נסגור חשבון כמו גברים

. הפעילות הגופנית, המעין-ספורטיבית, משולה לנטילת אלמנטים קטלניים ממלחמת ההישרדות ולפחות לעידונם ולמיסודם המעודן, בבחינת תחרות מוסדרת, שאף אם תוצאותיה קטלניות, היא עברה שלב חשוב בסולם בין מלחמת הקיום לבין הספורט

ד”ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreq040705.html

הפעילות הגופנית, המעין-ספורטיבית בעידן הקדום, שאבה את מהותה משדה-הקרב ממש, ממישורי הציד ומההתמודדויות ההישרדותיות, ואשר על כן מחוברים יסודותיה בכבלים מעושתים להישרדות, למלחמת הקיום. הזכרנו במאמר הקודם (“הלך מכות עם האל”) את הזיקה בין התמודדות יעקב עם הדמות הלילית, המיתולוגית, לבין אפקט ההישרדות, ורעיון זהה נתפר גם כאן במאמרנו הנוכחי. הפעילות הגופנית, המעין-ספורטיבית, משולה לנטילת אלמנטים קטלניים ממלחמת ההישרדות ולפחות לעידונם ולמיסודם המעודן, בבחינת תחרות מוסדרת, שאף אם תוצאותיה קטלניות, היא עברה שלב חשוב בסולם בין מלחמת הקיום לבין הספורט.

למשבצת זו ניתן להכניס את “קרב הביניים”. כלומר, התמודדות מוסדרת בין שני יריבים, נציגי שני מחנות, שני צבאות, מתוך כוונה להפסיק את שפיכות הדם המיותרת, ולהפקיד את גורל הקרב, המלחמה, “בידי האל” – בידי נציגי שני הצדדים הניצים, כשכל צד מייחל לניצחון אלוהיו על אלוהי הגוש היריב. בהקשר ה”חייתי” של האירוע ניתן בהחלט למצוא קשר מעניין, היסטוריו-אנתרופולוגי, בין ההתמודדות של חיות בטבע על הנהגת העדר, ובעיקר על ההזדווגות עם הנקבות, לבין “אנשי הביניים” – אותם נציגים נבחרים. תופעה זו היתה מקובלת מאוד ביוון הקדומה, ומצאה את ביטויה, לשם משל, בהתמודדות בין אכילס להקטור, בנו של פריאמוס מלך טרויה, והמתגוללת בציוריות רבה ב”איליאס” (“איליאדה”) של הומירוס.
התמודדות ממין זה מופיעה בספרות המקראית לראשונה בפרשת דויד וגוליית – במלחמה הארוכה ורווית הדמים בין מחנה ישראל לבין הצבא הפלישתי, וליהווי ידוע, למי שמחפש את הקשר עם הסיפא של הקטע הקודם, שהפלישתים היו אגאים, יוונים, אשר התיישבו במישור הדרומי של רצועת החוף והתפשטו בתקופה זו, ימי שאול ודויד, לאורך קו החוף ואף לעומק השפלה עד למרגלות הרי יהודה ושומרון.

שני הנציגים, דויד מכאן וגוליית מכאן, ניצבו זה מול זה, כמסופר במקרא (שמואל א’ יז, 21-54), וניהלו ביניהם מלחמה לחיים ולמוות כדי לקבוע את גורל המערכה כולה. והנה, בנפול גוליית ובהיכרת ראשו נסו הפלישתים ובני ישראל דלקו אחריהם עד מעוזיהם המבוצרים אשר בגת ובעקרון.

יצויין כי לעיתים הפעילות הספורטיבית הקדומה מקורה ביסודות פולחניים מאוד משמעותיים, וכך ניתן, במידה מסויימת, לאשש דווקא את “קרבות הביניים” כמין סובלימציה כלשהי של קרבנות אדם, בכך שמפקידים את גורלו של הנידון למוות ב”ידי שמים”. זו היתה, אגב אורחא, ראשיתה של התמודדות הגלדיאטורים-הלודרים ברומא הקדומה.
מאז האירוע הנידון ועד המקרה הבא חלפו כמה שנים, ובשנת 1005 לפנה”ס בערך התחוללה מין מלחמת ביניים בסיום עלילת המלחמה בין צבא דויד לצבא איש-בשת (אשבעל) בן שאול.

