יומן מסע בחלל (Pedro Duque) – משימת ESA – Cervantes: החסרונות של אפס כבידה * 25 אוקטובר 2003
פדרו דואקה עם אדוארד לו ואלכסנדר קלארי
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/duque3.html
נסו לדמיין את הצורך לעבוד במעבדה שאורכה חמישים מטר עם מספר מסדרונות רוחביים. בכל מקום אליו תפנה ברחבי המעבדה נמצא ציוד לצורך ניסויים מתוכננים.
העבודה מתוכננת על ידי אנשים מארצות שונות, הממשיכים להתקשר למבצעי הניסויים כדי לשמוע פרטים, לשאול איך העניינים מתקדמים, ולעתים קרובות, לדרוש מהמפעיל לערוך ניסוי בדרך זו או אחרת.
יש מספר טלפונים במעבדה, אבל אחד מהם הוא אלחוטי, והמפעיל חייב ללכת מדי פעם לענות לכל אחד מהמתקשרים. זה נכון שעבודת המפעיל הופכת להיות קלה יותר כאשר אפשר לפתור כל ספק, או לקבל עצת מומחה, ושהיא או הוא אינם מרגישים לבד כאשר עולה בעיה מסויימת. אה, אבל אנחנו שוכחים פרט קטן: לטלפונים יש 4 קוים, והמפעיל חייב לשים לב לטון הצלצול וללחוץ על הכפתור הנכון כשהוא עונה, מפני שכל אחד מארבעת הקבוצות המפקחות על המפעיל משתמש בקו שונה. כן, אבל זה נכון, לא אמרנו שיש ארבע קבוצות, כלם נחמדים מאד.
המפעיל כבר לא שת ליבו לעובדה ששיחות מתקבלות בשתי שפות, אף אחת מהן לא בשפת אם. וגם לא לעובדה שכל מפעיל מבלה יום שלם בפגישות-מסדרון עם ארבעת המפעילים האחרים אשר מצידם גם הם עסוקים במשימות שונות – בניסויים ובתיקונים של חומר המעבדה. במעבדה מסוג זה יש הרגשה תמידית של חיפזון או לרצות למהר לכל עבר. היום הופך למעייף… וההרגשה היא של סגירת עניין, כיבוי אורות וללכת הבייתה.
בואו נדבר על גורם נוסף: אי-אפשר ללכת הבייתה לישון. מכיוון שהמעבדה נמצאת באיזור מרוחק, צריך לישון בתוכה ולאכול בתוכה – אוכל מבושל מראש. יש כאלה הנשארים במעבדה עד שנה. מדי פעם מתעורר רצון והרגשה לצאת החוצה, לראות משהו אחר, לצעוד, ללכת, לפתוח חלון לקבל אויר צח, אבל גם זה אסור. אי אפשר לפתוח חלונות במעבדה, והאויר מתמחזר דרך פילטרים.
זוהי בערך ההרגשה של תחנת החלל הבינלאומית, כפי שנראתה בנסויים אירופיים גם במקטעים האמריקאיים וגם הרוסיים ואשר נוהל על ידי אנשים בסוכנות החלל האירופאית.
בואו נציג בפניכם, עכשיו, גורם נוסף: חוסר כבידה. בתחנה איש לא הולך או רץ. רק מרחף מקצה אחד לקצה השני. התחושה, כמובן, מעניינת מאד וחוסר-כבידה הוא גם סיבה להשקעת כסף רב בהצבת המעבדה כאן. זה נכון שאפשר לחצות מסדרון במהירות (כאשר ממהרים) על ידי דחיפה בצד אחד ועצירה בצד האחר. אבל הנסיון מלמד שזה קשה באופן לא יאומן לעשות זאת במדויק בלי להיעזר בקירות המעבדה, ו… ברגע שנוגעים בקיר במהירות גבוהה בלי שליטה שדוני הפיזיקה מתנקמים, ואז מסתחררים ובועטים לכל עבר.
אנשים שבילו שישה חודשים בתחנה כבר מסוגלים לחצות את 50 המטרים האלה בקצת יותר מנאמר, 15 שניות. הרקורד האישי שלי אחרי שלושה ימים כאן (למרות שיש לי ניסיון מטיסה קודמת) הוא 25 שניות וחבטה בראש. אפילו שזה נראה כמו משחק, לפעמים אתה חייב לרחף מצד לצד, כמו בפעמים ששכחת משהו בקצה השני (כמובן) והזמן רץ. כאשר יש זמן פנוי זה טבעי לאמן את עצמך לנוע תוך שליטה, להימנע מלגעת במשהו, בעיקר הפתחים החצי-פתוחים הקשים והבוגדניים. אישית, אני מעריך שאזדקק לשבועיים כדי להסתגל בשלמות, וזה אומר ללמוד לשלוט בתנועות בלי לחשוב על כל תנועה מראש.
כל אחד יודע שהחלק הטוב ביותר במעבדה הוא הנוף. ולצד זה התענוג שבגילוי שדברים נעשים, בסופו של דבר, למרות חוסר הנוחיות.
לדף המקביל ביומן, באתר סוכנות החלל האירופית
ידען מבצעי חלל מחוץ לארה”ב
ידען תחנת החלל הבינלאומית
לחלק הראשון
לחלק השני
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~684058640~~~264&SiteName=hayadan
