בשלושת הימים הקרובים אפשר יהיה לראות את אחת ה”הצגות” היותר מרהיבות של הטבע:”מטר המטאוריטים”
הקייצי שיאה של התופעה יראה בישראל מחר וביום ג', בין חצות לאחת בלילה
בשלושת הימים הקרובים אפשר יהיה לראות את אחת “הצגות” היותר מרהיבות של הטבע: “מטר המטאוריטים” הקייצי, המכונה בפי רבים “כוכבים נופלים”. שיאה של התופעה יראה בישראל מחר וביום ג', בין חצות לאחת בלילה.
“מטר המטאוריטים” של אוגוסט נוצר כתוצאה משריפה של גרגרי אבק וחלקיקי סלעים שמקורם בחלל, עם כניסתם לאטמוספירה של כדור הארץ. כאשר כדור הארץ חולף דרך אחד מריכוזי הרסיסים הללו, אנחנו רואים מחזה מרהיב בדמות פסי אור החוצים את השמיים – בתנאי שנמצאים הרחק מאורות ישוב ושהשמיים אינם מעוננים. קצב “נפילת הכוכבים” הצפוי הוא 60-50 בשעה.
גשם המטאוריטים, המכונה בפי המדענים “מטר הפרסאידים”, קשור לחומר שנפלט מזנבו של כוכב השביט סוויפט-טטלי שנתגלה עוד בשנת 1862.
א.ד.מ
מחר: “מירה” בשיא בהירותו
תצלום של מירה מטלסקופ החלל, מראה את כוכב עצמו ואת בן זוגו. התצלום באור על סגול (הימני תחתון) מראה בליטה מהכוכב המשתנה לעבר בן הזוג. ייתכן שזהו החומר
הנמשך מכוכב אחד לאחר
כדאי לנסות ולצפות מחר בכוכב “מירה” בעל הבהירות המשתנה * מי גילה אותו? מה קורה בו? היכן הוא
נמצא במפת השמיים?
ד”ר נח ברוש
בימים הבאים, עד אמצע אוגוסט, תחזור על עצמה תופעה שנחזתה לראשונה לפני 406 שנה: הכוכב מירה יגיע לבהירות מרבית. זה קורה אחת ל-300 יום, אבל נזכה לראות זאת שוב בשמיים אפלים במיוחד, רק ב-.2007
מירה הוא כוכב מהסוג המכונה “משתנה ארוך-מחזור”. דויד פבריצ'יוס גילה אותו לראשונה במחצית אוגוסט בשנת .1596 הוא נראה כוכב חדש, שלא הבחינו בו קודם
לכן.
זה היה כעשר שנים לפני ההפעלה האסטרונומית הראשונה של הטלסקופ. לכן התצפית של פבריצ'יוס נעשתה בעין גלויה.
כל אחד מסוגל לחזור על תצפית זאת עתה אם רק ישכים קום לקראת בוקר. המועד הרצוי ביותר: מחר, 12 באוגוסט, יחד עם מטר המטאורים, ה”פרסאידים”.
מירה סומן לראשונה במפות הכוכבים ב-1603 על-ידי האסטרונום יוהאן באייר. אולם קיימת אפשרות שזוהה עוד במאה ה-2 לפני הספירה. באייר סימן את הכוכב כאחד מהחיוורים, קרוב לגבול יכולת הראיה בעין. הוא לא הבחין שבהירותו משתנה.
לא ברור מי העניק את השם לכוכב הזה. “מירה” בלטינית פירושו “נהדר”. ב-1667נמצא שהשתנות הבהירות – מחזורית. כיום מוזכר מחזור של 331 יום, אלא שזו איננה מוחלטת וקבועה: לפעמים היא קצרה ל-304 יום ולפעמים – .355.
אופן השתנות האור הוסבר רק ב-1926 כשהתברר ש”מירה” מתנפח ומתכווץ בצורה כמעט מחזורית. התהליך מונע בחוסר יציבות האטמוספירה של הכוכב. מדי פעם היא נעשית לא שקופה כמעט לקרינה, שצריכה לצאת מהאזורים הפנימיים שם מתרחשות תגובות הבעירה הגרעינית.
הלחץ הנוצר דוחף את שכבות האטמוספירה להתנפח והכוכב מגיע אז לקוטרו המרבי: כ-650 מיליון ק”מ. אם “מירה” היה השמש שלנו, בהתנפחות המרבית הזאת, היו גם כדור-הארץ וגם מאדים נמצאים בתוכו.
מירה הוא כוכב קרוב יחסית אל מערכת השמש שלנו – במרחק של כ-420 שנות-אור מאיתנו. הוא שייך לקבוצת הכוכבים מסוג “ענקים אדומים”, שבאזוריהם הפנימיים,
המימן הופך להליום, וההליום לפחמן וחמצן.
טמפרטורת הפנים בו היא כ-2000 מעלות (לעומת כ-5700 מעלות בשמש). לכן צבעו אדום.
למרות ממדיו הגדולים במיוחד, מירה מכיל כמות חומר הדומה לזו שבשמש שלנו. בשיא בהירותו, מפיק מירה פי 15 אלף יותר אור מהשמש. פרט מעניין נוסף – מלבד השתנות האור: מירה חבר במערכת בת שני כוכבים. בן-זוגו הוא ננס לבן – כוכב צפוף ביותר, המקיף את מירה במרחק כמעט כפול ממרחקו של פלוטו מהשמש .
עצה למי שינסה לצפות במירה, מחר, בעת בהירותו המרבית: כדי למצוא אותו בשמיים יש להיעזר במפת כוכבים, דוגמת זו המופיעה כאן. תחילה יש לזהות את צביר הכוכבים “כימה” (Pleidaes). מירה נמצא כ-30 מעלות דרומית-מערבית לצביר הזה, כמרחק של שלשה אגרופים ביד מושטת. בשיא הבהירות, מירה, יהיה כוכב בהיר יחסית, באזור נטול כוכבים.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~290509789~~~56&SiteName=hayadan
