לדעת שמוליק שלח מדיניות בת היענה של הממשלה בנושא הננו הופכת את המדענים לקבצני על. הגישה לעולם הקטן צריכה להיגזר ממה שישראל רוצה להיות כשתהיה גדולה
“אתה הולך לכתוב על התקציב הקטן של המדען הראשי?”, שאל אותי בייאוש מנכ”ל אחת החברות אליו פניתי במסגרת הפרוייקט. ואכן, זוהי המגמה הרווחת בקרב השותפים לעולם הננו הישראלי – מחסור במקורות כספיים. והם דואגים להבהיר זאת היטב.
ננו טכנולוגיה היא האבטחה הגדולה של עתיד המין האנושי. בהתאם, הכספים המובטחים למי שישתלב בתחום. הוועדה הלאומית לננו-טכנולוגיות (או ועדת דן מידן, כפי שנקראה), שהתכנסה ב-2002, עסקה במיפוי עולם הננו-טכנולוגיה רגע לפני שהוא מגיע ושאלה איפה ישראל רוצה להתמקם. מצד אחד יש סיכוי לשלב את המדינה בתעשיה מתקדמת שמבטיחה תשואות גבוהות ברמת המיקרו והמקרו לטווח הארוך. מצד שני, זוהי תעשיה מסוכנת מאין כמוה, שבנויה יותר על תיאורי מדע בדיוני מאשר על מודלים מוכחים מדעית וכלכלית. הוועדה, כאמור, החליטה כי ישראל יכולה להשתלב בין מובילי התחום בעולם וקבעה תג מחיר – 300 מיליון דולר. הממשלה אמרה שננו זה יופי, אבל אין כסף.
משרד המדען הראשי הוא זה שממנו מצפים שיספק את הכסף. תפקיד המדען הוא לספק בסיס טכנולוגי לקידום התעשיה והפיכתה לתחרותית יותר. העקרון הוא שהמדינה צריכה לקחת על עצמה חלק מהסיכון הקיים בהשקעה טכנולוגית מתוך אמונה שזה יועיל לכלל המשק. בהחלט נכון לדרוש כי הממשלה תספוג חלק מהסיכון בתחום הננו. אבל המדינה, לפחות כרגע, החליטה כי לתקציב יש שימושים אחרים, עדיפים. “השמיכה קצרה מידי”, אומרים במשרד האוצר.
וכך יוצא כי מקבלי ההחלטות עושים את מה שהם יודעים הכי טוב. הפוליטיקאים הצטלמו וקיבלו כותרות בעיתונות ובעלי השררה וההון שמחים על המעורבות והיכולת להשפיע. כולם רוצים ותומכים בננו אבל בפועל כלום לא זז. אין כסף. פעם נוספת ניכר כי בישראל קשה מאוד להסתדר עם תכנון כלכלי לטווח ארוך תחת מגבלות. המגבלות המדוברות הן כמובן מגבלת התקציב שבלי לעבור עליה כמעט שום דבר לא קורה.
הסיבה אינה תאוות הבצע של המעורבים, אלא חוסר אונים של השלטון. לתמ”ת או לאוצר אין דעה חד משמעית מה עדיף למדינה, איזו השקעה תחזיר את עצמה ובאיזה תחום עדיף להשקיע. השלטון ממשיך להתחמק מההכרעה, איפה ישראל רוצה להיות כש”תהיה גדולה”. הגיע הזמן שישראל תחליט עד כמה באמת חשוב לה פיתוח טכנולוגי בטווח הארוך. בינתיים, כל עוד אין החלטה והממשלה אינה נוהגת לפיה הופכים המדענים והמעורבים בתחום המדע המתקדם לקבצנים מקצועיים. “ננו-שנור” אם תרצו. במקום לפתח את הרעיונות הבאים, הם נדרשים להתרפס בפני ה”גבירים” מחו”ל או להתעסק בפוליטיקה של קבלת המענקים בארץ.
מגיע לנו ולאנשי המקצוע המעורבים בתחום הננו לקבל תשובה ברורה איזו מדיניות ישראל מעדיפה לטווח הארוך. אפשר לחיות כאן טוב עם כל החלטה. למרבה הפלא, גם בלי תמיכה ממשלתית נרחבת במו”פ ישראל תשרוד ותתקדם. הפתרונות יגיעו. המדענים יכולים לקבל תמיכה מחקרית בחו”ל וישראל תנסה להתחרות על ליבם כאשר הרעיונות יתגבשו לחברות. באירלנד זה הצליח. אבל הדברים צריכים להיות ברורים ולהיות מעוגנים במדיניות ממשלתית ארוכת טווח. בינתיים, הגדולה הצפויה לתחום הננו אינה עושה רושם על אף אחד. לציטוט הנודע של הפיסיקאי ריצ'רד פיינמן, “יש עוד הרבה מקום בתחתית”, יש משמעות אחרת לגמרי בנבכי הפוליטיקה בישראל.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~100588687~~~57&SiteName=hayadan
