מדינת הלכה, למעשה

בניגוד לצרפת, שם נכפה דווקא על המאמינים למיניהם להתכנס בתוך ארון ולהסתיר את נטיותיהם, האמריקאי יכול לחיות את חייו כפי ראותו, מתוך הנחת יסוד שהוא מאמין באל עליון. מי שכופר בקיומו של זה נותר דחוי מבחינת החברה

יובל בן-עמי, בוסטון, הארץ, וואלה!

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/americanatheist.html

מטוס חברת אלסקה איירליינז נפרד מן הארץ הגשמית וממריא אל בין עננים דמויי כנפי מלאכים. כעבור כ-30 דקות מתחילות הדיילות האדיבות לחלק את מגשי הסעודה.
על כל מגש, לצד קדל החזיר והשעועית, מונח גם פתק קטן ועליו תצלום של שמש השוקעת לעבר הלוגו של חברת התעופה, כשברקיע מעליה תלוי פסוק באנגלית מתהילים: “אהללה שם אלוהים בשיר ואגדלנו בתודה”.

ליסה דימאקיס, המנהלת שני אתרים העוסקים בתיירות ונסיעות, כתבה באחד מהם (ibrousetravel.com) על הטיסה באלסקה איירליינז: “הפרטים שהראו על מגע מיוחד, כמו הציטוט מתהילים או הפרחים על מגש האוכל, הם שהרשימו אותי יותר מכל”. לעומתה, בעליו האנונימיים של האתר “אתאיסט בארון” נזעק עד כדי כך שכתב לבעלי החברה מכתב. “בהיותי לא-נוצרי”, כתב, “הדבר העציב אותי. אני רגיל להימצאותה של הנצרות בכל מקום ולהשערה המקובלת שכל האמריקאים הם נוצרים. עם זאת, ישנם כמה מקומות ציבוריים שבהם איני מצפה לפגוש בהעדפה דתית”.

מלותיו האחרונות של אתאיסט הארון משקפות את טענות ממשלת צרפת, שבימים אלה מטילה איסור ללבוש או לענוד פריטים בעלי משמעות דתית במקומות עבודה ובבתי הספר, בהם צלבים, כיפות וצעיפים לראשיהן של נשים מוסלמיות. התשובה שקיבל ממשרדי החברה מבטאת היטב את ההבדל בין ארצו לבין זו של ז'אק שיראק ואידיאל המדינה החילונית.

“כרטיס התפילה הוא מסורת בטיסותינו זה 20 שנה”, כתב נציג אלסקה איירליינז, “הציטוטים הם בעלי משמעות בעבור קשת רחבה של בעלי אמונות יהודיות-נוצריות והם מחולקים כמחווה של הוקרה, המשקפת אמונות שהיה להן חלק בהקמת אומה זו. הן מופיעות בין היתר בהכרזת העצמאות, בנאום גטיסברג, בשבועה לדגל ועל פני כל מטבע ושטר של ארה”ב שבו אתה משתמש”.

שעה שבצרפת של היום נתונות אוכלוסיות דתיות לגזרות מצד הממשל, באמריקה המצב הפוך. כאן דווקא חסרי האמונה הם הנתקלים בחוסר סובלנות. החוקים המכתיבים חופש דת בארצות הברית אמנם מגינים עליהם, אולם בקרב האוכלוסייה הרחבה הם סובלים מאיבה של ממש.

במחקר מ-2001 הודו 66% מן האמריקאים כי אינם רואים בעין יפה את האתאיסטים. במחקר אחר שנעשה באותה שנה השיבו 69% מן הנדגמים, כי נישואים של בן או בת משפחתם לאתאיסט יטרידו אותם מאוד, או יהיו בלתי קבילים בעיניהם. לשם השוואה: 45% מן הנשאלים הלבנים אמרו, כי יראו נישואים של בן או בת משפחתם לשחור או לשחורה באותה צורה.

בשני המקרים אין המלה אתאיסט מקבילה למלה חילוני במובנה בחברה הישראלית של ימינו. זהות דתית בחברה האמריקאית אינה נובעת בהכרח מאורח חיים דתי ואינה מתבטאת בפריטי לבוש דתיים.

הדבר אינו אמור בנוצרים בלבד. הסנאטור והמועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'וזף ליברמן, למשל, מכריז על עצמו כי הוא יהודי אורתודוקסי, אף שאינו חובש כיפה. האמריקאי יכול לחיות את חייו כפי ראותו ולעטות כל בגד שיבחר, מתוך הנחת יסוד שהוא מאמין באל עליון. מי שכופר בקיומו של זה, הוא שנותר דחוי מבחינת החברה.

