מיני הומנואידים עמדו על שתי רגליים כבר לפני 7 מיליון שנה

בניגוד להנחה הרווחת עד כה, צוות חוקרים מצרפת ומצ’ד גילו שההליכה על שתיים אינה מאפיינת רק את הומו סאפיינס ואפשר שהתפתחה כמה פעמים בניגוד להנחה הרווחת עד כה, צוות חוקרים מצרפת ומצ’ד גילו שההליכה על שתיים אינה מאפיינת רק את הומו סאפיינס ואפשר שהתפתחה כמה פעמים ובהדרגה

מחברים:   ז’אן-רנו בוסרי, מנהל מחקר ב-CNRS, פליאונטולוג, אוניברסיטת פואטייה,  אנדוסה ליקיוס, המיסיון הפליאואנתרופולוגי הפרנקו-צ’אדיאני, אוניברסיטת נג’מנה (צ’אד), קלריס נקוולנאנג דג’טונאקו, פרופסורית מחקר בפליאונטולוגיה, אוניברסיטת נג’מנה (צ’אד), פרנק גיא, פליאואנתרופולוגיה, אוניברסיטת פואטייה,    גיום דאבר, מרצה בפליאואנתרופולוגיה, אוניברסיטת פואטייה, לורן פאלאס, פליאונטולוג, אוניברסיטת קיוטו, מקייה חסן טאיסו, פליאונטולוג, אוניברסיטת נג’מנה (צ’אד), פטריק ויניו, פרופסור פליאונטולוגיה, אוניברסיטת פואטייה

חקר המינים של ימינו סיפק פסק דין ברור על מקומה של האנושות בעולם החי: ממש לצד שימפנזים ובונובו. עם זאת, זה לא אומר לנו הרבה על הנציגים האנושיים המוקדמים ביותר שלנו, הביולוגיה או התפוצה הגיאוגרפית שלהם – בקיצור, איך הפכנו לאנושיים. לשם כך, עלינו להסתמך בעיקר על המורפולוגיה של מאובנים נדירים באופן מתסכל, שכן  מידע פליאוגנטי נשמר רק מהתקופות האחרונות – וגם אז, באקלים קריר למדי.

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 וזיהוי העידן המוקדם מאוד של אוסטרלופיתקוס – כולל לוסי המפורסמת בת 3.18 מיליון שנה, שהתגלתה ב- 1974 באתיופיה – אימוץ ההליכה על שתיים  נחשב לצעד מכריע באבולוציה האנושית. ואכן, זוהי תכונה חיונית המסמנת את המעבר ממיני אדם קדומים למינים מודרניים יותר הרבה לפני הגידול המשמעותי בגודל המוח שלנו.

הייתה ציפייה רבה למחקר שלנו, שפורסם ב-24 באוגוסט בכתב העת Nature, על השלד של Sahelanthropus tchadensis, שהוא מועמד לתואר נציג העתיק ביותר הידוע של האנושות.

אם כן, האם אבותינו הרחוקים היו אנושיים או לא אנושיים? במציאות, שאילת השאלה במונחים אלה גובלת בהנמקה מעגלית. בהתחשב בכך שעדיין לא גילינו את האב הקדמון המשותף האחרון שאנו חולקים עם שימפנזים, איננו יודעים את המצב ההתחלתי של התנועה האנושית – דו-רגלית או אחרת.

עד כה, הנתונים המוקדמים ביותר שעמדו לרשותנו היו עצמות הגפיים של אורורין (6 Ma, קניה) ו-Ardipithecus (5.8 Ma–4.2 Ma, אתיופיה), שהפגינו סוג שונה של דו-רגליות מזה של מינים מאוחרים יותר. מתברר שדו-רגליות אינו מאפיין בלתי משתנה של האנושות ויש לו היסטוריה משלו בתוך ההיסטוריה שלנו. השאלה הנכונה היא אפוא: האם הנציגים הראשונים של האנושות היו דו-צדדיים, ואם כן, באיזו מידה וכיצד? זו השאלה שהצוות הפרנקו-צ’אדיאני שלנו  ביקש לענות עליה על ידי חקירת השרידים העתיקים בהרבה (בערך 7 מא) של סהלנתרופוס.

קיומו של סהלנתרופוס הוסק לראשונה בשנת 2002 מגולגולת מעוותת אך שמורה היטב (המכונה טומאי) ומכמה דגימות קרניו-דנטליות אחרות שהתגלו על ידי המיסיון הפליאואנתרופולוגי הצרפתי-צ’אדיאני (שנוסד על ידי מישל ברונט) בטורוס-מנאלה במדבר ג’וראב בצ’אד, שמקורן לפחות שלושה פרטים. המחקר מבוסס בעיקר על המורפולוגיה של השיניים, הפנים וקופסת המוח של מין זה בהשוואה למאובנים אנושיים חדשים יותר.

עצמות הגפיים המתוארות במאמרנו כוללות עצם ירך שמאלית חלקית (עצם הירך) ושתי עצמות אולנה שמאלית וימנית (יחד עם הרדיוס, האולנה היא אחת משתי העצמות באמה היוצרות את המרפק שלנו). עצמות אלה נמצאו באותו יישוב ובאותה שנה בהם נמצאה  הגולגולת, אך זוהו מאוחר יותר בשנת 2004. סביר להניח שהם שייכים לאותו מין כמו הגולגולת, שכן רק פרימט אחד גדול זוהה מתוך כמעט 13,800 מאובנים המייצגים כ- 100 בעלי חוליות שונים ב- 400 יישובים בטורוס-מנאלה. עם זאת, לא ידוע אם עצם הירך, האולנה והגולגולת שייכות לאותו אדם, שכן לפחות שלושה פרטים שונים נמצאו במקום.