המקרא מגולל בארבע פסוקים את הפרשיה המרכזית שבמלחמה, מלחמת גבעון, בזו הלשון: “ויואב בן צרויה ועבדי דויד יצאו ויפגשום על בריכת גבעון יחדיו. וישבו אלה על הבריכה מזה ואלה על הבריכה מזה. ויאמר אבנר אל יואב: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ויאמר יואב: יקומו. ויקומו ויעברו במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בשת בן-שאול ושנים-עשר מעבדי דויד. ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו. ויקרא למקום ההוא חלקת הצורים אשר בגבעון” (שמואל ב’ ב, 13-16).

פרשיה זו העלתה מספר קושיות, ששימשו סלע מחלוקת בין כמה חוקרים. יש שגרסו כי אבנר, שר הצבא של בית שאול, הציע ליואב, מפקד הצבא של בית דויד, שכמה מן החיילים ישעשעו את שני הצבאות בתחרות של משחק, כשזו אמורה להיערך ללא נשק, מעין מאבק אתלטי תמים, ולכן – ללא סכנה למתחרים. אבל בני בנימין שהיו איטרים – מיומנים ביד שמאל כבימין – החביאו את חרבותיהם על ירכם הימנית, ובתחילת התחרות, כשכל אחד מן המתמודדים הניח את יד ימינו על ראש יריבו, שלפו בני בנימין את חרבותיהם בשמאלם ודקרו את מתנגדיהם מן הצד, והללו נפלו כולם יחדיו. השם – “חלקת הצורים” – בא לציין את הבוגדנות, בבחינת “שדה הרעים הבוגדניים”.

חוקר אחר, פרופ’ יגאל ידין המפורסם, סבור שלא היה זה מאבק אתלטי כלל וכלל, אלא מלחמה לחיים ולמוות, ולדעתו ה”נערים” אינם אנשים צעירים גרידא, והמילה “ישחקו” איננה באה לציין משחק תמים. ידין מסתמך על תבליטים שנחשפו בגוזן (תל אל-חלאף), ושרובם עוסקים בפרשיות קרב ומלחמה. באחד התבליטים נראים שני לוחמים מזוקנים, העומדים זה מול זה בשלב האחרון של הקרב. כל לוחם אוחז את ראש יריבו בידו, ובאותו זמן נועץ את חרבו בצד יריבו. העובדה שתבליט זה הוא בן המאה העשירית או התשיעית לפנה”ס מקנה, אליבא דידין, חשיבות מיוחדת לעניננו. כלומר, לערך בתקופה שאנו עומדים בה – 1005 לפנה”ס.

ידין סומך את ידיו על גרסתו ארכיאולוג ידוע בשם אולברייט, ש”נערים” הבאים בסמיכות לעניין מלחמה הם לוחמים נבחרים. מכאן שהמאבק בבריכה אשר בגבעון היה, לסברת ידין, קרב בין לוחמים נבחרים, שנלחמו ביניהם בקרב דמים.

פרשה זו אופיינית, לדעתו, לסוג של קרבות ביניים, כגון מלחמת הביניים בין דויד לגוליית. אבנר הציע את דרכי הקרב ביניהם, ורק לאחר הסכמת יואב נערך הקרב בדרך זו.
המלה “ישחקו” באה כאן, לדעתו, לתאר את המלחמה הדומה לכאורה לשעשוע או מישחק, שכן רק אנשים מעטים נוטלים חלק בקרב, והאחרים משמשים כצופים.
מטרת הקרב – לחרוץ את גורל המערכה כולה ולמעט בקרבנות, והעובדה שלאחר קרב זה התנהלה מערכה כבידה בין הצבאות מלמדת, שאירע כאן מקרה מיוחד במינו, לדעת ידין, כשהקרב הסתיים ללא הכרעה, ללא נצחון אחד הצדדים, שכן כל הלוחמים מתו כולם.

