האם משמח להזדקן? ואיך נכון להזדקן? הניתן לשנות לטובה את האופן שבו אנו תופסים זיקנה? פרופ’ אהוד בודנר מהתוכנית ללימודי תואר שני בגרונטולוגיה, עונה על השאלות הללו
הטבע האינטרדיסציפלנרי של תחום הגרונטולוגיה מתבטא גם בגוון העוסקים בו. הם מגיעים מכל קצוות החברה ומכל המקצועות הפרא רפואיים.
הזיקנה יכולה להיות תקופה טובה בחיים. כך למשל, תופעה שאישוש לה נמצא במדינות רבות על פני הגלובוס, היא “פרדוקס הרווחה הנפשית” ולפיה הרווחה הנפשית אינה פוחתת עם הגיל ואף יכולה להשתפר. עוד נספר על שיפור נוסף בעולם הרגש, שמופיע במלוא הדרו בגיל השלישי – תשומת לב לאירועים חיוביים וזכירה טובה יותר שלהם, הקרויה “הטיית החיוביות”.
שינויים אלה אינם מתרחשים מאליהם. בגיל הזיקנה מבינים הבריות שנשאר להם פחות זמן לחיות. הכרה זו מחזקת את התבססותם על ההווה; תופעה שנקראת ההתקצרות של אופק הזמן. הזקנים מיטיבים להשתמש באופק הזמן המתקצר. הם משתמשים בניסיון החיים שלהם, שמסייע להם להימנע מבזבוז זמן על מטרות שהן מבחינתם חסרות תכלית. הם לומדים להיות פחות שאפתנים, כי את מה שהשיגו הם כבר השיגו והם לא נדרשים להוכיח לעצמם או לאחרים שהם בעלי ערך, על ידי רכישה של יכולות חדשות או ידע חדש. במקום לנסות לרכוש ידע ויכולות הם בוחרים לשים יותר דגש על רגשות, ובעיקר על רגשות חיוביים. השינוי הזה אחראי לכך שהם מצמצמים קשרים חברתיים אינסרומנטליים, שנועדו כדי לטפס מעלה במדרג החברתי והופכים סלקטיביים בבחירת החברים שלהם: שמים יותר דגש על הקשרים המשמעותיים בחייהם ומתחברים עם אנשים שהמפגש איתם עושה להם טוב.
הזקנים גם לומדים לחוות את החיים באופן מאוזן יותר, להבין שלא צריך להתלהב מהצלחות או מהישגים, כי אחריהם יגיע משהו פחות נחמד ולהפך: שאין מקום לשקוע בתהומות הנשייה אחרי אירוע בלתי נעים, כי הזמן מרכך את התסכול והכאב. למידה זו מסייעת להם להכיל חוויות רגשיות מורכבות יותר, כמו נוסטלגיה, שיש בה גם עצב וגם הכרת תודה והנאה מהיזכרות במה שהיה, גם אם לא יהיה עוד.
כל אלה נראים מבטיחים, אך ההתפתחות האנושית והרגשית שמתרחשת עם הזיקנה מתרחשת לצד אובדנים רבים: אובדן סטטוס בעבודה, התאלמנות, ירידה בהכנסות, החלשות פיזית, ירידה ביופי, פטירת חברים וקרובים וירידה בזיכרון ובהיבטים קוגניטיביים נוספים. לכל אלה יש להוסיף את ההתמודדות עם הדעות הקדומות והסטריאוטיפים החברתיים הקשורים לתקופת חיים זו, שהזקנים נדרשים להתמודד אתה.
