על ההר הזה היא לא חייבת לטפס

מעבורת החלל “דיסקאוורי”, שתשוגר מחרתיים, תהיה הראשונה מאז אסון ה”קולומביה”. חלק מקרובי האסטרונאוטים שנהרגו יהיו נוכחים בשיגור. רונה רמון לא תהיה ביניהם. היא בכלל מקווה שמעמד הסלבריטי שלה ידעך סוף סוף

שרה קרשו , סוכנויות הידיעות

סיאטל. אחד הדברים הסוריאליסטיים ביותר שעברו בשנתיים וחצי האחרונות על רונה רמון ולאני מקקול, שבעליהן נהרגו באסון מעבורת החלל “קולומביה”, היה חופשה שבילו יחדיו באזור סיאטל שבמדינת ואשינגטון בשבוע שעבר. בחופשה הזאת לא היו טקסי זיכרון, לא נאומים שצריך לשאת ולא לחץ להיות “סמל לחוסן” לאומי, כהגדרתה של רמון. היו שם רק שתי חברות, “נשמות תאומות” לדבריהן, ששתו ספלי קפוצ’ינו, בנו מדורה ביער ושוחחו בשקט על גידול ילדים לבד – או שפשוט שתקו. באחד הלילות, בשלב הקינוח, פנתה רמון – אלמנתו של אל”מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שטס לחלל – למקקול – אלמנתו של סגן אלוף ויליאם מקקול, טייס המעבורת – ואמרה לה: “הם היו הטובים ביותר”.

גם רמון, שחזרה מיוסטון לישראל בשנה שעברה, וגם מקקול, שמתגוררת כיום באנקורטס שבוואשינגטון, התקשו להתמודד עם תשומת הלב הציבורית שהופנתה אליהן מאז ששבעת האסטרונאוטים נהרגו על סיפון הקולומביה ב-1 בפברואר 2003. תשומת הלב הזאת גוברת כעת כשנאס”א נערכת לקראת שיגור מחרתיים של מעבורת לחלל, בראשונה מאז האסון; ומשפחות ההרוגים מוצאות עצמן מתמודדות עם השיגור בדרכים שונות, ממש כפי שהן התמודדו ועודן מתמודדות בדרכים שונות עם אבלן.

בניגוד לרמון, מקקול מתכוונת להיות נוכחת בשיגור של המעבורת – הפעם זו ה”דיסקאוורי” – מקייפ קנאוורל שבפלורידה. היא תהיה שם עם אחד משלושת ילדיה, ותשגר לחלל עם המעבורת שתי מזכרות: האחת, קולאז’ של תמונות שצילמה, שלמרכזו מחובר תג השם של בעלה – היחיד שנמצא בהריסות הקולומביה; השנייה היא טבעת שאותה כינו היא ובעלה “טבעת התקווה”, כי המלה “תקווה” חרוטה עליה. היא לא הסירה אותה מאצבעה למן היום שקיבלה אותה ממנו, לפני שנים. בעלה למשך 17 שנים, שהיה מוכר כווילי, ענד את שתי טבעות הנישואים שלהם בחלל, ושתיהן לא נמצאו. לכן, היא אומרת, “היה לי קשה להיפרד מהטבעת הזאת. אבל למחווה הסמלית שבשיגור טבעת אחרת לחלל, שלא תאבד, כמו להקפת כדור הארץ על ידי המלה ‘תקווה’, יש משמעות עמוקה יותר”.

רמון נמנית עם קרובי ההרוגים שאינם מתכוונים להגיע לשיגור. לדבריה, היא חשה הקלה כשהבינה שבקרוב אולי ידעך מעמד הסלבריטי שלה והיא תוכל להמשיך לבנות את חייה החדשים. כשהן יושבות בבית קפה בסיאטל אמרה מקקול: “רונה היא כמו הג’קי קנדי-אונאסיס של ישראל”. חברתה דחתה את ההשוואה, אבל מקקול התעקשה: “אבל הם מזהים אותך בכל מקום”.

“אני עדיין לא בשלה לכך”, אמרה רמון על השתתפות במעמד השיגור. “היו כל כך הרבה דברים שהיינו חייבים לעשות בשנתיים וחצי האחרונות. זה דבר שאני לא רוצה להיות חייבת לעשות. כשאהיה מוכנה, אהיה נוכחת בשיגור”.