לעניות דעתי יש לראות את הפרשה כולה באור שונה, כדלקמן:

ראשית – אינני רואה את המפגש בין “נערי” איש בשם ל”נערי” דויד במשמעות פשוטה ופשטנית של מלחמת ביניים רגילה. וזאת מן הטעמים הבאים: א. בשונה ממלחמת דויד וגוליית מתנהלת כאן התמודדות בין שני תריסרי לוחמים; ב. הרמיזות לקרבות ביניים במקרא נוגעות אך ורק בין צבא ישראל לצבא אחד העמים האחרים, כבניהו שהיכה את המצרי וגיבור אחר היכה את “שני אריאל מואב”, והוא בין שלושת גיבורי דויד; ג. הביטוי “לשחק” אינו מופיע בקרב ביניים אחר. נהפוך הוא, בדוגמאות אחרות נזכרת בפירוש “מלחמה” בין הצדדים.

שנית – בחפירות שבגבעון נחשפה מערכת אספקת המים. שם נמצאה בריכה חצובה בסלע, שצורתה גלילית. קוטרה 11.8 מ’ ועומקה 10.8 מ’ וכבש לולייני נחצב לאורך הדופן הצפוני והדופן המזרחי של הבריכה. קרוב לוודאי שזו בריכת גבעון, שם נערך “המישחק” בין “הנערים”. אם אכן זו הבריכה, הרי ברור כיצד ניצבו שני הצבאות מסביב, על שפת הבריכה, וצפו בזירת ה”משחקים”. כמו כן, המשטח התחתון (ה”זירה”) לא יכול היה, בשום פנים ואופן להכיל בו בזמן את כל 24 הלוחמים. סבורני, כי או שמספר ה”משחקים” מצומצם היה, או שבכל “סיבוב” התחרה צמד “נערים” בלבד.

שלישית – הלוחמים-המתמודדים נבחרו בקפידה: “ויקומו ויעברו במספר, שנים-עשר …”, וגם התיבה “נערים” ואף “עבדים” באה במקרא, בעיתים מסוימות, לציין לוחמים מובחרים.

רביעית – לשורש ש.ח.ק על הטיותיו השונות במקרא יש כמה וכמה משמעויות: אם במשמעות של ריקוד ומחול (כאשר מעלה דויד את ארון ה’ – “ודויד וכל ישראל משחקים לפני האלוהים בכל עוז ובשירים ובכנורות ובנבלים ובתופים, ובמצלתיים ובחצוצרות” – דבה”א יג, 8; הנשים המהללות את גבורות שאול ודויד – “ותענינה הנשים המשחקות” – שמו”א יח, 7 ועוד); אם במשמעות של שעשוע גרידא (“ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” – זכריה ח, 5); אם במשמעות של שמחה לאיד (כאשר אלפי הפלשתים ראו “בשחוק שמשון” – שופטים טז, 27); אם כביטוי של לעג (איוב ל, 1); כביטוי לזלזול ושאננות (איוב ה, 22); כביטוי לשמחה ואושר (קוהלת ג, 4) ואם כביטוי לשקר ומרמה.
במקרים מסוימים אנו עדים למשמעות מעניינת לביטוי “שחק”, זאת בשעה שהוא בא בסמיכות למלה נוספת, וביחד בא לבטא אומץ וגבורה. כך למשל, הסוס “ישחק לפחד ולא יחת ולא ישוב מפני חרב” (איוב לט, 22); בתיאור דמותו המיתולוגית של הלויתן-התמסח נאמר כי “כקש נחשבו תותח וישחק לרעש כידון” (שם, מא, 21). או בתיאור מהירות מרוצתה של היענה נכתב “כעת במרום תמריא, תשחק לסוס ולרוכבו” (איוב לט, 18).
בשלושת המקרים הללו נרמז על עימות כלשהו בין יריבים: הסוס למול אויבי רוכבו; ההתמודדות בין האדם לתנין והתחרות בין היענה לסוס. עם זאת המלה “שחק” משמשת בכל שלוש הדוגמאות הללו כביטוי של התנשאות ואולי אף זלזול בשל אומץ הלב, אך בפירוש אין כאן, ולו ברמיזה בלבד, משום עדות כי “מישחק” הינו קרב. לא כאן ולא בכל הפירושים שהבאנו לעיל. הביטוי “שחק” בא במשמעות של שעשוע וצחוק.

