הטכנולוגיה כבר בשלה, טוענים חסידי השיטה, הכלכלה והפוליטיקה עוד לא
למאזדה לאנטיס הפופולרית יש הספק מנוע שלפני 15 שנה היה שמור רק למכוניות GTI ספורטיוויות. המכוניות המודרניות חזקות ומהירות מתמיד, אבל הביצועים האלה נשארים לרוב על הנייר. לאיזו מהירות כבר אפשר להגיע בכביש פקוק, כמה חזק אפשר להאיץ בתוך צומת סתום? ההנאה מנהיגה שמורה ללילות בכבישים נידחים, ובעצם נשארת תשוקה לא ממומשת.
במציאות הכבישים במרכז הארץ, מכונית היא לא יותר מכלי תחבורה, אמצעי שינוע מהבית לעבודה ובחזרה. נהיגה היא כבר לא נהיגה, אלא לחיצה רוטינית על דוושות וסיבוב הגה באווירה סלולרית ממוזגת.
ואם כבר לנהוג כמו רובוט, למה לטרוח לנהוג בכלל, למה שמישהו אחר לא יעשה את העבודה השחורה וישאיר לנו את הפנאי לקרוא עיתון, להירגע ולהפסיק לחשוב על החניה שאין. אפשרות אחת היא מונית – יקר מדי. אפשרות אחרת, אוטובוס – אטי, מסורבל, לא נעים. רכבת? אין.
פתרון אחר לגמרי, פי-אר-טי (Personal Rapid Transit), נהגה כבר בשנות ה-60. הפי-אר-טי מבוסס על קרוניות אוטומטיות, שכל אחת מהן מובילה מספר קטן של נוסעים בדיוק ליעד המבוקש. הקרוניות יכולות לנסוע לאורך פס אחד או על כביש שהותקן בו אמצעי אלקטרוני המבטיח שלא יסטו מהמסלול. על כל הקרוניות יפקח מחשב מרכזי. צריך לדמיין רשת של מסילות, פיסיות או אלקטרוניות, שלאורכה ולרוחבה מתרוצצות קרוניות אוטומטיות הנושאות אדם אחד, שניים או משפחה אל היעד המבוקש, ואז ממשיכות הלאה, לשנע נוסעים אחרים.
הטכנולוגיה כבר קיימת מזמן. העלויות לא בשמים. לפי כמה מחקרים, לפי-אר-טי יש יתרונות רבים על פני הרכבת. הוא זול יותר להקמה וגוזל פחות משאבי קרקע, התחבורה אישית, כמעט פרטית והרבה יותר גמישה. הנוסעים לא מחכים לרכבת – הקרוניות מחכות להם.
כמה גופים באירופה המערבית, ובעיקר בארצות הברית, פועלים לקידום הרעיון. אחת החברות הבולטות, Taxi 2000, הוקמה באוניברסיטת מינסוטה בשנות ה-80. לפני שבע שנים נרכשה התוכנית של Taxi 2000 על ידי חברת רייתאון, שמזוהה בעיקר עם אמצעי לחימה, אבל קשורה גם בפרויקטים תחבורתיים. מערכת פי-אר-טי ניסיונית כבר פועלת כמה שנים במרחבי הקמפוס של אוניברסיטת וירג'יניה המערבית.
והשאלה המתבקשת – אם זה כל כך מוצלח, למה לא רואים כבר היום קרוניות אוטומטיות כאלה ברחובות? עודד רוט, עורך דין מתל אביב, הגה בעצמו רעיון דמוי פי-אר-טי, לאחר שיטוט לילי באינטרנט. “ישבתי מול המחשב וחשבתי, למה לא לחקות את האינטרנט. באינטרנט אתה שולח או מקבל פיסות של מידע ממחשבים בכל העולם. פיסות המידע יודעות להגיע אליך באופן אוטומטי. למה לא להעתיק את השיטה הזאת לתחבורה. יחכה לך קרון עם מחשב והוא ייקח אותך לאן שאתה צריך”.