מספר גורמים האטו את המחקר שלנו, שהחל בשנת 2004. לדוגמה, נדרשנו לתעדף מחקר שדה של שרידים פוסט-גולגולתיים אחרים, בעודנו נאבקים לנתח חומר מקוטע. בסופו של דבר השקנו מחדש את הפרויקט ב- 2017 וסיימנו אותו כעבור חמש שנים.

עצמות שנחקרו מכל זווית אפשרית

בהתחשב בשימור הלקוי של עצמות ארוכות אלה (עצם הירך, למשל, איבדה את שני הקצוות), ניתוחים קצרים אינם יכולים לספק פרשנויות מהימנות. לכן חקרנו אותם מכל הזוויות, הן מבחינת המורפולוגיה החיצונית שלהם והן מבחינת המבנים הפנימיים שלהם.

כדי להפחית את אי-הוודאות, השתמשנו במערך נרחב של שיטות, כולל תצפיות ישירות ומדידות ביומטריות, ניתוח תמונות תלת-ממדיות, ניתוח צורות (מורפומטריקה) ואינדיקטורים ביומכניים. השווינו את החומר הצ’אדיאני לדגימות המאובנים של ימינו באמצעות פריזמה של 23 קריטריונים. בנפרד, לא ניתן להשתמש באף אחד מהם כדי להציע פרשנות קטגוריאלית של החומר – אכן, אין תכונות “קסם” בפליאואנתרופולוגיה, וכולן יהיו נתונות לדיון בקהילה המדעית.

יחד עם זאת, תכונות אלה מביאות לפרשנות של מאובנים אלה שהיא הרבה יותר חזקה מכל השערה חלופית. צירוף זה מצביע אפוא על כך שסהלנתרופוס נע על שתי רגליו כל הזמן. גם על הקרקע וגם על העצים. במקרה האחרון, סביר להניח שהיא לוותה בהליכה מרובעת מלווה באחיזת ענפים, בניגוד להליכה המרובע-צידית הנהוגה על ידי גורילות ושימפנזים, המכונה “הליכה על פרקי האצבעות”, שבה המשקל נתמך על ידי גב הפלנגות.

התוצאות עולות בקנה אחד עם תצפיות שנעשו על אורורין וארדיפיתקוס, ויש להן מספר השלכות. ראשית, הם מחזקים את הרעיון של צורה מוקדמת מאוד של הליכה על שתיים בהיסטוריה האנושית המתקיימת בדו-קיום עם מצבי תנועה אחרים. לפיכך לא הייתה הופעה “פתאומית” של מאפיין ייחודי לאנושות כבר מההתחלה, אלא מעבר ארוך ואיטי שנמשך מיליוני שנים.

המין האנושי אינו אלא רסיס של מגוון ביולוגי

שלב זה של האבולוציה האנושית התרחש אפוא בדרכים שכיחות למדי לאורך ההיסטוריה של החיים ובכל העולם, והוא מזכיר לנו שהמין שלנו אינו אלא רסיס  של מגוון ביולוגי. עובדה זו לבדה צריכה להוביל אותנו לחשוב מחדש על היחס שלנו לעולם החי ולפרמטרים השולטים בהכנסת האורחים של כדור הארץ שלנו.

שנית, המאפיינים של סהלנתרופוס, אורורין וארדיפיתקוס מצביעים על כך שהאב הקדמון שאנו חולקים עם השימפנזים לא היה דמוי שימפנזה וגם לא השימפנזה הבלעדית שהפכנו להיות. בניגוד להשערה ששימפנזים ובונובו שמרו על המורפולוגיה הקדומה שלהם, סביר יותר להניח שהשילוב המסוים שלהם בין טיפוס אנכי ל”הליכה על פרקי האצבעות” התפתח הרבה אחרי ההתפצלות שלנו.

לבסוף, אם Sahelanthropus tchadensis הוא עד למגוון האנושי בין היתר, הוא, עד עצם היום הזה, המין הדו-רגלי היחיד הידוע מאותה תקופה. בהתחשב בתיעוד המאובנים ההומינואידי השלם, המגוון באופן חלש, של אפריקה ואירואסיה בסוף המיוקן (לפני 10 מיליון שנה), רכישת  ההליכה הדו רגלית על ידי הענף האנושי ביבשת אפריקה נותרה ההשערה המתועדת היטב היחידה עד כה. בשלב זה, נראה כי ההליכה על שתיים היא חלק מרפרטואר תנועתיות  אופורטוניסטי – גמיש, מסוגל לנצל סביבות שונות – התואם היטב את הסביבה הפליאו-סביבתית המגוונת של טורוס-מנאלה כפי ששוחזרה על ידי הגיאולוגים, הפליאובוטאנים והפלאונטולוגים של הצוות שלנו.

מאמר זה נכתב במשותף על ידי עבדרמאנה מוסא (אוניברסיטת נג’מנה, צ’אד).

למאמר ב-The Conversation