מרגלים בלוס אלמוס

מחקר היסטורי חדש, המשכנע והמקיף ביותר שנכתב לפי שעה על הפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית בשנים הראשונות של העידן הגרעיני, מלמד על המתחים והתככים במעבדות הפצצה הגרעינית

דייוויד א' הולינגר

אופנהיימר. האם אמר לגרובס את האמת?

קישור ישיר לדף זה:https://www.hayadan.org.il/openheimer.html

רוברט אופנהיימר היה בזמנו קרוב למפלגה הקומוניסטית הרבה יותר מכפי שהודה בכך אי פעם. אך כמנהל המעבדה שייצרה את הפצצה האטומית, וכיועץ לענייני נשק לממשל האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא שירת את ארצו ביושר יותר מכפי שעשו רבים מאלה שהציגו את נאמנותו בסימן שאלה. פרדוקס מרתק זה עומד בלב המחקר ההיסטורי המשכנע והמקיף ביותר שנכתב לפי שעה על הפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית בשנים הראשונות של העידן הגרעיני. את המחקר, “Brotherhood of,” the Bomb כתב גרג הרקן, היסטוריון במכון הסמיתסוניאני.

הרקן מראה כיצד זממו פקידים רמי דרג, לפעמים באמצעות ציתותים לא חוקיים, לסלק את אופנהיימר משירות הממשל ב-1954 ואילצו גנרל בכוחות הקרקע להעיד עדות שקר ולפיה אופנהיימר היה בבחינת סיכון ביטחוני. זאת ועוד. הרקן גם מוכיח שהשקרים הפעוטים של אופנהיימר בשאלה מי אמר לו מה בנוגע לריגול סובייטי פוטנציאלי נבעו מנאמנויות אישיות יותר מאשר מנאמנויות פוליטיות, והזיקו לו יותר מאשר לכל אחד אחר. המחקר כולל יותר מ-80 ראיונות ומסמכים של האף-בי-איי, שהיו מסווגים עד כה ונפתחו באחרונה.

ה”אחווה” (Brotherhood) המופיעה בשם הספר היא בעלת משמעות כפולה. היא מתייחסת לאנשים המוזכרים בכותרת המשנה שלו – “החיים והנאמנויות הסבוכים של רוברט אופנהיימר, ארנסט לורנס ואדוארד טלר”. ענקים אלה של הפיסיקה האטומית היו קשורים יחדיו במשך עשרות שנים בבריתות מורכבות ומלאות מתחים, שבחלקן נוצרו על ידי אישים אלה בעצמם, אך לעתים קרובות על ידי מוסדות צבאיים ופוליטיים שעשו בהם שימוש. פעולותיהם הונעו על ידי יוהרה, דוגמה פוליטית, אינטרסים, שאיפות כוח ואולי גם הערכות של מה שראו כרווחתה וטובתה של ארצות הברית, והעולם בכללותו.

כותרת הספר של הרקן גם מעלה את היחסים בין רוברט אופנהיימר לאחיו פרנק, פיסיקאי שרוברט הביאו לפרויקט מנהטן, אף שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית בין 1937 ל-.1941 לימים הצטיירו דיווחיו הסותרים של אופנהיימר על מרגלים כמיועדים להגן על אחיו. שקרים אלה חשפו אותו למתקפה מצד אנשים שרצו במפלתו מסיבות אחרות, בעיקר בגלל התנגדותו ליוזמות ייצור נשק ספציפיות שנתמכו בשנות החמישים המוקדמות על ידי טלר וחיל האוויר האמריקאי. טלר, שבסופו של דבר תפס את מקומו של אופנהיימר כיועץ רב ההשפעה ביותר בענייני נשק גרעיני, העיד ב-1954 שיש לשלול מאופנהיימר כל סיווג ביטחוני.

הרקן מספר על שתי ה”אחוות” בסיפור עלילה מרתק הנע מברקלי ללוס אלמוס ולוואשינגטון ולכמה מקומות אחרים שבהם תוכננו, נוסו ונדונו פצצות. אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היתה ביתם האקדמי של אופנהיימר ושל ארנסט אורלנדו לורנס, פיסיקאי ניסויי יצירתי להפליא שזכה בפרס נובל ב-1939 על תכנון הציקלוטרון (מאיץ חלקיקים). לורנס היה האדם הראשון שהממשל בחר בו לנהל את מעבדת לוס אלמוס. אבל גישתו האגבית והנינוחה כלפי נוהלי ביטחון הניעה את ג'יימס קוננט וונוואר בוש, שני יועצי המדע הבכירים בבית הלבן, לחשוב שנית על הנושא.

