו המוגזמת של הנשיא עליהם, ובוודאי שלא רק את ביקורתם כלפי השתלחותו של הנשיא רבן גמליאל מרבי יהושע, אלא עמדה לנגד עיניהם נקודת מוצא עקרונית ומהותית: האם הנשיא שואב את מרותו וסמכותו רק בהשתייכותו לשושלת של נשיאות מסורתית, ובשם “קדושה” זו הוא מהלך אימים על חברי הסנהדרין. זאת ועוד, ההדחה, ולו היתה לשעה בלבד, סמלה את שאיפתו של הסגל הסנהדראי לאותת כי גם לחברי הסנהדרין שמורות זכויות, והסנהדרין אמור לשמש במה לכולם.
המהלך המרדני של חברי הסנהדרין לא הסתיים בסתם הדחה. הוא סימל מכה אנושה למוסד השושלתי של הסנהדרין, ולראייה – המוסד המדובר לא השתקם אלא בשלב היסטורי מאוחר. עד לפרוץ מרד בן כוסבה (בר כוכבא) ב-132 לספ' לא ניתן להצביע על דמות מסויימת ברורה וידועה שישבה על כס הנשיאות. בפרוץ המרד היה בנו של רבן גמליאל, הלא הוא רבן שמעון בן גמליאל נער צעיר, אשר, כך דומה על-כל-פנים, נשבה בידי בן כוסבה והפך לבן ערובה למנהיג המרד הטרוריסטי. אנו מוצאים אותו מתפקד בבית-תר שהיה מוקד פעילותו של מנהיג המרד. ומיהו הנשיא בפועל? לא אחר מאשר המורד בן כוסבה. נשיאותו מונצחת במטבעות שהנפיק, שם הוא מופיע כ”שמעון, הנסי (כך הכיתוב הנומיסמטי) על ישראל”. האם מינה עצמו בן כוסבה לנשיאות מכיוון שלא תפקד אז נשיא שושלתי בפועל? האם נשיאותו היתה פונקציה שררתית בעקבות הפוטש שעשו חברי הסנהדרין לרבן גמליאל? האם תפקד כנשיא בפועל וכאפוטרופוס לינוקא רבן שמעון בן גמליאל? האם השתמש בשמו של הינוקא, רבן שמעון, כדי להנציח את שררותו הוא? האם מדובר על מהלך הנובע מעצם מרדנותו של בן כוסבה? אין על כך תשובה חותכת. אך בכל מקרה המהלך המהפכני של חברי הסנהדרין כלפי הנשיא אכן נתן את אותותיו שנים לא מעטות אחר-כך.
בתקופה שלאחר מרד בן כוסבה חוזרת כמעט אותה תמונה שאיפיינה את ההנהגה לאחר פטירת רבן גמליאל: אין יורש אחד, מוכר, מקובל ומוסכם על החכמים, חברי הסנהדרין, ואנו מוצאים חבורות של חכמים, הפועלות לאחר המרידה ומבקשות לשקם את המצב ולשמר את הגשר להבראת ההנהגה היהודית.
אלא מאי, אווירת הפוטש שעשו לרבן גמליאל עדיין התנגנה באוויר, וראשית נשיאותו של היורש, רבן שמעון בן גמליאל עמדה בסימן של “טרוייקה”: מעמדו של הנשיא התכרסם ותחת דמות אחת מופיעים שלושה פונקציונרים: נשיא, אב-בית-הדין וחכם. הראשון היה רבן שמעון בן גמליאל, שהרי אין שוברים בבת אחת את המסורת המקודשת זה דורות (פרימו גניטורה), בבחינת נשיא שסמכויותיו מקוצצות; השני היה רבי נתן והשלישי – רבי מאיר. המקורות פורשים תשתיות סיפוריות הבאות להציג את התגלגלות היוקרה הציבורית כדלקמן: “כשהנשיא נכנס (לסנהדרין) כל העם (חברי הסנהדרין) עומדים ואין יושבים, עד שאומר להם שבו! כשאב-בית-דין נכנס עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, עד שישב במקומו. כשחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו”.
בימים אלה ממש, כאמור לאחר השתקמות החברה בתום מרד בן כוסבה, נעשה ניסיון נוסף להדיח את הנשיא. הפעם עמדו מאחורי הנסיון רבי מאיר ורבי נתן. בין אם טעמי ניסיון ההדחה היו אישיים או עקרוניים ומהותיים, אין ספק ששני המורדים שאבו כוח מאותו מהלך שמוצה כנגד הנשיא הקודם, רבן גמליאל. הניסיון נידון לכישלון וכמותו נכשל מהלכו של הנשיא להטיל סנקציות כנגד המורדים בכסאו. חכמי הסנהדרין איימו בפרישה קולקטיבית מהמוסד המרכזי בו כיהנו באם לא יחדל הנשיא מתוכנית הענישה, וסופו שהותש וויתר. תוצאת המקרה המצער, אך מחוייב המציאות מן הסתם, היתה פיחות מחד ביוקרתו ובמעמדו של הנשיא וגידול מאידך ביוקרתו ובמעמדו של מוסד הסנהדרין.
אין ספק ששני המקרים שנידונו כאן מציגים תעוזה של חברי מוסדות ההנהגה שלא ריפו ידם ולא נסוגו מפני קדושת מעמדו של בית הנשיאות ונכונו אף להניף על ראשו את גרזן האיום של ההדחה.