אוולין הזבאנד, אלמנתו של מפקד המעבורת, אל”מ ריק הזבאנד, אמרה על מעמד השיגור: “על ההר הזה אני לא חייבת לטפס”. היא דיברה בראיון מיוסטון, העיר שבה נמצא מרכז הפיקוד של משימת השיגור ושבה היא, וכמוה חלק מקרובי ההרוגים, נשארו להתגורר. אחרים, כמו מקקול ורמון, אמרו שהרגישו צורך לעזוב.

ועם זאת, כל המשפחות נותרו קרובות, מאוחדות בגורלן המשותף. “כל אחד הולך בדרך שלו, לחיים חדשים”, אמרה רמון, “אבל לכולנו מאוד אכפת זה מזה”. ארבעה מהבעלים והנשים של האסטרונאוטים – כולם למעט רמון והזבאנד – וכן אחיו של האסטרונאוט שלא היה נשוי – אל”מ דייוויד בראון – יהיו נוכחים בשיגור.

הד”ר ג’ון קלארק, האלמן של אל”מ לורל סאלטון קלארק, ממשיך לעבוד בנאס”א כנוירולוג ורופא מוטס, מגדל את בנם המשותף איאן ושוקד על כתיבת ספר על חיי אשתו. אחרי האסון הוא עבר לבית על המים באזור קליר לייק של יוסטון, שם

הוא ובנו מרבים לצאת לשיט בקיאקים בשקיעה.

קלארק מספר שבעת העבודה על הספר הוא נתקל בפרטים שאינם נותנים לו מנוח, הנוגעים לימים שקדמו לשיגור המעבורת. כך, למשל, בלילה שלפני השיגור התאספה קבוצת חברים שלהם ובת בגיל עשר?ה של אחד מהם נתנה לאשתו פתק, וזו שמו אותו בארנקה. לדברי קלארק, זה היה איור של “מלאך שנפל לארץ”. הוא זוכר שחשב לעצמו כשראה את הפתק בראשונה: “אלוהים, אני מקווה שזה לא אומר מה שאני חושב שזה אומר”.

מאז האסון, קלארק – שלדבריו שוקל לעזוב את סוכנות החלל האמריקאית – נעשה ביקורתי כלפי נאס”א. “אמנם נאס”א עשתה הרבה דברים מאוד מתחשבים מנקודת מבטה”, הוא אומר, “אבל היא גם עשתה הרבה דברים שבמקרה הטוב ראויים לגינוי”. קלארק שמע מחבר שהיה מעורב בנתיחה לאחר המוות של אשתו, כי תפס של עגיל נמצא באוזנה. הוא ניסה נואשות לקבל אותו בחזרה, אבל נמסר לו שהתפס אבד. אחר כך נודע לו שנמצאה טבעת על אצבעה ?(ידה השמאלית נקרעה מגופה באסון?), אבל גם אותה הוא לא הצליח לקבל.

גם ההתמודדות של הבן איאן מאוד לא קלה. קלארק מספר שפעם הם היו בדיסני וורלד ועשו סיבוב על “הר החלל”, אבל בסופה של החוויה איאן נראה לו מדוכא. “שאלתי אותו מה קרה”, הוא נזכר, “והוא ענה לי: ‘אני חושב שזה מה שעבר על אמא'”.

ג’יי-פי האריסון, שהיה נשוי לד”ר קלפאנה צ’אוולה, אסטרונאוטית בקולומביה ומהנדסת חלל, הקים את הקרן “.Montsu Inc”, כשמה המסורתי של אשתו, שבצעירותה חייתה בהודו. לדבריו, הקרן מעניקה מלגות לסטודנטים במדינות העולם השלישי הלומדים מדעים או רפואה. ומאחר שאשתו מאוד אהבה את המרחבים הפתוחים – במיוחד טיפוס הרים וצפרות – הקרן גם מגייסת כספים לפרויקטים שנועדו לסייע בהגנה על הסביבה, בעיקר בהודו.

האריסון ישלח לחלל על גבי דיסקאוורי תמונה של אשתו מהתקופה שבה למדה במכללה בהודו. בתמונה היא נראית יושבת בחדרה במעונות, מוקפת בתמונות של מטוסים ובתמונה אחת של מעבורת חלל.

