תארו לכם עולם שבו אין קשר גנטי בין נשים לגברים. מתברר שזה מה שקורה אצל נמלת האש: הנקבות הפוריות הן שיבוט של אמהותיהן, והזכרים הם שיבוט של אבותיהם
צבי עצמון
מרבים כיום לשמוע על “מלחמת המינים” בהקשרים שונים – במדורי ייעוץ למשפחה, בספרות פסיכולוגיה פופולרית, בסרטים, בפוליטיקה. בסופו של דבר רבים נאנחים ומסכימים כי “קשה מאוד אתם (אתן), אבל אי אפשר בלעדיהם (בלעדיהן)”. אבל מתברר שנמלת האש הקטנה דווקא עשתה צעד גדול לקראת התנתקות מוחלטת בין נקבות לזכרים: הנקבות הפוריות – ה”מלכות” – הן מבחינה גנטית צאצאיות רק של אמהותיהן, והזכרים הם צאצאים גנטיים רק של אבותיהם, ללא תרומה גנטית נקבית. כך מצאו דני פורניה ועמיתיו, חוקרים מצרפת, קלדוניה החדשה, יפאן ובלגיה, במחקר שעליו דווח בגיליון ה-30 ביוני של שבועון המדע Nature.
גברים נבדלים מנשים בין השאר בכרומוזומים שבתאי גופם. תאי האשה מכילים, כידוע, שני כרומוזומי X ואילו תאי הגבר – כרומוזום X יחיד וכרומוזום Y. ואולם ההבדל קטן יותר ממה שמצטייר מתיאור זה. ראשית, נוסף לשני הכרומוזומים הללו מכיל כל תא, הן של אשה והן של גבר, 44 כרומוזומים נוספים, המסווגים כזוגות. מחציתם מקבל גבר מאמו, וכך גם אשה מאביה. במלים אחרות, כרומוזומים אלה משתייכים למאגר המשותף לגברים ונשים.
מאחר שהגנים, שמכתיבים את התכונות התורשתיות, כלולים בכרומוזומים, הם מיוצגים בדרך כלל בזוגות – אחד מקורו באם ואחד באב. אם יש שוני ביניהם, במקרים רבים התכונה מוכתבת רק על ידי אחד מבני הזוג – הוא מכונה “שולטני” (דומיננטי). אין חשיבות למקורו של השולטני – באם או באב. גם כרומוזום X עובר בין גברים לנשים ולהיפך: כרומוזום ה-X של גבר מקורו באמו, ואחד משני כרומוזומי X של אשה מקורו באביה. רק כרומוזומי Y מהווים אוכלוסייה נפרדת – הם עוברים מאבות לבנים, ולנשים אין חלק ונחלה בהם.
אלא שההבדל בכרומוזומים בין נשים לגברים מצומצם אף יותר: בכל תא מתאי גופה של אשה פועל למעשה כרומוזום X אחד בלבד (כמו בגבר) – בחלק מתאיה מקורו באב, ובחלק אחר מן האם, וזאת בעקבות תהליך המונע כמעט מכל הגנים שבאחד מכרומוזומי X לפעול. ומצד שני, בכרומוזום Y, הכרומוזום ה”גברי”, יש גנים מעטים בלבד. כרומוזום קטנטן זה הוא הקובע באדם את הזכריות, אך בסך הכל ההבדלים הגנטיים בין נשים לגברים מצומצמים.
למרות זאת, מבחינה ביולוגית “מלחמת מינים” אכן מתקיימת, וכמו בכל מלחמה גם מי שהוא שוחר שלום מובהק מעורב בה למרות רצונו. מתברר כי מעט מן הגנים הכלולים בכרומוזומים המשותפים לאשה ולגבר עוברים “החתמה הורית” (הטבעה, Imprinting), באופן שבעבור אותם גנים רק אחד מהם קובע – זה שעבר החתמה הורית מתאימה, בעוד שלבן הזוג שמקורו בהורה השני אין “זכות דיבור”, והוא אינו משפיע על התכונות. לא “שולטנות” קובעת במקרה זה אלא מקור הגן, האם או האב. למשל, לגן מסוים המכתיב את גדילת העובר יש החתמה אבהית: ה”אינטרס” של האב הוא שהעובר יגדל כמה שיותר – כמובן, על חשבון האם-ההרה. זו אינה מלחמה כדי לפגוע; כל מטרתה היא לנצל את הזולת (האשה-האם, במקרה זה) לטובת האינטרסים הגנטיים של האב-הזכר.
ליצורים חיים רבים יש מנגנוני רבייה והורשה דומים לשלנו, וגם בהם יש “מלחמת מינים” ביולוגית. אך יש יצורים חיים שמנגנוני הרבייה שלהם שונים מאוד, עד שחלקם יכולים להיתפש במבט ראשון דמיוניים או “סוטים”, וחלקם לא לגמרי מובנים. כך למשל, בקרב תולעי הגשם (השלשולים), החיים באדמה לחה, “כל העניין הזה” פשוט יותר: כל אחד הוא אנדרוגינוס – גם זכר וגם נקבה. כזכר הוא מייצר זרעונים ומעביר אותם לזולתו בעת ההזדווגות, וכנקבה יש לו ביציות המופרות על ידי זרעונים המתקבלים מזולתו והוא מטיל אותן לאחר הפריה. שלשול שמצא שלשול אחר אינו צריך, אם כן, לבדוק בציציות – הוא מזדווג אתו-אתה, ובה בעת מפרה ומופרה.
בקרב הנמלים והדבורים לא רק שקיימת הפרדה בין זכרים לנקבות, אלא שההבחנה בינם אינה נקבעת על ידי כרומוזום יחיד אלא לפי מערכת כרומוזומים שלמה. הנקבות הפוריות – המלכות – מזדווגות עם זכרים ומקבלות מהם זרעונים שנשמרים בגופן זמן רב. ביצית שהופרתה על ידי זרעון מתפתחת לנקבה, ואילו ביצית בלתי מופרית (שבה רק מחצית ממספר הכרומוזומים שבתאי גוף של נקבה) מתפתחת לזכר. תאי הזכרים מכילים, אם כן, אך ורק כרומוזומים שמקורם באם; אין לו אב (אך יש לו סב, אבי אמו). בדבורים ובנמלים חברתיות יש, בנוסף לחלוקה שבין המינים, גם חלוקה למעמדות (קסטות): רוב הנקבות הן עקרות ומשמשות כ”פועלות”, ורק מיעוט קטן הן נקבות פוריות (מלכות), המזדווגות עם זכרים ומטילות ביצים. המופרות מביניהן מתפתחות לנקבות (פועלות או מלכות), הבלתי מופרות לזכרים.
הסידור הזה כנראה “לא מוצא חן” בעיני נמלת האש, שאורכה כ-1.5 מ”מ בלבד, נשיכתה מכאיבה מאוד, והיא הפכה למכה של ממש באזורים שונים באמריקה, וגם באפריקה ובמיקרונזיה. פורניה ועמיתיו מצאו כי בעוד שלפועלות של נמלת האש יש כרגיל אמא ואבא, הרי שהמלכות לא נוצרו בעקבות הפריה, אלא הן מכילות מערכת כרומוזומים זהה לזו של המלכה-האם. המלכות הצעירות הן, אם כן, תוצרי שיבוט של המלכה-האם (תוצר שיבוט פירושו פרט חדש שזהה מבחינה גנטית לפרט שממנו נוצר). זה נראה כמו נוק-אאוט לטובת הנקבות-המלכות במלחמת המינים. אבל הזכרים לא מרימים רגליים ופורשים מהמערכה. צוות החוקרים מצביע על ממצא מדהים, שאולי אין לו אח ורע בעולם החי: הזכרים הצעירים נושאים בחובם רק כרומוזומים שמקורם באביהם! האם ייתכן שהזרעונים החודרים לביציות מסוימות משמידים בהן את הכרומוזומים האמהיים? זוהי סברתם של החוקרים, ממש מלחמת השמד. ביציות אלו משמשות, אם אכן כך הדבר, רק כמצע לשיבוט הזכר.
אם אכן כך הדבר, בנמלת האש כרומוזומים של זכרים וכרומוזומים של נקבות פוריות לעולם אינם מתערבבים, והם עוברים במקביל לאורך הדורות, כאילו היו שני מינים ביולוגיים נפרדים. עירוב החומר הגנטי מתרחש אמנם בנקבות הפועלות, אך אלה עקרות ואינן מעמידות צאצאים בעצמן.
תארו לכם מצב דומה אצל בני האדם – שושלות מקבילות של גברים ושל נשים, ללא כל קשר גנטי ביניהן…
הכותב הוא העורך המדעי של הירחון “גליליאו”
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~220183707~~~37&SiteName=hayadan