לורנס הביא את אופנהיימר לוועדת מדענים שיעצה לממשל על הרכבת הפצצה,
וסיפק ייעוץ כה נבון וחריף אשר לבעיות טכנית, עד כי נהפך חיוני
לפרויקט. הגנרל לזלי גרובס, הקצין הצבאי שהיה ממונה על פרויקט מנהטן,
בחר לבסוף באופנהיימר למנהל לוס אלמוס, אף שהיה תיאוריטיקן ללא
ניסיון מינהלי. גרובס היה מודע לכך שבין ידידיו, בני משפחתו
הסטודנטים של אופנהיימר, היו חברים לשעבר רבים במפלגה הקומוניסטית,
אבל המגעים שניהל עם אופנהיימר ב-1942 שיכנעו אותו ביושרו
ובנאמנותו.

ואולם, ממחקרו של הרקן עולה כי אופנהיימר היה קרוב למפלגה הקומוניסטית
ב-1940 וב-1941 אפילו יותר מכפי שהצליח האף-בי-איי להעלות בחקירותיו
האינטנסיוויות בשנות הארבעים והחמישים. הרקן אינו שולל את האפשרות
שאופנהיימר היה חבר ב”מדור המקצועי” החשאי של המפלגה בברקלי, אך הוא
נחרץ יותר בעניין חשוב בהרבה: הוא לא מצא שום עדות לכך שאופנהיימר
העביר אי פעם מידע חשאי לביון הסובייטי, או שאהדה כלשהי למטרות
הפוליטיות הסובייטיות שינתה את העצות שנתן לממשל האמריקאי. הרקן
מוכיח שמרגע שאופנהיימר נכנס לשירות הממשלה, הוא הצדיק את האמון שנתן
בו גרובס.

ב-1954 אולץ גרובס להעיד נגד אופנהיימר. שיחה בינו לבין אופנהיימר
בסוף ,1943 שחשפה את גרובס לתביעה על הפרת תקנות אשר אסרו על אי
מסירת מידע חשוב בנושאי ריגול לשלטונות בתקופת המלחמה, היתה בסיס
לסחיטה. הגנרל הורה לאופנהיימר לנקוב בשמותיהם של פיסיקאים שסוכנים
סובייטים פנו אליהם. אופנהיימר אישר אמנם שהתקיימו גישושים כאלה, אך
הוא סירב לנקוב בשמות הפיסיקאים שהסוכנים פנו אליהם. בשיחתו עם גרובס
הוא אמר לגנרל שהיה רק פיסיקאי אחד כזה – אחיו פרנק – אך שיכנע את
גרובס להבטיח לו שלא יגלה זאת לעולם לאף-בי-איי.

לאף-בי-איי סיפק אופנהיימר סיפור אחר על מאמצי הריגול, ולא הזכיר את
אחיו. הוא כן הזכיר אחרים, כולל האקון שוואלייה, פרופסור לצרפתית
בברקלי, שלדבריו שימש איש ביניים ביוזמה הסובייטית.

גרובס קיים את הבטחתו, ואף הגן בהתמדה על אופנהיימר בעשור הבא. אבל
ב-1943 הדליף עוזר, שגרובס נתן בו אמון וגילה לו על שיחתו עם
אופנהיימר, לאף-בי-איי את הסוד שעליו שמרו השניים. כך איפוא כאשר
הכין לואיס סטראוס, יו”ר הוועדה לאנרגיה אטומית, את הליך גביית
העדויות של הוועדה על אופנהיימר ב-,1954 היה הובר מוכן לעזור. רוב
העדות על אופנהיימר היתה מידע מתועד על קשריו עם חברים במפלגה
הקומוניסטית, כמו סיפוריו הסותרים על התפקיד שמילא ידידו שוואלייה.
אבל סטראוס והובר ידעו שמידע ישן זה יוכל לצייר את אופנהיימר באור
שונה, אם יהיה אפשר להניע את גרובס להציג אותו בדרך שונה.

הובר עבד מקרוב עם סטראוס כדי לעשות מניפולציות בעדותו של גרובס לנוכח
חשיפותו של הגנרל לאפשרות שיינקטו נגדו הליכים משפטיים. גרובס הורשה
שלא להזכיר את שיחתו הפרטית עם אופנהיימר וכך לא נאלץ לסתור עדות
שאופנהיימר מסר באותו הליך עדויות, שממנה עלה למעשה כי לאחיו פרנק
“לא היה שום קשר” לניסיונות הגישוש של סוכנים סובייטים. כל מה שהיה
על גרובס לעשות הוא להכריז כי הוא רואה בבן חסותו “סיכון ביטחוני”.
גרובס עשה את המצופה ממנו.

האם אמר אופנהיימר לגרובס את האמת? ואם כן, האפשר שהיסוסיו של
אופנהיימר לראות באחיו אדם שנראה לידידיו הקומוניסטים כמרגל
פוטנציאלי היו אולי מבוססים על המודעות לעובדה כי אחיו אכן היה מרגל?
הרקן לא מצא עדות המאששת תשובה כלשהי לשאלות אלה.

המחבר הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~337635651~~~26&SiteName=hayadan