מחקר אישש כי לסביות, הומואים וביסקסואלים פחות שואפים להביא ילדים לעולם ביחס להטרוסקסואלים בעיקר בשל ציפייתם לסטיגמה חברתית באשר להורותם
זכויות להט”ב (לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים וביסקסואלים) בישראל הן תוצאה של תהליך הדרגתי משותף של הכנסת, הממשלה ובתי המשפט שהחל מאז ביטול האיסור על משכב זכר ב-1988. בתהליך זה בוטלו כמה חוקים ותקנות שיצרו אפליה על בסיס נטייה מינית. עם זאת, עדיין לא תוקנו במלואן זכויות הקשורות למעמד אישי ולתא המשפחתי כגון נישואים חד-מיניים והורות. קיימים כמה מסלולים שבהם להט”בים יכולים להקים משפחה בישראל אך בכולם מתקיימת אפליה. עם זאת, היא פחתה בעקבות הפסיקה מ-2021 שהכירה בזכות לפונדקאות בישראל לזוגות מאותו מין. עד אז, זוגות רבים מאותו מין, בעיקר גברים, נאלצו לעבור הליכי פונדקאות בחו”ל.
ד”ר גבע שנקמן לכברג מאוניברסיטת רייכמן וד”ר כפיר יפרח מהמרכז האקדמי רופין, פסיכולוגים קליניים מומחים, חוקרים הורות, זיקנה ובריאות נפשית בקרב לסביות, הומואים וביסקסואלים (לה”ב) ובוחנים את הסתגלותם הפסיכולוגית לאורך החיים.
מה השאלה? מה מעצב את השאיפה להורות בקרב לסביות, הומואים וביסקסואלים בישראל?
“חוק הפונדקאות העצים את השאיפה להורות בקרב לה”בים, בעיקר כאלו שאינם הורים עדיין, והשפיע פסיכולוגית על אלו שכבר לא יכולים לממשו, בעיקר בשל גילם המבוגר. הומואים בני 65 פלוס גדלו בחברה מפלה מאוד; עד 1988 חל איסור על משכב זכר והומוסקסואליות אף נחשבה להפרעה נפשית. כמובן שהיו לכך השלכות נפשיות על הומואים מהדור הישן – הם הפנימו את העמדה השלילית שבה נקטה החברה כלפי נטייתם המינית ואי קשירתה עם הורות. בנוסף, רובם לא בזוגיות, מה שמפחית עוד את סיכויים להיות הורים. מדובר בקבוצת הומואים ייחודית שהתעצבה בתקופה אחרת, של אפליה, הסתרה והפנמה של עמדות שליליות, שהובילו לחסמים להורות. כך הם גם פיתחו מנגנוני חוסן שכוללים גמישות פסיכולוגית (הסתגלות למציאות הנתונה ודרישותיה ויכולת להכיל סתירות כדרך להתמודד עם לחץ נפשי, דיכאון וחרדה)”, מסביר ד”ר יפרח.
לדברי ד”ר שנקמן לכברג, “השאיפה להורות והשאלות הקשורות בה (למשל על בשלות, מספר ילדים ומה היה קורה אילו היו לי ילדים) מעסיקות לה”בים לכל אורך חייהם (גם אם יש להם ילדים), במיוחד בחברה הישראלית שמקדשת ילודה ונמצאת במקום ראשון בשיעור הפריון ב-OECD. יש פה אפקט פסיכולוגי משמעותי”.
במחקרם הנוכחי, שעדיין נמשך, ואשר זכה במענק מהקרן הלאומית למדע, ביקשו החוקרים לבדוק מה מעצב שאיפה להורות בקרב לה”בים והטרוסקסואלים בישראל. הפרויקט נחלק לשלושה מחקרים ומדגמים שמייצגים שכבות שונות באוכלוסייה (מכלל הארץ): המדגם הראשון כולל כ-600 בני 49-18 ללא ילדים, המדגם השני כולל כ-200 בני 55-21 עם ילדים (ובו נבדק הרצון לילדים נוספים) והמדגם השלישי כולל כ-25 בני 55 ומעלה, לה”בים בלבד, עם או ללא ילדים. “הגענו למי שרצה להשתתף במחקר – אנשים שכפי הנראה יותר מקבלים את עצמם ומוכנים לחשוף נטייה מינית. לא כולם כאלו. הרוב למדו להסתיר את נטייתם כדי לשרוד”, מסביר ד”ר יפרח.
הגענו למי שרצה להשתתף במחקר – אנשים שכפי הנראה יותר מקבלים את עצמם ומוכנים לחשוף נטייה מינית. לא כולם כאלה. הרוב למדו להסתיר את נטייתם כדי לשרוד.
משתתפי המדגם הראשון והשני ענו על שאלונים באינטרנט (שבין השאר נשלחו על ידי עוזרי מחקר דרך יצירת קשר ברשתות החברתיות, אירועי הקהילה הגאה, מוסדות אקדמיים ומקומות עבודה). שם בין השאר נשאלו על הרצון והכוונה להורות, הערכת הסיכוי שתתגשם (בפעם הראשונה או השנייה, אם כבר יש להם ילדים) ועמדתם לגבי חשיבות ההורות ומשפחתיות. בנוסף נבחנו משתנים סוציו-דמוגרפיים, שביעות רצון מהחיים, גמישות פסיכולוגית, סגנון היקשרות (מדד פסיכולוגי שבודק את היכולת להיות בקשר בין-אישי קרוב), מדדי אישיות ובריאות נפשית.