חמישית – אם היה האירוע המקראי הנידון (הקרב בין ה”נערים”) משול למאבק אתלטי תמים, ללא נשק, ובני בנימין החביאו את חרבותיהם על ירכם הימנית, הכיצד הומתו הם עצמם?

לדעתי, מכל האמור לעיל, הקרב בגבעון, לא היה בבחינת גרסה שגרתית למלחמת הביניים, אלא שעשוע ספורטיבי-צבאי. בתקופה זו היה הצבא הישראלי מפותח, וחייליו עברו סדרות אימונים, שביניהם אימונים בשימוש בנשק, שהרי השימוש בחרב הצריך מיומנות די גבוהה. האימונים הללו נערכו, כך דומה, בחרבות עץ או בחרבות קהות, והיה זה בבחינת שעשוע ספורטיבי-צבאי, ושמא בסוג שעשוע זה עוסק אחד הציורים של מצרים הקדומה, שנחשף בבני-חסאן, והוא מציג שני לוחמים-מתמודדים בקרב-פנים-אל-פנים, כשהם מצויידים במוטות עץ קצרים, באורך חרב, ומוגנים במחפי עץ באזור המרפקים והברכיים.
אבנר מציע ליואב: “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”. אין הוא אומר: “ילחמו לפנינו”. מישחק זה היה ידוע, כנראה, ללוחמי שני הצבאות, וזאת גם למדים מתשובתו הלקונית של יואב: “יקומו”.
היה זה, לעניות דעתי, ראשיתו של הדו-קרב כשעשוע צבאי. הכל החל במלחמה ממש, התעדן בפיתוח קרב מוסדר, מאורגן ומוסכם: “מלחמת הביניים”, וזו עברה שלב של עידון, של סובלימציה, והפכה להתמודדות יותר ספורטיבית בין לוחמים נבחרים.
לדו-קרב הזה היו כנראה כללים: היריב היה אוחז בראש יריבו – פעולה שצמצמה את אפשרות התימרון בעת ההינתקות בין השניים ודרשה מיומנות רבה מן הצדדים היריבים (ממש כמקובל בחלק מאמנויות הלחימה המסורתית של המזרח הרחוק: עמידת מוצא, מרחב ה”מא” וההינתקות). לכך, כנראה התכוון הכותב המקראי המציין את ראשית הקרב בציור של “ויחזיקו איש בראש רעהו”, כפי, שכאמור, מאושש על ידי תבליטים אשוריים מתל אל-חלאף.
נוכל גם להעלות השערה, ואף היא נסמכת על אמנויות לחימה מסורתיות, כאלו שנשמרו במשך מאות רבות של שנים, ואולי גם אלפי שנה: ברגע שכל יריב אוחז בראש רעהו, הוא חושף עצמו, את חזהו, מתניו וירכו, ליריב, ולהיפך, וברגע שהם מתנתקים מתחיל הקרב (התחרות). כלומר, קיימת מין הסכמה שבשתיקה לא לפגוע ביריב בזמן ההתחברות הראשונית – לפני ההתנתקות. מצב זה נצפה כיום בתחרויות איגרוף, היאבקות ובחלק מתחרויות הסיוף.
ואולי, דווקא להימנע מפציעות מיותרות, דרשו משני היריבים להיות צמודים זה לזה, וברגע ההתנתקות החל הקרב האמיתי.
סבורני, שלאחר שרכשו החיילים מיומנות בשימוש בחרבות עץ ובחרבות קהות, הם עברו להתאמן בחרבות ממש, ולעיתים אף ערכו שעשועים צבאיים – מישחקים – שהיו מסוכנים במקצת, אולם לא נערכו כקרב ממש, קרב לחיים ולמוות.
