אורי קליין, הארץ, וואלה!
ויל סמית ב”אני, רובוט”. אלמלא העיצוב החזותי זה היה מוצר קולנועי זניח לחלוטין
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/smithirobot.html
גם כשויל סמית' גילם את דמותו של מוחמד עלי בסרטו של מייקל מאן, “עלי”, מ-2001 – הופעה שזיכתה אותו במועמדות לאוסקר – התוצאה היתה שקדנית אך חסרת השראה של ממש.
הוא נותר ויל סמית גם ב”אני, רובוט” של אלכס פרויאס. אין בהופעתו שום דבר חדש ומפתיע – ובכל זאת קשה לדמיין את הסרט בלעדיו. אילו הופיע שחקן אחר בסרט בתפקיד דל ספונר, שוטר בשיקגו של 2035 – למשל ברוס ויליס, בן אפלק או דנזל ואשינגטון – התוצאה היתה שונה מאוד.
גרעין של אנושיות
יש משהו אנושי מאוד במגבלות של ויל סמית כשחקן. גם כאשר הוא מפגין את הנינוחות המוכרת שלו, הנונשלאנטית, יש בנוכחותו הקולנועית משהו פגיע מאוד. בעיקר בעיניו, במבט שלעתים קרובות אומר שהוא נמצא במקום שהוא לא ממש רוצה להיות בו. הוא נדמה מרוחק, סגור בעולמו הפרטי, מעט עצל אפילו, כאילו אינו משוכנע שעבודתו מצדיקה את המאמץ שעליו להשקיע בה.
הפגיעות הזאת פועלת לטובת סרטו של פרויאס; היא מספקת גרעין של אנושיות לסרט שהוא שילוב מגושם בין יצירה מרשימה למדי מבחינת החזון העתידני למותחן מרושל ביותר בכל מה שנוגע לעיצוב העלילה והדמויות. “אני, רובוט”, שבכותרות שלו מצוין שנעשה בהשראת ספרו של אייזק אסימוב, נראה כמו סרט מדע בדיוני סוג ב' משנות ה-50, שנעטף בהפקה עכשווית מתוחכמת.
מספרו של אסימוב נטלו צמד התסריטאים, ג'ף וינטאר ועקיבא גולדסמן, את שלושת חוקי הרובוטיקה שמנחים את המציאות שבסרט: ראשית, לא יפגע רובוט באדם, ולא ייתן שאדם ייפגע בגלל חוסר מעש מצדו; שנית, רובוט יציית לכל פקודה של אדם, אלא אם כן היא סותרת את החוק הראשון; ושלישית, רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הדבר אינו סותר את שני החוקים הראשונים.
ואולם, בעוד שאסימוב ניסח את שלושת חוקי הרובוטיקה כדי לעצב על בסיסם חזון עתידני שבודק את האפשרות לדו-קיום בין האדם לרובוטים, יוצרי הסרט “אני, רובוט” מאמצים אותם כדי להעמידם במבחן. ברגע ששלושת החוקים מופיעים על המסך בתחילת הסרט, ברור שלא יעבור זמן רב עד שהם יופרו.
“אני, רובוט”, כמו רבים מסרטי התקופה, מביע חשד בסיסי מפני אידיאולוגיה, כל אידיאולוגיה, מלווה בפרנויה שמוקדי הכוח הכלכליים הגדולים מנצלים את האידיאולוגיה לצורכיהם. כמו בסרטים רבים שהופקו בארצות הברית מאז שנות ה-70, ככל שעלילת הסרט מתקדמת מתברר שמוקד הסכנה נעוץ עמוק יותר בתוך המנגנון שמתואר בו, וחשיפתו של אותו מוקד נהפכת ליעד העיקרי של גיבור הסרט. זה יכול היה להיות מעניין אילו מצאו יוצרי הסרט עלילה שתבטא את החרדה הזאת בצורה תמציתית ויעילה; אבל זו הנקודה שבה הסרט כושל.
מותחן מיושן היטב
דל ספונר (סמית) מייצג את כל השוטרים האינדיווידואליסטים והנון-קונפורמיסטים שנראו אי פעם על המסך. הוא מעין שילוב של הארי המזוהם וסטארסקי והאץ', ויש לו אותם חיכוכים עם הממסד כמו כל קודמיו (כלומר, מפקדו, שמחבב ומעריך אותו, יצטרך גם לאיים עליו ולהשעות אותו, ורק בסוף הסרט יכיר כצפוי בטעותו).
בתחילת הסרט מתבשר דל שהד”ר אלפרד לנינג (ג'יימס קרומוול), מי שניסח לפי הסרט את שלושת חוקי הרובוטיקה, התאבד בקפיצה מחלון משרדו בגורד השחקים הגבוה ביותר בשיקגו – המטה של חברת יו-אס רובוטיקס, שעומדת להפיץ גרסה חדשה, משוכללת ומשודרגת של רובוטים ביתיים. דל הוא היחיד שמאמין שלנינג לא התאבד אלא נרצח. קצת מפתיע שאיש לא מאמין לו, שכן שבסרטים מהסוג הזה התאבדות תמיד מתגלה כרצח, ולא ברור מדוע מפקדיו של דל אינם מודעים לעובדה הזאת.
ההתכחשות העיקשת לגרסתו של דל מוסיפה לסרט רובד מעט טרחני – אנו מחכים שיאמינו לו כבר – וטרחנית גם מערכת היחסים שמתפתחת בינו לבין סוזן (בריג'יט מונאהן), מדענית בכירה במרכז שבו לנינג עבד. עובר זמן רב מדי עד שסוזן מסכימה לשתף פעולה עם דל. הרומן שמתפתח ביניהם נראה כפוי, בעיקר מכיוון שגם דל וגם סוזן אינן דמויות ייחודיות. הסרט מתאמץ להוכיח שלשניהם היה קשר רגשי לדמותו של לנינג, והקשר הזה הוא שמניע את תגובתם למותו; אבל זה נעשה בצורה כה מרושלת, עד שהתוצאה מאולצת לגמרי.
“אני, רובוט”, בגרסתם של אלכס פרויאס ושני התסריטאים שלו, הוא בבסיסו מותחן מסורתי למדי. זה מיושן, אבל יש בזה גם משהו סימפטי. הבעיה היא שהעלילה מתפתחת באופן מבולבל ביותר, השיאים שלה צפויים והפתרון מאכזב.
אבל המחדל העיקרי של הסרט הוא הקושי להחליט מה הוא בעצם מנסה לומר. האם הוא מאשר את חששו הבסיסי והמהותי של דל מפני הרובוטים (זה נשען על טראומה שמעלה את השאלות שהסרט עוסק בהן ברמת דיון שמזכירה פעולה בתנועת נוער); או אולי הסרט מסמן אפשרות של התחלה חדשה של שיתוף פעולה בין האדם לרובוטים, שידרוש ניסוח של חוקי רובוטיקה חדשים?
הסרט מעדיף להתעלם מהשאלות האלה למען פתרון עלילתי שנראה כהתחמקות מכל הסוגיות שהתיימר לעסוק בהן. יש בפתרון הזה גם עוינות כלפי נשים שאילולא היתה שרירותית כמו כל מה שקדם לה היא היתה ראויה להתייחסות.
מי אני, מה אני
כל הפגמים האלה היו הופכים את “אני, רובוט” למוצר קולנועי זניח אלמלא העיצוב החזותי שלו. בממד הזה של הסרט יש מידה של חזון, וגם באופן שבו מעוצבת דמותו של הגיבור המרכזי הנוסף: רובוט שכינויו הוא סאני. סאני היה בן טיפוחיו של לנינג, שעזר לו לפתח רגשות ולשאול את עצמו שאלות כמו “מי אני?”
סאני (שאת קולו מספק השחקן אלן טאדיק) לא ייזכר בתולדות הקולנוע כאחד הרובוטים הייחודיים ביותר; הזכות הזאת שמורה עדיין לרובי, הרובוט המקסים והנוגע ללב בסרט “כוכב הלכת האסור” של פרד וילקוקס מ-1956 (שנוצר בהשראת “הסערה” מאת ויליאם שייקספיר) וגם לשני הרובוטים ב”מלחמת הכוכבים” של ג'ורג' לוקאס, שנבראו בצלמו. אבל יש בדמותו משהו מצמרר ומרגש כאחד, שהופך אותו לסמל של ניכור ופרנויה, החזק יותר מכל מה שמובע בסרט סביבו.
ולמרות סאני, ב”אני, רובוט” יש רגש ואנושיות שכמו מבקשים לפרוץ החוצה, אבל נעצרים לפני שהם מגיעים למימוש קולנועי.
“אני, רובוט”. בימוי: אלכס פרויאס; תסריט: ג'ף וינטאר, עקיבא גולדסמן בהשראת אייזק אסימוב; צילום: סיימון דאגן; מוסיקה: מרקו בלטראמי; שחקנים: ויל סמית, בריג'יט מונאהן, ג'יימס קרומוול, ברוס גרינווד, אלן טאדיק, שייה לבוף
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~924001890~~~176&SiteName=hayadan
