מחקר על נשים במאות ה-18 וה-19 מגלה שככל שאשה חיה יותר מעל גיל 50, נולדו לה יותר נכדים. האם משום כך נשים חיות עשרות שנים לאחר שהן מאבדות את פוריותן?
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/whywomanold.html
הטבע הוא נטול סנטימנטים. במלותיו המפורסמות של הרברט ספנסר, זהי שאלת הישרדותם של הכשירים ביותר. אתה נולד, אם אתה בר מזל אתה מתרבה, ואז אתה מת. למעשה, כאשר אינך יכול עוד להתרבות אתה מת מבחינה אבולוציונית. זאת, לפחות, העמדה הנפוצה. לפיכך לא ברור מדוע נשים, שבדרך כלל מאבדות את פוריותן בשנות ה-40 שלהן, עם הפסקת הווסת, חיות לעתים קרובות שנים ארוכות נוספות. תוחלת החיים של נשים כמעט בכל החברות עולה על זו של הגברים, אך רוב הגברים נותרים פוריים עד לגיל מבוגר.
ההסבר המשוער מסתמך על הבנה מורכבת יותר של מושג ה”כשירות”. לא די לשרוד ולהעמיד צאצאים. השושלת שלך צריכה להמשיך דרך נכדיך. בהקשר הזה, הישרדותן של נשים מעבר לגיל הפסקת הווסת היא הגיונית אם היא מתורגמת להיוולדותם של נכדים נוספים. עם זאת, הנחה זו קשה להוכחה. אולם מירקה לדנפרה, מאוני-ברסיטת טורקו שבפינלנד, ועמיתיה סבורים כי הצליחו לעשות זאת. עבודתם, שפורסמה בכתב העת “Nature”, מסתמכת על רשומות מהמאות ה-18 וה-19 בפינלנד ובקנדה. התוצאות מרשימות. בשתי המדינות הרוויחו נשים שני נכדים נוספים על כל עשור שחיו מעבר לגיל 50.
הישרדותם של בני האדם מעבר לגיל הפריון – ובפרט של נשים – היא אכן חריגה. בקרב מינים רבים פועלים מעין עוזרים לא פוריים, המסייעים לפרטים המתרבים. אך בדרך כלל אלה בעלי חיים צעירים, ולא בני דורות קודמים. המבוגרים שכבר אינם פוריים פשוט מתים. לשימפנזים, לדוגמה, יש דפוס פריון הדומה לזה של בני האדם. פוריותה של נקבת השימפנזה מגיעה לשיאה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה ונעלמת, פחות או יותר, עד אמצע שנות ה-40 שלה. אולם אצל שימפנזים שיעור התמותה עולה ככל שהפוריות יורדת.
למרות העלייה בתוחלת החיים בעולם העשיר במאות השנים האחרונות, חיים הנמשכים לאחר גיל הפריון אינם תופעה מודרנית. עד לאחרונה מרבית העלייה בתוחלת החיים נזקפה לזכות הישרדות טובה יותר בשנות הילדות והנעורים, ולא לזכות הארכת גיל הביניים עד לשנות הזקנה. אפילו בחברות קדם-תעשייתיות כשליש מהנשים היו בגילים מעל 45.
כל הנתונים הללו מצביעים על כך שגיל הזקנה הממושך, בפרט של נשים, הוא אכן תופעה התפתחותית ולא תוצאה של תנאי חיים משופרים. ואיכות הרשומות שבהן השתמשה ד”ר לדנפרה איפשרה לה לבחון באופן פרטני כיצד הדבר קורה.
ראשית, נשללה האפשרות שלנשים שחיו חיים ארוכים יותר היו יותר צאצאים, ולפיכך, בהתאם למספר הילדים, גם יותר נכדים. לא התגלתה גם כל השפעה נראית לעין של מצבן החברתי-הכלכלי של הנשים האמורות. עשירות או עניות, מורמות מעם או לא – אצל כולן הסתמנה אותה מגמה. ובניגוד למה שסברו כמה חוקרי שטח, גם בניהן וגם בנותיהן של הנשים הפיקו תועלת מחייהן הארוכים, ולא רק הבנות.
העלייה בתוחלת החיים לא נגרמה בגלל סיבה אחת. ד”ר לנדנפרה הצליחה לבודד טווח של תופעות מועילות, שצירופן יחד הניב גידול במספר הנכדים. אנשים שאמהותיהם היו עדיין בחיים גם הולידו יותר צאצאים וגם גידלו אחוז גדול יותר של אותם צאצאים עד לבגרותם. הם גם הולידו את ילדם הראשון בגיל צעיר יותר מאשר אנשים שאמהותיהם מתו, וילדיהם נולדו בהפרשי זמן קטנים יותר. כל הדברים הללו תרמו לפריון גדול יותר.
יותר מכך, הנוכחות הפיסית של האם-הסבתא היתה חיונית. ילדים שחיו במרחק של יותר מ-20 קילומטרים מאמהותיהם הולידו מספר צאצאים קטן במידה משמעותית מאשר אלה שהתגוררו באותו הכפר עם אמהותיהם. הממצא מצביע על כך שהגורם לגידול במספר הנכדים לא היה גנטי, אלא עזרה ממשית או ייעוץ שהעניקו הסבתות.
עם זאת, הממצא החשוב ביותר מבחינה אבולוציונית הוא הגיל שבו מתו מושאי המחקר. תוחלת החיים של הנשים הפיניות שהאריכו ימים מעבר לגיל הפסקת הווסת היתה 68. בקנדה היא היתה 74. הגילים הללו תואמים את הגיל שבו ילדיהן של האמהות-הסבתות הפסיקו בעצמם להוליד ילדים. בנקודה הזאת, כשירותן של הסבתות מסתיימת וזהו גם גבול תוחלת חייהן.
ידען האבולוציה – עליית האדם
אקונומיסט
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~795135023~~~51&SiteName=hayadan