החברה המודרנית מכתיבה לזקנים איך הם צריכים להתנהג והדרישות מהם הן דרישות מורכבות. הזקנים נדרשים לא להוות נטל על מקום עבודתם ולפנות מקום לעובדים הצעירים, להעביר לעובדים הצעירים את המשאבים שלהם ולאחר הפרישה גם לא להעיק או להכביד על המשפחות שלהם, על ילדיהם. עליהם להישאר בריאים, לא לתת לזיקנה לקפוץ עליהם, להשקיע בספורט, לאכול בריא ולשמור על הבריאות שלהם, אבל גם לא לנסות להתנהג כצעירים. הציפיות החברתיות מהם הן שלא יצטרפו למסגרות בילוי של צעירים, שלא יגורו בסביבות של צעירים, שלא יתלבשו כצעירים, שלא יעסקו בטכנולוגיה מתקדמת ושלא יתלהבו מהמוזיקה של צעירים, שעדיף שיחיו בתוך עצמם. כל התנהגות שאינה לפי נורמות גיל אלה תיתפס כהתחזות, כחדירה אל תוך טריטוריית הצעירים ותענה בביקורת.
הכניעה לתכתיבים חברתיים אלה וההתמקדות באובדנים שמתרחשים עם הזיקנה מובילה להתפתחותן של תפיסות הזדקנות שליליות, כמו תפיסת גיל הזיקנה כפרק זמן של אובדן וכפרק זמן בו נדחק הזקן אל מחוץ לעניינים. לעומת זאת, ניהול נכון של חיי הרגש בזיקנה וניצול נכון של אופק הזמן המתקצר יתמכו בהתפתחות של תפיסות הזיקנות חיובית, לפיהן זו ממש זכות להזדקן ולהעביר לאחרים את ניסיון החיים הנרכש. מחקרים רבים שבוצעו בעולם ובכללם מחקרים שבוצעו על ידי החוקרים בתוכנית שלנו, מעידים כי הקניית ידע על ההיבטים החיוביים של ההזדקנות משנה לטובה את האופן בו נתפסת ההזדקנות וכי שיפור בתפיסות ההזדקנות תורם לבריאותם של הזקנים ולרווחתם הנפשית ולמעשה הוא לא רק מוסיף חיים לשנים, אלא אף מוסיף שנים (טובות) לחיים.
תפיסות ההזדקנות החיוביות והשליליות כוללות גם את תחושת הגיל. בהקשר זה מעניין לדעת שמרבית האנשים הבוגרים, ובכללם גם הזקנים, מרגישים רוב שנותיהם צעירים מכפי גילם. תופעה זו אינה בהכרח הכחשה של הגיל הכרונולוגי. היא אינה נובעת מהתכתיב החברתי ש”העולם שייך לצעירים”, אלא להפך – מזיהוי נכון של מצב הבריאות והחיוניות הגופנית והמנטלית של הפרט המזדקן, שאינו בהכרח מתאים לציפיות החברתיות השליליות מגילו הכרונולוגי.
כדי לתת מענה לצרכים המשתנים בנינו, פרופ’ חיים כהן מהפקולטה למדעי החיים, פרופ’ עמית שרירא המתמחה בגיל השלישי ופרופ’ אהוד בודנר את התוכנית לתואר שני בגרנטולוגיה- החוג המשולב ומדעי החיים. חיבור יחודי בין מדעי החברה ומדעי החיים לצד פרקטיקום בשטח.
ונסיים את הכתבה בקריאה שהיא אל מחוץ לחלונות מגדל השן האקדמי. גיל הפרישה לגמלאות נותר על כנו ולעומת זאת, במדינות רבות בעולם ובכללן גם בישראל, עלתה מאד תוחלת החיים, כך שעד שנת 2050, יכפיל מספר האנשים הזקנים בעולם את עצמו. התפתחויות שכאלה מרחיבות את תקופת הזיקנה לתקופה בת דור ואף יותר בחייו של אדם. על כן צריכים כולנו לראות אותם, את הזקנים הרבים שמסביבנו. ובכל זאת, אינני מכיר הרבה קולגות שלי, פסיכולוגים קליניים או רפואיים שבחרו לטפל באנשים זקנים, אינני מכיר הרבה רופאים שבוחרים להתמחות בתחום הגריאטריה או הפסיכוגריאטריה. יותר ויותר אנשים זקנים צריכים את השירותים הללו והמדינה – היא עדיין יכולה להספיק להיערך לכך, לטובת הזקנים, לטובת החברה כולה.
עוד בנושא באתר הידען:
