הליברלים בקרב 1.2 מיליארד המוסלמים בעולם טוענים כי חייבים להפסיק לשתוק, כי “החשש לדבר הפך לעמוד התווך של הטרור” * עיתונאי ערבי הודה: מרבית הטרוריסטים שפועלים כיום בעולם הם מוסלמים
הארץ, חדשות וואלה
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/islam151004.html
קצת יותר משלוש שנים כבר חלפו מאז מתקפות הטרור על ניו יורק וושינגטון ב-11 בספטמבר 2001, אך המצוקה שחווים 1.2 מיליארד המוסלמים בעולם אינה פוחתת. מאז אותה התקפה, ביצעו מוסלמים קיצונים פשעים נוספים בשם האיסלאם, וצבאות לא-מוסלמיים פלשו למדינות מוסלמיות בשם המלחמה בטרור – צעד שנתפש בעיני רבים כמלחמה נגד האיסלאם עצמו.
מוסלמים מן השורה נאלצים להתמודד עם מעשים קשים שנעשים בשם אמונתם, ובעקבות כך, עם קשת הדעות בעולם המוסלמי, המציגה עמדות מנוגדות זו מזו באופן קיצוני. עיתונאי ערבי ידוע, עבד אל-רחמן אל-רשיד מהעיתון “א-שרק אל-אווסט” היוצא לאור בלונדון, הצר על הדעה הרווחת בעולם כיום אך הסכים עמה: לדבריו, נכון אמנם שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אך מרבית הטרוריסטים שפועלים כיום בעולם הם מוסלמים. לעומתו, דובר ארגון עיראקי המצדד במלחמת ג'יהאד, הציג עמדה מנוגדת: היכן שלא תסתכלו, כתב ברשת האינטרנט, תמצאו אמת אחת ויחידה – הכופרים משמידים מוסלמים “בכל דרך, בכל מדינה, ובשנאה יוקדת”.
לשתי העמדות המנוגדות האלה יש גם מסקנות שונות לחלוטין. מוסלמים ליברלים טוענים שזה הרגע שבו המוסלמים צריכים לקום ולפעול. עליהם להילחם כדי שאמונתם לא תיחטף תחת אפם, ותהפוך לכלי להתנגשות בין תרבויות. לדעתם, לא רק שאלימותו של מיעוט מוסלמי קיצוני פוגעת באהדה למוסלמים באזורי סכסוך – כמו צ'צ'ניה, ישראל ועיראק – אלא שהיא מתחילה לאיים על דו-קיום בין מוסלמים לאחרים, ובכל מקום ברחבי העולם.
בצד השני של קשת הדעות אפשר לשמוע את תומכי הג'יהאד, שטוענים כי האיסלאם נתון כיום בסכנה גדולה כל כך, עד שמלחמת ההישרדות שלו אינה רק משימה מוצדקת, אלא אף נשגבת. לדבריהם, אויבי האיסלאם מרושעים כל כך, עד שמותר להשתמש בכל האמצעים כדי להרתיעם. וככל שאמצעים אלה יהיו אכזריים יותר ומזעזעים יותר – כך יהיו גם יעילים יותר. בסופו של דבר, מאמינים תומכי הג'יהאד, האיסלאם ינצח רק אם כל ההשפעות הזרות יגורשו מכל שטחיו.
לעולם הלא-מוסלמי יש מעט מאוד ספקות לגבי המנצח במאבק ההשקפות הזה. לפני שלוש שנים היו אלה רק האמריקאים ששאלו, “למה הם שונאים אותנו?” את השאלה הזאת שואלים כיום גם אינדונזים, ספרדים, טורקים, אוסטרלים, נפאלים, צרפתים, איטלקים, רוסים ועמים אחרים, שאזרחיהם נפלו קורבן ל”נקמה” ג'יהאדית. החידה שנותרה לא פתורה, אם כך, היא עד כמה זמן יוכלו מוסלמים רבים כל כך להתעלם מהקיצונים החיים בתוכם.
העיתון פרסם את תקיפת המסגד בנפאל, בלי לדווח מדוע
התפרעויות בקטמנדו בעקבות הריגת החטופים בעיראק (צילום ארכיון: רויטרס)העיתון המוביל במצרים, “אל-אהראם” הממלכתי, סיפק באחרונה תשובה חלקית לשאלה זו. בתחילת ספטמבר דיווח העיתון, ומצא לנכון לעשות זאת רק בעמודיו הפנימיים, על הטבח האכזרי שביצעו טרוריסטים בעיראק ב-12 עובדים נפאלים, בטענה שהראשונים “הוציאו לפועל את משפטו של אלוהים” נגד “הפולשים הבודהיסטים”. יום לאחר מכן דיווח “אל-אהראם”, הפעם בעמודו הראשון, שמפגינים בקטמנדו, בירת נפאל, תקפו מסגד וגרמו לו נזק – ועשה זאת בלי להסביר מדוע השתוללו המפגינים. זו אולי רק מעידה, אך השמטת הפרטים ב”אל-אהראם” משקפת דפוס התנהגות בעולם המוסלמי – הניגון על תחושת הקורבן המוסלמית.
אין אמנם שום דבר חריג בהטיית הכף לטובתך. קשה לומר, לדוגמה, שהסיקורים האמריקאיים על המתרחש בעיראק הם מופת לסקירה מאוזנת. הבעיה מתחילה עם ההשפעה המצטברת, שמושגת כשחוזרים על סיפור הקורבנות המוסלמית, כשמנפחים אותו בתפילות במסגדים וכשמנצלים אותו לרווחים פוליטיים קצרי מועד. ממשלות רבות מדי בעולם הערבי גילו עד כמה נוח לתעל את תחושת המרמור של התושבים, ולהפנות את תסכולם לאירועים שמתרחשים רחוק מהבית. כך יכולות הממשלות לנטרל תביעות לשינויים בשלטון.
ראיית העולם דרך עדשת הקורבן הפכה להרגל. עד כדי כך, שכמה פרשנים ערבים קבעו כי חטיפתם ורציחתם של אזרחים זרים בעיראק נעשית על ידי סוכני ביון אמריקאים. מטרתם של הסוכנים, סבור ג'לאל דווידאר, עורך העיתון המצרי הפופולרי “אל-אחבאר”, היא “להראות כמה ברברים הם הערבים והמוסלמים, וכך להצדיק את המלחמה בעיראק ואת המלחמה בטרור”.
נראה כי קונספירציות כאלה משקפות צורך בעלילה קוהרנטית, שתסביר מצבים לא קוהרנטיים כלל. הכיבוש האמריקאי בעיראק, בעיני המוסלמים, חייב להיראות מרושע כמו הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, או כמו הכיבוש הרוסי בצ'צ'ניה. ההתנגדות למתקפות הללו חייבת, אם כן, לזכות בשבחים, ולא משנה עד כמה מכוערת היא עלולה להיות.
“אין הוכחה לאחריות בן לאדן”
התעלות בעצירים בעיראק (צילום ארכיון: רויטרס)
חילוץ ילדים מבית הספר ברוסיה (צילום ארכיון: רויטרס)השאיפה לצייר את ההתנגדות המוסלמית בצבעי התהילה, מובילה אישים בולטים בעולם המוסלמי לאמירות דו משמעיות. יוסוף קרדאווי, אחד המטיפים הבולטים בעולם המוסלמי, סבור שהאיסלאם מבחין בין חיילים ואזרחים, אך מתקשה ליישם הבחנה זו במציאות. לדבריו, הריגת שבויים יכולה להיות מוצדקת לעתים, אך השחתת גופותיהם היא חטא. עאדל אל-מוועדה, קיצוני מוסלמי המכהן כסגן יו”ר הפרלמנט של בחריין, הכריז באחרונה שהוא מגנה באופן אישי את המתקפות בניו יורק וושינגטון, אך אינו יכול לגנות את אוסאמה בן לאדן, משום ש”אין הוכחה” כי הוא האחראי להן.
טשטוש הגבולות הזה נעשה אפשרי עוד יותר, אם לוקחים בחשבון את הדרך שבה מתנהלת המלחמה בטרור. העובדה שמספר רב כל כך של ארגונים בעלי גוון מוסלמי – אתניים, לאומיים או דתיים – הושמו תחת מטריה אחת, המכונה “טרור”, יכולה אולי להיחשב כ”בהירות מוסרית”. אך במקביל, ההכללה הגורפת של ארגונים מוסלמיים מתעלמת מהתסכול האמיתי העומד מאחורי רבים ממניעיהם.
השערוריות, שפרצו בבית הכלא אבו רארייב בעיראק ובמפרץ גואנטנמו בקובה, עירערו את הביטחון בקיומה של הכרה עולמית בזכויות האדם באשר הוא. גם התנהלותה של ארה”ב בעיראק לא נראית טוב: בשבועות האחרונים נראו בשידורי הטלוויזיה תמונות קשות, בהן אמבולנס מופצץ, ילד הרוג המוצא מבניין הרוס, והריגתו של עיתונאי ערבי.
פרסומתלמרות התמונות הקשות האלה, רוע לבה המוחלט של האלימות הג'יהאדית החל לעורר התנגדות חזקה בקרב אופוזיציה מוסלמית זועמת. אירועי הטרור האחרונים בעולם, ששיאם בהשתלטות הקטלנית על בית הספר בעיר בסלאן שברוסיה, עוררו שורה של גינויים חריפים בעולם המוסלמי. הגינויים לא כוונו רק נגד הטרור, אלא גם נגד מטיפים ואנשי דת, שפרשנותם הקיצונית את האיסלאם תומכת בטרור זה.
מדוע, תהה שר כווייתי לשעבר על גבי דפיו של העיתון “א-שרק אל-אווסט”, לא קיבלנו אפילו פתווה (פסק הלכה) אחת נגד בן לאדן, בזמן שמוסלמים יצאו מגדרם כדי לגנות את הסופר סלמן רושדי על כתיבת רומן “תפל”? מאמר מערכת בשבועון המצרי “רוז אל-יוסף” קבע כי המוסלמים חייבים להפסיק לשתוק. “החשש שלנו לדבר בקול רם”, נכתב שם, “הפך לעמוד התווך של הטרור”.
ידען בעקבות 11 בספטמבר
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~977786710~~~34&SiteName=hayadan
