סריקות מוח מראות כיצד מראות וניחוחות מעוררים את העבר
כתובת ישירה לדף זה:
https://www.hayadan.org.il/memory0604.html
מרסל פרוסט ביטא בהרהוריו: “ריחם ומראם של דברים נותרים מרחפים במשך זמן רב, מוכנים ומזומנים להזכיר לנו… את הארמון המפואר של הזיכרון”. זוהי תופעה מוכרת: צליל או ניחוח קל לעיתים מעלים בעיני רוחנו סצנות שלמות מן העבר. כעת, לקבוצה בריטית של מדעני מוח יש הסבר לכך.
המפתח לעניין, טוענים החוקרים, טמון בעובדה, שזיכרונות מאירוע מסוים מפוזרים במרכזים החושיים של המוח, אך נשלטים על ידי אזור, שנקרא היפוקמפוס. במידה שאחד החושים מקבל גירוי ליצירת זיכרון, זיכרונות נוספים, הקשורים לחושים אחרים, מגורים גם הם.
זה מסביר מדוע לשיר מוכר או לריחו של הבושם של אהוב לשעבר יש היכולת להעלות בדמיוננו תמונה מפורטת של זמנים עברו, אומר ג'יי גוטפריד (Jay Gottfried) מהמחלקה להדמיות במדע העצבים של אוניברסיטת קולג' לונדון, שעמד בראש מחקר טרי על שליפת זיכרון.
“זה היופי במערכת הזיכרון שלנו,” הוא אומר. “דמיינו לעצמכם יום יפה על החוף. ריחו של מסנן קרינה , חברים שהייתם עמם בים, הבירה ששתיתם, כל אלה עשויים לעורר זיכרונות של כל האירוע.”
הצוות של גוטפריד הגיע לתגלית שלו על ידי הצגה של סדרת תמונות למושאי מחקר, כאשר כל תמונה לוותה בניחוח בלתי קשור. הנבדקים התבקשו ליצור קישור מחשבתי בין השניים, לדוגמא, אם ריח של ורדים התלווה לתמונה של ברווז, המתנדבים היו יכולים לדמיין ברווז נכנס לשדה ורדים.
לאחר מכן הראו החוקרים למשתתפים בניסוי את התמונות פעם נוספת, אך ללא הריחות ובתוספת כמה תמונות חדשות. באותו זמן סרקו החוקרים את הפעילות המוחית של הנבדקים. תמונות מוכרות גירו הן את ההיפוקמפוס והן את הקורטקס האגסי, שאחראי על ריחות. לתמונות חדשות לא הייתה ההשפעה הזו, אמרו החוקרים בדיווח בכתב העת Neuron.
המחקר מראה, שגירוי חזותי יכול להפעיל אזורים במוח, הקשורים לריחות שנחשפנו אליהם בעבר. אך האם אותו עקרון עובד גם בכיוון ההפוך? האם גם לריחות יש כזאת יכולת לעורר זיכרונות חזותיים? אחרי הכול, חוש הריח נחשב מתמיד “החוש של הזיכרון”, החוש הסביר ביותר ליצירת זיכרון.
החוקרים לא טיפלו בשאלה זו ישירות. “זיכרונות של ריחות הם ככל הנראה הכי עמידים בפני שכחה,” אומר גוטפריד. מחקרים קודמים הראו, שזיכרונות חזותיים מתחילים להיעלם ימים ואפילו שעות לאחר המראה עצמו, בעוד שזיכרונות של ריחות נותרים חסינים מנזקים לזמנים של עד כשנה.
גוטפריד חושד, שזיכרונות הקשורים בריחות עשויים להישאר אפילו אחרי שמסתיים תפקידו של ההיפוקמפוס בעניין. מטופלים, הסובלים מפגיעה בהיפוקמפוס שלהם עשויים לסבול ממחלת השכחה ולא לזכור שנים אחורה אך עדיין לזכור ריחות מילדותם.
ואולם, חוקרים עדיין אינם יודעים מדוע בדיוק לחוטמנו יש השפעה כזאת על מוחנו. כיצד בדיוק המוח שלנו יוצר אסוציאציות, כגון ריח של העוגה של הדודה, שיכול לשאת אותנו בחזרה לילדות? “אם היית יכול לענות על השאלה הזאת, היה לך פרס נובל ביד,” אומר גוטפריד.
תרגום: דיקלה אורן
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~861184070~~~174&SiteName=hayadan