“רוב האמריקאים שואבים את שורשי הסובלנות הדתית מהפרוטסטנטיות הליברלית שהתפתחה בארה”ב בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה העשרים ונשענה על ההתפתחויות הפילוסופיות של תקופת ההארה באירופה”, מסביר איל אביב מן החוג למדעי הדתות באוניברסיטת הארוורד. “לפי תפישה זו, קיום האלוהים הוא הבסיס שכולם מסכימים עליו. אין כפייה תיאולוגית של מהו אותו אל וכיצד צריך לעבוד אותו, אך יש לו מקום חשוב בחייה הציבוריים של האומה ובחייהם הפרטיים של רוב האמריקאים. אחד התלמידים שלי ניסח את המנטליות בניסוח קולע: אנחנו רוצים חופש דת, לא חופש מן הדת”.

ב-1787 נוסח התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המבטיח כי הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע בארגונה של דת או מגביל את העיסוק בה. כבר אז היה המבנה התרבותי של הארץ מורכב כל כך שאילץ את האבות המייסדים להכריז על אומה פלורליסטית החובקת גם דתות מחוץ לנצרות. עם זאת, הזכויות הדתיות היו בדיוק כשמן: דתיות. בני בלי דת עשויים ליהנות מהן, אך לא להם הן נועדו.

אבות האומה מילאו את סמלי ארה”ב הצעירה בביטויים דתיים שאין בהם אמנם התייחסויות ספיציפיות לדתם שלהם, אך האתוס שממנו הם נובעים הוא נוצרי בעליל. כך יצקו את מוסדותיו של הדבר שהחוקרים מכנים “הדת האזרחית”: אמונה באל נטול שם – כך שהכל יכולים להתפלל אליו, האוהב את ארה”ב ואת אזרחיה אהבה מיוחדת. הכבוד לסממנים הדתיים זוהה עם הכבוד לערכים הלאומיים. הפטריוטיות האמריקאית נקשרה בדת קשר בל יותר.

אותו קשר הודק היטב בימי המלחמה הקרה. אז היתה יראת השמים מאפיין חשוב של האמריקאי העומד איתן בפני הסובייטים ועוינותם את “אופיום ההמונים”. עם סיומה, ב-1992, הצהירו 68% מן הנדגמים במשאל של מכון גאלופ, כי האמונה באל היא פרט חשוב עד חשוב מאוד בהיותו של אדם אמריקאי אמיתי.

כל התהליכים הללו יצרו ארץ שזהותה היא היפוכה הגמור של צרפת החילונית. הסבירות למהלך גורף שיגביל את כיסוי הראש המוסלמי בארה”ב נמוכה ביותר; גם אם לעתים מצוות נשים להסיר אותם למטרות זיהוי בשם ביטחון המולדת. המוסלמים מאמינים באל עליון ואולי משום כך דווקא הארץ שספגה את מהלומות 11 בספטמבר אינה ממהרת להטיל גזרות על סממניהם התרבותיים.

“אפילו סבתא שלי היתה מתנגדת לזה מיד”, אומרת קולבי סמית, צעירה מסיינט פול, מינסוטה. “כל מהלך שהוא נגד הדת, ולא משנה איזו דת, מעלה על דעתה את הקומוניסטים. והיא לא לבד. מה שקורה בצרפת לא יקרה כאן לעולם”. סמית עצמה, שהתחנכה בחיק הכנסייה האפיסקופלית, אינה מבקרת בכנסייה אלא בחג המולד אך היא מקפידה להצהיר כי היא “מאמינה במשהו, כמובן”.

נטאקה קלייטון, המשיבה לפניות הציבור במרכז הקהילה האיסלאמית של בוסטון, מסכימה שכבוד הדת באשר היא דת הוא אחד מערכי היסוד של אומתה, אבל מתעקשת שהמציאות בשטח אידילית פחות. “בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה ניכרת באבטלה בקרב נשים מוסלמיות שעוטות את החיג'אב. אני מצאתי את הדת אחרי שנים שבהן עבדתי במקום העבודה הקודם שלי, כך שכבר היה לי מעמד מבוסס בו ולא איבדתי מקור הכנסה. אבל לנשים אחרות שחובשות חיג'אב קשה יותר ויותר למצוא עבודה”.

כמו מוסלמים רבים אחרים בארצה מתלוננת קלייטון על תופעות ניכור וגסות רוח מצד האוכלוסייה הרחבה שגאו לאחר 11 בספטמבר ואינן מרפות מאז. היא אף לא מוציאה מכלל אפשרות שינויים עתידיים לרעה: “אני מאמינה שמדיניות רשמית, כמו זו שנכנסת לתוקף בצרפת, נובעת מהלוך רוח ציבורי וסופה שהיא מנציחה ומעודדת אותו”.

מבחינת החוק היבש אפשר דווקא להטיל בארה”ב איסור דומה לזה שבצרפת. במשך המאות שחלפו עלו בבתי המשפט פרשנויות לתיקון הראשון לחוקה שהצביעו על פער בין האמונה, שלה מוקנה חופש מוחלט, לבין פעילות דתית, שניתן להגבילה. בעקבותיהם הצליחה ארה”ב לחוקק חוקים האוסרים על פוליגמיה, אף שהיא היתה בגדר ציווי דתי לדידם של המורמונים במאה ה-19, ולהגביל שימוש בסמים בטקסי דת אינדיאניים.

בפסיקה עדכנית במיוחד נמנע דוקא מנוצרי פרוטסטנטי להעניק לנאמנותו הדתית ביטוי ניכר לעין, בטענה שפגע בהפרדה המקודשת של דת ומדינה. בנובמבר האחרון פסק בית המשפט העליון הפדרלי נגד ערעורו של השופט הראשי של מדינת אלבמה, רוי מור, שסירב להסיר פסל ובו לוחות הברית מחזית בית משפט בבירה מונטגומרי.

מור, שמאבקו לשמר את הפסל הפך אותו לגיבור בעיניהם של מיליונים, השיב לפסיקת השופטים בהערה המשקפת היטב את הסתירות הפנימיות שבחקיקה האמריקאית הנוגעת לדת: “לא מדובר בפסל או בפוליטיקה או בדת”, אמר, “אלא בהכרה בקיומו של האל. השופט הודה בכך בפה מלא בפסק הדין, כשאמר שהשאלה היא אם יכול השלטון להכיר בקיומו של האל והוא פשוט לא יכול. זה מתנגש עם חוקת מדינת אלבמה שמכריזה שהרשות השופטת שלנו מיוסדת תוך כדי תחינה להדרכה מצדו של האל הכל-יכול”.

לדידו של מור יש כאן סתירה אמיתית, אבל האל שבחוקת מדינתו אולי אינו בדיוק אלוהיו. אל זה הוא אלוהי הדת האזרחית, שלוחות הברית אינם נמנים עם סמליה. כיתובים כגון “באל אנו בוטחים”, שהם כלליים יותר, נכללים בצרור הסמלים של דת זו, והם נחקקים ללא כל מחאה על כרכובי הכניסות לבתי משפט ברחבי האומה. שום בית דין לא יעלה בדעתו להורות שיוסרו.

הדת האזרחית משמשת כיפה בלתי ניתנת לערעור, שתחת חסותה מוחלים חוקי חופש הדת והפרדת הדת מן המדינה. המבקש לפרוץ אל מחוץ לה, מוטב שיחשוב פעמיים. התיקון הראשון לחוקה יגן על זכויותיו כפי שיגן, באין ברירה, על זכויותיו של הסוגד לשטן (כל עוד פולחנו אינו כולל עבירה על חוקים אחרים), אך דרכים המובילות להתקדמות מקצועית וחברתית עלולות להיחסם בפניו, שלא לדבר על החלום להינשא לצאצאית של משפחה יראת שמים.

אם בכוונתו של אותו חסר אמונה להתקדם במישור הפוליטי, עליו להסתיר את הקלון בכל דרך אפשרית. במחקר משנת 99' הודיעו יותר מ-90% מן הנשאלים כי יהיו מוכנים להצביע לשחור, ליהודי או לאשה לנשיאות. 56% יהיו מוכנים להצביע להומוסקסואל. אשר לכופר – הוא נועד להפסיד באותן בחירות היפותטיות ללא כל שאלה; רק 49% מן האמריקאים יהיו מוכנים לשקול את מועמדותו.

בצרפת, שם אידאל המדינה החילונית הוא הכיפה שתחתיה נחקקים חוקים, נכפה דווקא על המאמינים למיניהם להתכנס בתוך ארון ולהסתיר את נטיותיהם. אתאיסט הארון האמריקאי ספג קיתונות של גנאי מצד אנשי אלסקה איירליינז. אילו היה צרפתי, ייתכן שהיו מפנים לכבודו לשכה בארמון האליזה.
בוסטון

הספקן הישראלי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~738577946~~~89&SiteName=hayadan