דומה, שמישחק הדו-קרב הזה ניתן להסבר בהשוואה לידוע מחוץ לישראל הקדומה. מישחק זה נזכר לראשונה בתקופה ההומרית (עליה כתב ושורר הומרוס) ובא לידי ביטוי בחיבורו “איליאדה”. זו מתארת את חיי החברה היוונית במאות 12-11 לפנה”ס (ויש לזכור כי ה”מישחק” בבריכת גבעון נערך בשנת 1005 לפנה”ס בקירוב).
באיליאדה מסופר על דו-קרב שנערך בין דיומדס לאיאס בניהולו של אכילס. שם ברור, כי אין מדובר בקרב ממש, שהרי בזמן שנשקפה סכנה לחיי איאס הופסקה התחרות. האירוע מצטייר כשעשוע לעיני הצופים.
דו-קרב זה היה זר אמנם לעולם התחרויות היווני הקלאסי במובן המקובל, כלומר שלא לימדוהו בגימנסיון (המוסד החינוכי-ספורטיבי ביוון). עם זאת, עדויות על קיומו במסגרת של תחרות באו לידי ביטוי בדרך-כלל בטקסי קבורה והלוויה. כגון זה אנו מוצאים על גבי כד יווני מן המאה השמינית לפנה”ס ועל גבי סרקופג (ארון קבורה) יווני בן המאה החמישית לפנה”ס מצויירות סצינות מתחרויות ספורטיביות שנערכו בטקסי קבורה. שם רואים צמדים של מתחרים חמושים במגינים ובכידונים, וביניהם נמצא מנגן בחליל (למנגן היתה קונוטציה של ניהול תחרות ולא קרב. גם המחבר המפורסם אתנאיוס מעיד על קיום משחקי דו-קרב כחלק מטקס הקבורה במאה הרביעית לפנה”ס.
אם אכן מתקיים קשר מסויים בין גילויי הדו-קרב כשעשוע, כפי שהיה נהוג ביוון הקדומה ובין “מישחק” ה”נערים” בבריכה שבגבעון, הרי ניתן להסבירו על רקע העובדה, שהפלישתים שמשו מעין חוליה מקשרת, מעין שליחי התרבות של העולם היווני-אגאי למזרח הקרוב. ולהוכחת הקשר בין-לבין נציג כדוגמה את תפוצת הקרמיקה האגאית-פלישתית בכל רחבי ישראל, את הקשרים שנרקמו בין גורמים ישראלים לפלישתיים ואפילו את העובדה שחניתו של גוליית הפלישתי היתה דומה להפליא לנשקם של גבורי הומרוס.
מלחמת אבן העזר (בשנת 1050 לפנה”ס בקירוב) שימשה מאורע, שהביא לידי השתלטות הפלישתים (שמוצאם מהעולם האגאי) על ישראל. הם חדרו לעומק הארץ ותחת שלטונם ניתנו יהודה, ארץ אפרים, ארץ בנימין וארץ העמק ובמחצית השניה של המאה ה-11 לפנה”ס השתלטו הפלישתים על מרבית ארץ ישראל המערבית. ניתן לשער, שבתקופת כיבוש זו חלה השפעה פלישתית-אגאית מסויימת על החברה הישראלית, ובעיקר על גורמי ההנהגה, ובכללם – מפקדי הצבא. זאת מכיוון שהשלטון הפלישתי היה צבאי-אריסטוקרטי באופיו, ושלטונם על האוכלוסיה הנכבשת בא בדמות שכבה דקה של אצולה צבאית. זאת ועוד, ידוע כי לשירותם של סרני הפלישתים (מפקדי החילות) סרו-עמדו גם גדודי-עזר עבריים.
כמו כן ידוע, שדויד, בברחו מפני שאול, שהה תקופה מסוימת בחצרו של אכיש מלך גת (הוא המרכז הפלישתי החשוב) בשנת 1008 בקירוב. ולא רק זאת, אלא שגדודו שלו היה בשירות מלך גת, וכאשר עבר דויד לצקלג, עיר שדה של גת, הצטרפו אליו ה”גבורים” – בבחינת מוסד צבאי (מעין “אבטחת אישים”, או “סיירת מטכ”ל” של פעם). יתכן שעובדות אלו עשויות לקרב אותנו להשערה, כי דויד הושפע שם מהווי החצר הפלישתית.
יתר על כן, ידוע, שיחידת החיילים השכירים המובחרת של דויד – “הכרתי והפלתי” (פלשתי), היתה במוצאה מבני כרתים ופלטוס – אולי פלשת. יתכן, שדרכם נקלטו שעשועים ספורטיביים-צבאיים, שהיו מקובלים על האגאים, בחצרו של דויד ובקרב צבאו.
כלומר, קיימת היתה השפעה אגאית מסוימת על שכבות מסוימות בארץ ישראל, בעיקר במאה ה-11 לפנה”ס. ואין זה מן הנמנע לומר, כי השפעת שעשועי החצר ואימוני הצבא בלטה במידה מסוימת, וכנראה שזו נקלטה בעיקר בתקופת דויד. אם נוסיף לכך את הידוע לנו על תרומתו הגדולה של דויד לעיצוב הצבא ואירגונו, ניתן בהחלט לשער שאותם “נערים” ששיחקו בבריכה שבגבעון (שהיו למעשה חניכי המסורת הצבאית החדשה של דויד) אכן הכירו את תחרות הדו-קרב (אם בהשפעה אגאית ואם כחלק מן האימונים הצבאיים שהתפתחו באזור המזרח-הקרוב).
אמנם תחרות זו לא נועדה להיגמר בקטל, בשפך דם סופני, כפי שהסתיים האירוע – מותם של תריסר הזוגות המתמודדים, ומתוך כך מתעוררת השאלה – למה? יתכן שבלהט הנסיבות – הפוגה בקרב וטירזונם של הצעירים – נשכחו הכללים הספורטיביים, והתחרות הפכה למרחץ דמים; יתכן שההתמודדות התנהלה בחרבות לחימה ממש, והמטרה היתה לגעת (“לסמן פגיעה”). אלא שנגיעה ברורה מדי שרטה-פצעה את אחד היריבים והתחרות גלשה לקרב של ממש. משהו מעין זה ניתן לצפות על כר הדשא בכדורגל, או על רצפת הפרקט בכדורסל, כאשר או-טו-טו העימות בין שני שחקנים כמעט גולש ל”תפוס-כפי-יכולתך”; יכול להיות שנערי דויד לא היו מוכנים לשליפת החרב של בני בנימין ביד שמאל. הם חשו מרומים והגיבו בהתאם.
בכל מקרה נוכל לסכם ולומר, כי בבריכה אשר בגבעון (מעין זירה) נערכה התמודדות, בבחינת שעשוע ספורטיבי-צבאי, בין ה”נערים”, שהם הלוחמים הנבחרים. מישחק זה היה ידוע, כך דומה, למפקדי שני הצבאות וליתר החילים. בין אם פעלה כאן השפעת העולם האגאי ובין אם לאו, הרי מענין לציין כי לפנינו נחשפה ראשית-ראשיתה של התמודדות הדו-קרב. ניתן אולי לשער, כי התמודדות זו היתה מעין סובלימציה של “קרב הביניים”, כמעין התפתחות מקרב מוסדר לתחרות מוסדרת בנוכחות קהל ועל-פי כללים ידועים. אין לדעת האם נועדה ההתמודדות להכריע את גורל המערכה הצבאית, או פשוט לספק את יצרי הכבוד המנוגדים של יואב בן צרויה מזה ושל אבנר בן נר מזה. בכל מקרה האירוע מעניין ומגרה את המחשבה להעלות השערות מחקריות בהתאם.