רוט גילה שהרעיון שלו אינו מקורי. הוא יצר קשר עם חוקרים בתחום, וגם עם הפרופ' אדוארד אנדרסן, נשיא 2000 Taxi. המסקנה של רוט היא שהפי-אר-טי אינו מיושם כי אנשים לא רוצים שהרעיון יתגשם. “אנשים רגילים לחיות בשיטה מסוימת, גם אם היא שיטה גרועה. וחוץ מזה המון כוחות כלכליים לא רוצים שינוי”, אומר רוט, “לתעשיית הרכב יש לובי חזק בקרב ממשלות העולם, וסביבה יש מערכות כלכליות אדירות של דלק, מוסכים, ביטוח”. רוט מצטט את אנדרסן, שכתב: “אנחנו משתמשים בטכנולוגיה של המאה ה-19 במציאות של המאה ה-21, וזה פשוט לא עובד”.
אבל גם הפי-אר-טי לוקה בחסרונות. אחד מהם הוא העובדה שקווים ותחנות בנתיבים לא מרכזיים לא ישתלמו מבחינה כלכלית. עם זאת, עלויות המחשוב הוזלו מאוד, ומעבדים זעירים יימצאו בקרוב בכל מכשיר חשמלי ביתי. וגם מובן שהצורך במציאת פתרונות תחבורתיים התחדד בשנים האחרונות. בעיות זיהום האוויר ותאונות הדרכים החריפו. “הפי-אר-טי בפיקוח מחשב יפתור כמובן את נושא התאונות”, אומר רוט, “המצב הקיים מזכיר לי את חכמי חלם, שברחובות העיר שלהם יש הרבה בורות ואנשים נופלים לתוכם; כולם אומרים – נשים גדרות סביב הבורות, נציב שוטרים, נשלם פיצויים למי שנפל פנימה. ואני הילד שאומר, אולי תסתמו את הבורות האלה.
“אני קורא היסטוריה של תחבורה”, ממשיך רוט, “וקראתי שבשנת 1776, אנגלי אחד ששמו קוגנוט ניסה לחבר מנוע קיטור לכרכרה. הכניסו אותו לבית משוגעים”.
{הופיע בעיתון הארץ, 27/6/2000}
למאזדה לאנטיס הפופולרית יש הספק מנוע שלפני 15 שנה היה שמור רק למכוניות GTI ספורטיוויות. המכוניות המודרניות חזקות ומהירות מתמיד, אבל הביצועים האלה נשארים לרוב על הנייר. לאיזו מהירות כבר אפשר להגיע בכביש פקוק, כמה חזק אפשר להאיץ בתוך צומת סתום? ההנאה מנהיגה שמורה ללילות בכבישים נידחים, ובעצם נשארת תשוקה לא ממומשת.
במציאות הכבישים במרכז הארץ, מכונית היא לא יותר מכלי תחבורה, אמצעי שינוע מהבית לעבודה ובחזרה. נהיגה היא כבר לא נהיגה, אלא לחיצה רוטינית על דוושות וסיבוב הגה באווירה סלולרית ממוזגת.
ואם כבר לנהוג כמו רובוט, למה לטרוח לנהוג בכלל, למה שמישהו אחר לא יעשה את העבודה השחורה וישאיר לנו את הפנאי לקרוא עיתון, להירגע ולהפסיק לחשוב על החניה שאין. אפשרות אחת היא מונית – יקר מדי. אפשרות אחרת, אוטובוס – אטי, מסורבל, לא נעים. רכבת? אין.
פתרון אחר לגמרי, פי-אר-טי (Personal Rapid Transit), נהגה כבר בשנות ה-60. הפי-אר-טי מבוסס על קרוניות אוטומטיות, שכל אחת מהן מובילה מספר קטן של נוסעים בדיוק ליעד המבוקש. הקרוניות יכולות לנסוע לאורך פס אחד או על כביש שהותקן בו אמצעי אלקטרוני המבטיח שלא יסטו מהמסלול. על כל הקרוניות יפקח מחשב מרכזי. צריך לדמיין רשת של מסילות, פיסיות או אלקטרוניות, שלאורכה ולרוחבה מתרוצצות קרוניות אוטומטיות הנושאות אדם אחד, שניים או משפחה אל היעד המבוקש, ואז ממשיכות הלאה, לשנע נוסעים אחרים.