בדומה למקקול ורמון, גם הזבאנד וסאנדי אנדרסון – אלמנתו של סגן אלוף מייקל אנדרסון – הן חברות טובות. השתיים מתפללות ביחד לעתים קרובות. גם הן אמרו שהפרסומים בעקבות מות בעליהן היו לעתים מכאיבים מאוד.

זמן קצר לפני מועד השיגור של הדיסקאוורי, שנקבע במקורו לחודש מאי אבל נדחה, הלכה הזבאנד עם בנה ובתה לפיצריה ביוסטון. בטלוויזיה במקום שודרה כתבה לקראת השיבה לחלל, שבה נראו האסטרונאוטים צועדים לעבר מעבורת החלל והקולומביה מתפוצצת לרסיסים בשמים.”אנחנו פשוט לא מצליחים להתחמק מזה”, אמרה הזבאנד, “האם מישהי אחרת אי פעם היתה צריכה לצפות בטלוויזיה במות בעלה פעם אחר פעם? אני יודעת שזה עניין ציבורי ולאומי, אבל בשבילי זה מאוד אישי”.

הזבאנד פירסמה ב-2003 ספר על בעלה. “זה היה מאוד מכאיב”, אמרה, “הכתיבה גרמה לי לעבור תהליך. חלק מהאבל הוא שאת מנסה לא לשקוע בכל פרט של מה שאיבדת, ואני הייתי צריכה לעשות בדיוק את זה כדי לכתוב את הספר. הייתי צריכה לזכור כל אירוע ואירוע”.

החלק הקשה ביותר בכתיבה, כך לדבריה, “היה הפרק שעסק ביום התאונה”. היא קראה לו “היום הארוך ביותר” וכהקדמה כתבה ציטוט מדבריו של סגן אלוף אנדרסון: “אם זה לא יסתיים בטוב, אל תדאגו לי; אני רק אגיע גבוה יותר”.

סאנדי אנדרסון, שבעלה היווה מקור לגאווה מיוחדת כאחד האסטרונאוטים השחורים היחידים, נחושה לצפות בשיגור הדיסקאוורי. “זו הדרך שלי”, היא אמרה בראיון, “אני רק רוצה להתמודד עם זה פנים מול פנים”.

היא שולחת במעבורת שרשרת שעליה תלוי המספר 107, מספר המשימה האחרונה, ושתי בנותיה הצעירות שולחות צמידי מזל. היא עצמה שלחה שרשרת כזאת על גבי הקולומביה, וקנתה אחת נוספת בעקבות האסון. “אני חושבת שיהיה בסדר”, היא אמרה, “ואני שמחה בשביל החברים שלי שמקבלים עוד הזדמנות לטוס”.

אחיו הבכור של בראון, דגלאס בראון, מנהל בית דפוס בוואשינגטון הבירה, עסק בשנתיים אחרונות, בסיועה של מקקול, בעריכת סרט מקטעי הווידיאו הרבים שאחיו צילם בזמן האימונים לקראת משימת הקולומביה ובמהלכה. התוצאה, “יומני אסטרונאוט”, תשודר מחר בערב, ערב שיגור הדיסקאוורי, בשידור חוזר בערוץ המדע האמריקאי בכבלים. בראון קנה באחרונה סירה גדולה והעניק לה את השם “107”.

מקקול, השוקלת לפרסם ספר תצלומים של בעלה, סיפרה כי למעשה היא נהנתה מחלק מטקסי הזיכרון שבהם השתתפה בשנים האחרונות. לדבריה, היא נהנתה במיוחד מהטקס שנערך במאי האחרון בלובוק שבטקסס, שם למד מקקול בתיכון.העיר הקימה, בעזרת מימון מתורם פרטי, פסל בגובה חמישה מטרים של בעלה. לדבריה, האירוע היה “כמו חתונה; התרגשתי והייתי מסוחררת, לא יכולתי לחכות עד שאראה אותו”.

אחרי שהטקס ההומה אדם הסתיים, היא אכלה ארוחת ערב עם האמן ועם חבר ילדות של בעלה ואחר כך ביקשה מהם שיסיעו אותה בחזרה אל הפסל. בחשיכה היא טיפסה עליו, ישבה על אחד ממגפיו הגדולים, השעינה את ראשה על ברכו ואחזה ביד הברונזה שלו.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~213751597~~~119&SiteName=hayadan