ערן ארבל, ISF
מדענים עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת התחילו להתחבט בסוגיה של יצירת מעלית חלל, מתקן שיחסוך אחוזים רבים מעלויות שיגור עצמים לחלל. לפי החישובים שלהם, החומר הנחוץ לבניית מעלית כזאת צריך להיות לפחות פי שתיים יותר חזק מכל חומר מוכר כיום, כולל גראפיט, פלדה, קווארץ ויהלום.
הסופר ארתור צ’ארלס קלארק זיהה את בעיית החומרים וגאונותו עמדה במבחן היצירה. בסיפרו מ-1978, ‘מזרקות גן-עדן’, הוא מתאר את בניית מעלית החלל מגביש יהלום כמו-חד-מימדי מתמשך שמשמש ככבל. לשמחת חובבי המד”ב, החוקר היפני סומיו אייג’ימה גילה את הננו-צינורות פחמן, חומר בעל חוזק פי 100 מפלדה בשישית מהמשקן ועמידות גבוהה למתח.
כמו בשביל להוריד את חובבי המדע והמד”ב מהעץ הגבוה עליו טיפסו, חישובים שנעשו לאחרונה על ידי ניקולה פוגנו מהפוליטכניק בטורין, איטליה, מביאים למסקנה שהננו-צינורות לא יעבדו.
פוגנו טוען שפגם קל בצינור, כמו חוסר באטום פחמן אחד, יכול להוריד את העמידות במתח ל-70% וחומרים וכמות גדולה של חומר המיוצרת מננו-צינורות מחוברים מורידה את העמידות לפחות מאחוז אחד!
לפי החישובים, בניית מעלית חלל תדרוש עמידה בלחץ של 62 גיגהפסקל לפחות. ננו-צינור אחיד מסוגל להחזיק בערך 100 גיגהפסקל אבל פחות מזה כבר פותח את הדרך לבעיות בטיחותיות.
חובבי ננו-צינורות טוענים שבניית הכבל ממספר רב של צינורות באלומה אחת תיצור כוחות חיכוך שיקזזו על הפגמים הקטנים. יצירת ננו-צינור אחיד באורך של 36,000 קילומטר גם יכולה לעבוד. אבל החלטה ברורה תתאפשר רק כשהחישובים המלאים של פוגנו יתפרסמו בגיליון יולי של Journal of Physics: Condensed Matter.