הטכנולוגיה כבר קיימת מזמן. העלויות לא בשמים. לפי כמה מחקרים, לפי-אר-טי יש יתרונות רבים על פני הרכבת. הוא זול יותר להקמה וגוזל פחות משאבי קרקע, התחבורה אישית, כמעט פרטית והרבה יותר גמישה. הנוסעים לא מחכים לרכבת – הקרוניות מחכות להם.
כמה גופים באירופה המערבית, ובעיקר בארצות הברית, פועלים לקידום הרעיון. אחת החברות הבולטות, Taxi 2000, הוקמה באוניברסיטת מינסוטה בשנות ה-80. לפני שבע שנים נרכשה התוכנית של Taxi 2000 על ידי חברת רייתאון, שמזוהה בעיקר עם אמצעי לחימה, אבל קשורה גם בפרויקטים תחבורתיים. מערכת פי-אר-טי ניסיונית כבר פועלת כמה שנים במרחבי הקמפוס של אוניברסיטת וירג'יניה המערבית.
והשאלה המתבקשת – אם זה כל כך מוצלח, למה לא רואים כבר היום קרוניות אוטומטיות כאלה ברחובות? עודד רוט, עורך דין מתל אביב, הגה בעצמו רעיון דמוי פי-אר-טי, לאחר שיטוט לילי באינטרנט. “ישבתי מול המחשב וחשבתי, למה לא לחקות את האינטרנט. באינטרנט אתה שולח או מקבל פיסות של מידע ממחשבים בכל העולם. פיסות המידע יודעות להגיע אליך באופן אוטומטי. למה לא להעתיק את השיטה הזאת לתחבורה. יחכה לך קרון עם מחשב והוא ייקח אותך לאן שאתה צריך”.
רוט גילה שהרעיון שלו אינו מקורי. הוא יצר קשר עם חוקרים בתחום, וגם עם הפרופ' אדוארד אנדרסן, נשיא 2000 Taxi. המסקנה של רוט היא שהפי-אר-טי אינו מיושם כי אנשים לא רוצים שהרעיון יתגשם. “אנשים רגילים לחיות בשיטה מסוימת, גם אם היא שיטה גרועה. וחוץ מזה המון כוחות כלכליים לא רוצים שינוי”, אומר רוט, “לתעשיית הרכב יש לובי חזק בקרב ממשלות העולם, וסביבה יש מערכות כלכליות אדירות של דלק, מוסכים, ביטוח”. רוט מצטט את אנדרסן, שכתב: “אנחנו משתמשים בטכנולוגיה של המאה ה-19 במציאות של המאה ה-21, וזה פשוט לא עובד”.
אבל גם הפי-אר-טי לוקה בחסרונות. אחד מהם הוא העובדה שקווים ותחנות בנתיבים לא מרכזיים לא ישתלמו מבחינה כלכלית. עם זאת, עלויות המחשוב הוזלו מאוד, ומעבדים זעירים יימצאו בקרוב בכל מכשיר חשמלי ביתי. וגם מובן שהצורך במציאת פתרונות תחבורתיים התחדד בשנים האחרונות. בעיות זיהום האוויר ותאונות הדרכים החריפו. “הפי-אר-טי בפיקוח מחשב יפתור כמובן את נושא התאונות”, אומר רוט, “המצב הקיים מזכיר לי את חכמי חלם, שברחובות העיר שלהם יש הרבה בורות ואנשים נופלים לתוכם; כולם אומרים – נשים גדרות סביב הבורות, נציב שוטרים, נשלם פיצויים למי שנפל פנימה. ואני הילד שאומר, אולי תסתמו את הבורות האלה.
“אני קורא היסטוריה של תחבורה”, ממשיך רוט, “וקראתי שבשנת 1776, אנגלי אחד ששמו קוגנוט ניסה לחבר מנוע קיטור לכרכרה. הכניסו אותו לבית משוגעים”.
{הופיע בעיתון הארץ, 27/6/2000}
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~318316507~~~170&SiteName=hayadan