“בשני המדגמים הראשונים אנו מקווים לקבל מיפוי רחב מהמשתתפים, שיסביר הבדלים בשאיפה להורות. מחקרים מצאו שלה”בים פחות שואפים להורות מהטרוסקסואלים בשל חסמים משפטיים וכלכליים ובשל הציפייה לסטיגמה חברתית לגבי ההורות שלהם. אנו רוצים לבדוק שוב את המודל הזה וגם משתנים שיכולים להפחית את ההשלכות השליליות של ציפייה לסטיגמה (כמו תמיכה חברתית וגמישות פסיכולוגית) ומשתנים שיכולים להחמירן (כמו דיכאון, שקיים יותר אצל מיעוטים מיניים, היקשרות לא בטוחה ואי שביעות רצון מהחיים)”, מציין ד”ר שנקמן לכברג.
משתתפי המדגם השלישי מרואיינים על ידי החוקרים ועוזרי המחקר על חוויות אישיות כלה”בים מזדקנים. בין השאר הם נשאלים אם הם מתחרטים על שלא הפכו להורים או על האופן שבו הביאו ילדים לעולם (למשל בקשר הטרוסקסואלי קודם).
עד כה, במדגם הראשון נמצא אישוש למודל שהוצע – לה”בים פחות שואפים להורות בהשוואה להטרוסקסואלים בשל הציפייה לסטיגמה לגבי הורותם. במקביל נמצא לראשונה כי גמישות פסיכולוגית ושביעות רצון מהחיים יכולות למתן את ההשפעה הזאת. “הממצא הזה יכול לסייע למטפלים ולקובעי מדיניות: הגברת גמישות פסיכולוגית ושביעות רצון מהחיים כדי להקטין את הפער בשאיפה להורות בין לה”בים להטרוסקסואלים. לה”בים רבים מעוניינים להיות הורים ונתקלים בקשיים, מה שמוביל ליותר דיכאון ופחות שביעות רצון מהחיים. לעומת זאת לה”בים עם ילדים מאושרים יותר כיוון שההורות משמשת כרטיס כניסה למיינסטרים החברתי ומעניקה משמעות בחיים”, מסבירים החוקרים.
נתוני המדגם השני עדיין נאספים. לדברי ד”ר שנקמן לכברג, “אנו משערים שגם לה”בים שהם כבר הורים ידווחו על שאיפה פחותה להבאת ילדים נוספים ביחס להטרוסקסואלים בשל האפליה כלפיהם והציפייה לסטיגמה לגבי הורות. החסמים הביורוקרטיים והכלכליים נותרים גם לאחר הבאת ילדים – כגון פונדקאות, אימוץ, הורות משותפת ותרומת זרע – ואז נדרשות יותר תמיכה חברתית וגמישות פסיכולוגית. עד היום הרצון של לה”בים להביא ילדים נוספים לעולם כמעט לא נבחן, ואנחנו רוצים לשפוך אור על הנושא הזה”.
במדגם השלישי התגלתה עד כה בעיקר השלמה עם ההחלטה להביא – או לא להביא ילדים לעולם. חרטה הובעה בעיקר על האופן שבו התממשה ההורות. לדברי ד”ר יפרח, “רבים מהלה”בים הזקנים עברו תהליך פסיכולוגי ייחודי שטומן בחובו השלמה ומיטיב עמם – יצאו מהארון מול עצמם, משפחתם והחברה כולה”.
“מתוך ממצאי המחקר עד כה עולה כי צריך לעסוק בהורות בחברה הישראלית, על הגורמים שמפלים מיעוטים בהקשר הזה ועל הדרכים שבהן ניתן להפחית את האפליה (למשל חיזוק משתנים כמו תמיכה חברתית ושביעות רצון מהחיים וחקיקה שמקלה את הנגישות להורות)”, מציין ד”ר שנקמן לכברג.
לדברי ד”ר יפרח, “למעשה זהו מחקר עם השלכות יישומיות חברתיות; חשוב לנו להשמיע את קולם של המיעוטים, ובעיקר לה”בים זקנים שפעמים רבות חשים שקופים. מטפלים וקובעי מדיניות צריכים להיות רגישים לצרכיהם על רקע מסלול חייהם הייחודי”.
החיים עצמם:
ד”ר גבע שנקמן לכברג, 44, נשוי לערן ואבא לנועם ולמעיין (תאומים בני 11), מתגורר ברמת גן. בזמנו הפנוי מבשל, עושה ספורט, ואוהב ללכת לפארקים חווייתיים עם ילדיו.
ד”ר כפיר יפרח, 38, רווק, מתגורר בתל אביב. בזמנו הפנוי מנגנן על פסנתר ואקורדיון, עושה ספורט, קורא, צופה בסרטים והצגות, וחותר בקיאק.
עוד בנושא באתר הידען:
