יותר ויותר חוקרים יוצאים נגד הממשל האמריקני ונגד רשויות הבריאות של ארה”ב ומאשימים אותם ואת אמצעי התקשורת בהטעיית הציבור לגבי ההשלכות הבריאותיות של עלייה במשקל הגוף. האם האינטרסים הפוליטיים והכלכליים השתלטו על המדע?
וייט גיבס, סיינטיפיק אמריקן
מגפת השמנת-היתר: בלון נפוח?
כשישה מתוך עשרה בוגרים בארצות הברית הם בעלי משקל עודף (overweight) או שומן-יתר .(obese) הייתכן שעודף השומן, כשלעצמו, אינו מסכן את בריאותם? הייתכן שמי שדוחק במקרים הקלים יותר להפחית בצריכת הקלוריות ולהוריד במשקל, גורם להם, למעשה, יותר נזק מתועלת?
הרעיונות האלה קוראים תיגר על הדעה הרווחת ששומן-יתר קוטל יותר מ-300,000 אמריקנים בשנה ושמגמת העלייה ההדרגתית בהשמנה של עמים רבים, מאז 1980, היא אות אזהרה מפני מגפות מתקרבות של סוכרת, מחלות לב וכלי דם, סרטן ובעיות רפואיות רבות אחרות. ואכן, רק בחודש מארס 2005 הציג כתב העת הרפואי של ניו-אינגלנד “דוח מיוחד”, מאת ס' ג'י אולשנסקי, דייוויד ב' אליסון ואחרים, המחזק פחדים אלה. המחברים טוענים ש”העלייה המתמדת בתוחלת החיים במשך מאתיים השנים האחרונות עלולה להגיע בקרוב לקִצה” בגלל מגפת השמנת-היתר .(Obesity) מאמרים שסיקרו את הדוח המיוחד הזה בניו יורק טיימס, בוושיגטון פוסט ובעיתונים אחרים, הדגישו את התחזית שהשמנת-היתר עלולה להפחית עד חמש שנים מתוחלת החיים הממוצעת בעשורים הקרובים.
ולמרות זאת, גדל והולך מספרם של החוקרים המאשימים את המומחים העוסקים בהשמנת-יתר, את רשויות הבריאות הציבוריות ואת אמצעי התקשורת בהגזמה לגבי ההשפעה שיש למגפת השמנת-היתר ולעודף המשקל על הבריאות. ההאשמות הופיעו לאחרונה במקבץ של ספרים מלומדים ובהם: “מיתוס השמנת-היתר” מאת פול פ' קמפוס (ספרי גוֹתמן, 2004 ); “מגפת השמנת-היתר: מדע, מוסר ואידאולוגיה” מאת מייקל גרד וז'אן רייט (ראוטלדג', 2005); “השמנת-יתר: יצירת מגפה אמריקנית” מאת ג'י אריך אוליבר (בית ההוצאה של אוניברסיטת אוקספורד, אוגוסט 2005); וספר על מושגים מוטעים רווחים לגבי דיאטה ועלייה במשקל מאת ברי גלסנר (אמור לראות אור ב-2006, בהוצאת הרפר-קולינס).
מבקרים אלה, שכולם חוקרים אקדמאים מחוץ לקהילה הרפואית, אינם מערערים על הסקרים המורים שהאוכלוסייה הסובלת משומן-יתר הכפילה את עצמה בארצות הברית ובחלקים רבים של אירופה מאז 1980. הם גם מודים שהשמנת-יתר, ובייחוד במקרים הקיצוניים, היא אכן גורם המשפיע על תחלואה ותמותה.
עם זאת, הם טוענים שהמומחים מנפחים את הנושא בהזהרותיהם כי משקל עודף והשמנת-יתר גורמים למשבר חמור בבריאות. הם לועגים, לדוגמה, לג'ולי ל' גרברדינג, ראש המרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן (CDC), שהכריזה ב-2003, ש”אם בוחנים את כל המגפות בעבר – משפעת ועד דֶבר בימי הביניים – אף אחת מהן אינה חמורה כמו מגפת השמנת-היתר בהשלכותיה על בריאות המדינה והחברה.” (בשנים 1919-1918 קטלה מגפת שפעת 40 מיליון איש ברחבי העולם ובהם 675,000 איש בארצות הברית.)
אריך אוליבר, חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו טוען שמה שקורה באמת זה ש”קבוצה קטנה של מדענים ורופאים, שהמימון למחקרים של רבים מהם מגיע היישר מתעשיית ההרזיה, יצרה הגדרות שרירותיות ובלתי מדעיות למושגים עודף משקל והשמנת-יתר. הם ניפחו טענות, עיוותו נתונים סטטיסטיים לגבי ההשלכות של עלייה במשקל והתעלמו מן המציאות המסובכת הקשורה בבריאותם של השמנים.”
אחד מן הסיבוכים, מסכים קמפוס, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קולורדו בבולדר, הוא המרכיב הגנטי. לדבריו, רבים מסכימים שהגנטיקה קובעת כ-50 עד 80 אחוזים מן ההבדלים במידת ההשמנה באוכלוסייה. קמפוס טוען שכיוון שאין שום שיטה בטוחה ומעשית המאפשרת להוריד יותר מ-5% ממשקל הגוף לטווח ארוך, ההמלצה של “רשויות הבריאות לשמור על מדד מסת גוף בתחום 'המשקל הבריא' ” היא בגדר משימה בלתי אפשרית לרוב האנשים. מדד מסת גוף או BMI- body mass index הוא יחס מסוים בין המשקל לגובה.
קמפוס ואוליבר טוענים שה-CDC, משרד הבריאות האמריקני, וארגון הבריאות העולמי מגזימים ברמת הסיכון משומן ובמידת המעשיוּת של הדיאטות להורדה במשקל וכך הם מנציחים שלא בכוונה דעות קדומות, מעודדים דיאטות לא מאוזנות וייתכן שאף מחריפים את בעיית הוספת המשקל. “למרבה האירוניה הסכנה היא בזה שאנו עלולים פשוט ליצור מחלה על ידי סיווגה בתור מחלה,” אומר קמפוס.
שמיעה ראשונה נשמעים דברי הביקורת על מגיפת השמנת היתר כשטויות. “אם לאחר שאתה קורא את הספרות הרפואית ועדיין חושב שהשמנת-יתר אינה דבר רע, אז איני יודע על איזה כוכב אתה חי,” אומר ג'יימס א' היל, חוקר השמנת-יתר במרכז למדעי הבריאות באוניברסיטת קולורדו.
הנחיות תזונתיות חדשות שפורסמו על ידי משרדי הבריאות והחקלאות האמריקניים קובעים בבטחה ש”שכיחות גבוהה של עודף משקל והשמנת-יתר באוכלוסיה היא מקור לדאגה לגבי בריאות הציבור מפני שעודף שומן בגוף מעלה את הסיכון למוות לפני הזמן, לסוכרת מסוג 2, ללחץ דם גבוה, לעודף שומנים בדם (כולסטרול גבוה), למחלות לב וכלי דם, לשבץ מוחי, למחלות כיס המרה, לבעיות נשימה, לשיגרון, למחלת מפרקים ניוונית ולסוגים מסוימים של סרטן.” המשמעות הברורה היא שכל עלייה במשקל מסוכנת לבריאות ושמדד מסת גוף גבוה אינו הסמן, אלא הסיבה לסיכון הגבוה. “ההשלכות הרפואיות השליליות המיוחסות למשקל עודף אינן רק מוגזמות אלא רובן פשוט בדויות,” טוען קמפוס. באופן מפתיע, בחינה קפדנית של תוצאות מחקרים אפידמיולוגיים חדשים וניסויים קליניים מרמזת שאולי יש משהו בדברי המבקרים, על אף שהם אולי מפריזים בכמה מן ההאשמות.
עליה קטנה מאוד
אוליבר מפנה את תשומת הלב לניתוח תוצאות חדש ויסודי של שלושה סקרים גדולים ומייצגים שבהם נמצאה, לדוגמה, רק עלייה קטנה, ולא מובהקת מבחינה סטטיסטית, בתמותה בקרב בעלי משקל-יתר מתון בהשוואה לבעלי “משקל בריא”, אם מקזזים את ההשפעות של גיל, מין, גזע, עישון וצריכת אלכוהול. שלושת הסקרים בחנו בדיקות רפואיות משנות ה-70 המוקדמות, משנות ה-70 המאוחרות ומשנות ה-90 המוקדמות והתאימו את שמות הנבדקים לשמות שהופיעו 9 עד 19 שנים אחר כך ברשימות המתים.
התוצאות מרמזות שהסבירות שבוגרים אמריקנים בעלי משקל עודף ימותו לפני הזמן נמוכה מזו של הנחשבים לבעלי משקל בריא. נראה שפלח בעלי המשקל העודף מתוך הלוקים ב”מגפת עודף המשקל והשמנת-היתר” מוריד את שיעורי התמותה דווקא ואינו מעלה אותם. “רוב האמריקנים ששוקלים יותר מדי מצויים בפלח הזה,” אומר קמפוס.
בניגוד לאינטואיציה, “אף על פי שרק חלק זעיר מהאוכלוסייה סובל מתת-משקל, דווקא תופעה זו גורמת למספר גדול יותר של מקרי מוות לעומת השמנת-יתר מתונה,” אומרת קתרין מ' פלֶגל, מדענית מחקר בכירה ב-CDC. פלגל ניהלה מחקר שתוצאותיו התפרסמו ב-20 באפריל 2005 בכתב העת של האגודה האמריקנית לרפואה לאחר שעמד בארבעה חודשים של בדיקה קפדנית בידי מבקרים פנימיים במרכז עצמו, במכון האמריקני לחקר הסרטן ובבקרת עמיתים נוספת של כתב העת. התוצאות החדשות סותרות שתי הערכות קודמות שעמדו בבסיס הטענות החוזרות שוב-ושוב שהשמנת-יתר קיצרה את חייהם של 300,000 איש או יותר בארצות הברית. יש סיבות טובות לחשוד ששתי ההערכות האלה פגומות בשל הנחות יסוד מפוקפקות, שגיאות סטטיסטיות ומדידות מיושנות.
הנתונים אינם מובהקים
כשפלגל ועמיתיה ניתחו את נתוני הסקר העדכני ביותר, שנמדדו בו גבהים ומשקלים מ-1988 ועד 1994 ונאספו נתונים של מקרי מוות עד שנת 2000, הם לא מצאו ראיה מובהקת מבחינה סטטיסטית שהשמנת-יתר, ותהא הקיצונית ביותר, מעלה את הסיכון למוות. קרוב לוודאי, משערת פלגל, שההתפתחות שחלה בטיפול הרפואי בעשורים האחרונים הפחיתה את מקרי המוות הקשורים בהשמנת-יתר. זה תואם, לדעתה, את העובדה שהעלייה הרצופה בתוחלת החיים והירידה המתמדת בשיעור מקרי המוות ממחלות לב ומשבץ לא נפגמו במהלך 25 השנים שבהם חלה עלייה חדה בהשמנת-יתר בארצות הברית.
ומה בדבר האזהרות של אולשנסקי ואליסון שהשמנים עדיין צפויים לשלם את מחיר השמנת-היתר שלהם בשנתיים עד חמש שנים מחייהם? “אלה הם רק תרחישים סבירים אפשריים,” הסתייג אליסון כשלא הרפו ממנו. “מעולם לא התכוונו להציגם כמדויקים.” על אף שרוב אמצעי התקשורת עטו על הציטוט של “שנתיים עד חמש שנים”, מעטים מאוד טרחו להזכיר שהמאמר אינו מתבסס על ניתוח סטטיסטי לתמיכת הטיעון.
המחיר בתוחלת החיים של בעלי שומן-היתר שחישבו אולשנסקי ועמיתיו, מבוסס על קומץ הנחות-יסוד נוחות אך שגויות. ראשית, הם הניחו שכל בוגר אמריקני בעל שומן-יתר הוא בעל מדד מסת גוף של 30 או לחלופין של 35 – שהם ערכי הגבול העליון והתחתון בהגדרת הרמה המתונה של השמנת-יתר. לאחר מכן, הם השוו את תמונת המצב הפשוטה מדי שקיבלו למדינה דמיונית שאין בה אף לא בוגר אחד בעל מדד מסת גוף מעל 24 – הגבול העליון של “משקל בריא” – ושתת-משקל אינו גורם לעלייה במקרי המוות במדינה הזאת.
כדי לחזות את קצב התמותה הנובע מהשמנת-יתר, הם השתמשו במחקרם בנתוני סיכון ישנים יחסית, שהתקבלו עשר שנים לפני הנתונים שהשתמשה בהם פלגל במחקרה, המיטיבים לשקף את השיפור שחל בטיפול במחלות לב וכלי דם ובסוכרת. לא זו בלבד שהמחברים הניחו שההערכה הישנה של סיכוני התמותה נשארה קבועה, אלא גם שלא תהיה להתקדמות עתידית ברפואה השפעה על הסיכונים הבריאותיים של השמנת-יתר.
גם אם כל הפישוטים האלה סבירים, מסכם המאמר של אולשנסקי ואליסון ממארס 2005, הפגיעה המשוערת בתוחלת החיים הממוצעת של אוכלוסיית ארצות הברית, המדינה המובילה בעולם ברמת השמנת-היתר, היא ארבעה עד תשעה חודשים. (“שנתיים עד חמש שנים” היה ניחוש קודר לגבי מה שעלול לקרות ב”עשורים הבאים” אם העלייה במספר הילדים בעלי משקל עודף תאיץ את השמנת-היתר של הבוגרים).
המחקר לא ניסה להעריך כמה חודשים, אם בכלל, יאבדו השמנים מחייהם אם לוקחים בחשבון את כל האי-ודאויות הרבות. ובכל זאת, דייוויד ס' לודביג, אחד השותפים למחקר, לא היסס בראיונות הרבים שהעניק לטלוויזיה ולעיתונים להשוות את השפעת העלייה בשיעורי השמנת-היתר ל”צונמי אדיר המתקדם לעבר ארצות הברית”.
יותר ויותר חוקרים יוצאים נגד הממשל האמריקני ונגד רשויות הבריאות של ארה”ב ומאשימים אותם ואת אמצעי התקשורת בהטעיית הציבור לגבי ההשלכות הבריאותיות של עלייה במשקל הגוף. האם האינטרסים הפוליטיים והכלכליים השתלטו על המדע?
חוקרים רפואיים נוטים להזהיר מפני התרחבות קו המותן כמפני אסון הממשמש ובא. “זה מעלה את מעמדם ומאפשר להם לקבל יותר מענקי מחקר. סוכנויות בריאות ממשלתיות משתמשות בזה כנימוק להקצבות כספיות,” כותב אוליבר. (מכוני הבריאות האמריקניים (NIH) הגדילו ב-2005 את המימון למחקר השמנת-היתר ב-10%, ל-440 מיליון דולר.) “חברות מסחריות להפחתת משקל ורופאים-מנתחים משתמשים בזה כדי ששירותיהם יכוסו על ידי הביטוח,” הוא מוסיף ואומר. “וחברות התרופות משתמשות בזה כדי להצדיק פיתוח של תרופות חדשות.”
“המלחמה על השומן,” אומר קמפוס, “נועדה בעצם להפוך כמה מאתנו לעשירים.” והראיה לכך היא התמיכה הכספית מתעשיות התרופות והדיאטות שמקבלים חוקרים רבים ובעלי השפעה בתחום השמנת-היתר. אליסון, פרופסור באוניברסיטת אלבמה בבירמינגהם, גילה שהוא מקבל תשלום מ-148 חברות וגם היל הודה ששימש כיועץ של כמה מהן. (המדיניות הפדרלית בארה”ב מונעת מפלגל, וממדענים אחרים במרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן לקבל שכר שאינו ממשלתי.) ואולם, כל בעלי המחלוקת אינם מביאים עדויות המרמזות על יותר מניגוד אינטרסים לכאורה.
אותן מחלות ארורות
אפילו מחקרי התמותה הטובים ביותר סיפקו תמונה לקויה וחסרה של ההשלכות הבריאותיות הצפויות ממגפת השמנת-היתר. שלוש סיבות לזה: ראשית, המחקרים שספרו את כל מקרי המוות שנגרמו מהשמנת-יתר התעלמו עד כה מכך ששונות בגודל הגוף היא תופעה נורמלית ולכן בכל אוכלוסייה הניזונה כראוי יש כמה אנשים בעלי שומן-יתר. המילה “מגפה” מכוונת אפוא לעלייה הפתאומית בהשמנת-היתר ולא לעצם קיומה. בחישוב נכון של התמותה שמקורה במגפה יש לאמוד רק את מספר המתים מהשמנת-יתר שמעל לרגיל. שנית, בניתוח הנתונים השתמשו החוקרים במדד מסת הגוף ככלי הערכה נוח לכמות השומן בגוף, אך אין זה קבוע אמין במיוחד. ושלישית, למרות שכל אחד מאתנו מוטרד מן המוות, אין זה הדבר החשוב היחיד – התמודדות עם מחלות ושאיפה לאיכות החיים חשובות גם כן.
הכול מסכימים שהשמנת-יתר חריפה מעלה במידה רבה את הסיכון לחלות במחלות רבות. אך השמנת-יתר חריפה – המאופיינת במדד מסת גוף של מעל 40 – תקפה רק לאדם אחד מכל 12 אמריקנים הנמנים עם 130 מיליון הבוגרים שמשקלם גבוה מהטווח ה”בריא”. השאלה אם סתם עודף משקל או השמנת-יתר קלה עד מתונה מכבידים אף הם על הנטל הלאומי של מחלות לב, סרטן וסוכרת, היא עדיין שאלה פתוחה. לגבי מחלות לב, התשובה היא, כנראה, לא – או, עדיין לא. סוכנויות הבריאות בארצות הברית אינן אוספות נתונים שנתיים לגבי שכיחות מחלות לב וכלי דם, ולכן לצורך קביעת המגמות בשיעורי התמותה ובגורמי סיכון, נעזרים החוקרים בנתונים הנמדדים בסקרים תקופתיים. ובשני משתנים אלה חלה ירידה דווקא.
באותו גיליון שבו התפרסם מאמרה של פלגל, התפרסם גם מחקרם של אדוארד ו' גרג ועמיתיו מה-CDC שמצא ששכיחות מקרי לחץ דם גבוה בארה”ב ירדה בחצי מ-1960 עד 2000. גם בשכיחות המקרים של כולסטרול גבוה נמצאה מגמה דומה – ושתי התופעות ירדו בתלילות גדולה יותר בקרב בעלי עודף משקל ושומן-יתר מאשר בבעלי משקל בריא. וכך, אף על פי ששכיחות לחץ הדם הגבוה באוכלוסיית בעלי שומן-היתר עדיין כפולה משכיחותו בקרב הרזים, המאמר טוען ש”פרופיל הסיכון שלהם היום טוב יותר (לגבי מחלות לב וכלי דם) מזה שהיה לאנשים רזים לפני 30-20 שנה.”
ממצאים אלה מחזקים את המחקר מ-2001 שערך ארגון הבריאות העולמי במשך 10 שנים בקרב 140,000 אנשים ב-38 ערים בארבע יבשות. החוקרים, בראשותו של אלוּן אוונס מאוניברסיטת קווינס בבלפסט, מצאו עלייה בהיקף נרחב בערכי מדד מסת הגוף ובמקביל ירידה בהיקף נרחב לא פחות במדדי לחץ הדם והכולסטרול. “קשה ליישב את הנתונים האלה,” הם כתבו.
גרג מציע שייתכן שהשיפור באִבחון ובטיפול בעודף כולסטרול ובלחץ דם גבוה פיצה על כל עלייה בשכיחות המחלות האלה הנובעת מהעלייה בהשמנת היתר, ואף יותר. ייתכן גם, הוא אומר שבעלי שומן-יתר מתאמנים היום יותר משהתעמלו לפנים. פעילות גופנית סדירה נחשבת כאמצעי מניעה יעיל נגד מחלות לב.
ההשמנה כתופעת לוואי
אוליבר וקמפוס מעלים עוד אפשרות: במידה מסוימת ההשמנה עצמה היא רק סימן חיצוני של גורמים אחרים, חשובים אף יותר, שקשה להבחין בהם. הרכב התזונה, כושר גופני, רמות מתח נפשי, הכנסה כספית, היסטוריה משפחתית ומיקום השומן בגוף הם רק כמה מבין יותר מ-100 גורמים נוספים ו”בלתי תלויים” למחלות לב שהוגדרו בספרות הרפואית.
המחקרים התצפיתיים שקישרו בין השמנת-יתר למחלות לב התעלמו כמעט מכל הגורמים האלה, וכך קבעו את הסיבות לכאורה להשמנת-היתר. “באותה מידה שאנחנו מאשימים את השמנת-היתר כאחראית למחלות לב,” כותב אוליבר, “יכולנו להאשים את הבגדים המסריחים, את השיניים הצהובות או את הנשימה הלקויה כגורמים לסרטן ריאות במקום להאשים את הסיגריות.”
ובאשר לסרטן, דוח שפורסם ב-2003 וסיכם שש-עשרה שנות מחקר שבהן נבדקו 900,000 אמריקנים בוגרים הראה עלייה בשיעור התמותה מסוגים אחדים של גידולים בקרב בעלי משקל עודף או בעלי משקל-יתר מתון. רוב סוגי הסרטן האלה, הקשורים כנראה להשמנת-יתר, הם סוגים נדירים ביותר – מתו מהם לכל היותר כמה עשרות אנשים בשנה מתוך כל 100,000 משתתפי המחקר.
בקרב נשים בעלות מדד מסת גוף גבוה, נמצאה עלייה קלה בסיכון מסרטן השד לאחר גיל הפסקת המחזור, ומסרטן המעי הגס. בגברים בעלי משקל עודף או שומן-יתר נמצאה עלייה ברמת הסיכון בעיקר מסרטן המעי הגס ומסרטן הערמונית. לעומת זאת, נמצא שגם נשים וגם גברים בעלי משקל עודף או שומן-יתר נהנים דווקא מהגנה מפני סרטן הריאות, שהוא ללא ספק הסוג השכיח ביותר של סרטן ממאיר קטלני. הממצא תקף גם אם מורידים את גורם העישון
ידען התזונה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~353558629~~~220&SiteName=hayadan
