למה פיצוץ מגדלי התאומים הוא טרור והפצצת בית חולים בקאבול לא?

משפטנים בארה”ב ובעולם מתקשים לעצב כלים וכללים למלחמה בטרור בהעדר הגדרה בינלאומית מוסכמת מהו “טרור” ומיהו “טרוריסט”. מימי רובספייר ועד ימי סטלין ופרנקו נתפש הטרור בעיקר כפעילות של מנגנון המדינה המדכא. כיום הוא נתפש בתקשורת דווקא כפעילות התנגדות אנטי-מ

מאת ניצן הורוביץ

בוואשינגטון שואפים להעמיד לדין את אוסאמה בן לאדן באשמה של ביצוע פשעים נגד האנושות

בעוד כוחות הברית הצפונית שועטים לעבר
קאבול וקנדהאר, חתם ג'ורג' בוש בוואשינגטון על צו נשיאותי נדיר. רק שלוש פעמים בהיסטוריה האמריקאית – במלחמת העולם השנייה, במלחמת האזרחים ובמלחמת מקסיקו – יצא מסמך כזה תחת ידיו של נשיא ארה”ב. בוש הסמיך את שר ההגנה שלו להקים בתי דין צבאיים, שישפטו חשודים בטרור בכל מקום ברחבי העולם. “כלי חדש נגד הטרור”, הגדיר זאת אל גונזאלס, היועץ המשפטי של הבית הלבן. את המשפט הצבאי אפשר לקיים גם מחוץ לתחומי ארה”ב, אף בשטח הלחימה ממש, ואת החקירה אפשר לערוך כולה במסגרת צבאית. האמריקאים מבטיחים כי כל אדם שיובא בפני בית הדין הצבאי יזכה במשפט הוגן. אך בעיני הארגונים לזכויות האדם ההתפתחות הזאת היא עוד סימן מבשר רעות במסגרת מה שהם מכנים “המתקפה על החירויות” בעקבות הטראומה של 11 בספטמבר.
“בוש צריך תחילה להסביר מדוע המערכת
המשפטית הקיימת שלנו אינה מאפשרת להעמיד לדין את הנאשמים בטרור”, אומרת לורה מרפי מאיגוד חירויות האזרח (ACLU). “העדר הסבר כזה מהווה הוכחה נוספת לכך שהממשל אינו מוכן לפעול ברוח 'הבלמים והאיזונים' המרכזית כל כך לדמוקרטיה שלנו”.

מאז קרסו מגדלי התאומים שקועים משפטנים בארה”ב ובעולם במאמץ קדחתני להציע כלים וכללים למאבק “בטרור”. לפני כמה שבועות נדונה כאן הצעה להקים טריבונל בינלאומי שיורכב משופטים של בתי משפט עליונים מרחבי העולם ובראשם – יחדיו – שופט עליון אמריקאי ומשפטן איסלאמי. אחרים מציעים לאמץ בדחיפות אמנה בינלאומית למאבק בטרור. הצעות אחרות מהימים האחרונים: לסיים במהירות את תהליך האשרור של אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), לתקן את האמנה כדי להגדיר גם פיגועי טרור גדולים כפשע נגד האנושות שיהיה בסמכות בית הדין, או לערוך ועידה בינלאומית כדי לגבש כללים מחייבים למאבק בטרור.

אך כל ההצעות הללו, ללא יוצא מן הכלל, נתקלות במכשול מסובך, לעתים בלתי עביר: מהו “טרור” ומיהו “טרוריסט”? ההגדרה, אפילו המילונית, אינה מקלה כלל. “טרור” (Terror) – אימה בלטינית – הוא “אימתנות, בריונות, הטלת אימה על ידי מעשי אלימות”, כהגדרת אבן שושן. הטרוריזם הוא “משטר של טרור, שיטה של אימתנות ומעשי אלימות לשם הפחדת המתנגד והשמדתו”, ואילו הטרוריסט אינו אלא “אימתן, בריון, אדם החותר להגשמת מטרותיו על ידי הטלת אימה בדרך של רצח יריביו ובדרכי אלימות אחרות”. מילון אוקספורד אמנם מגדיר “טרוריזם” כשימוש באלימות והפחדה במיוחד למטרות פוליטיות, אך אין זכר בהגדרות הללו למשמעות של טרור כפעולה של קבוצות מחתרת או תנועות התנגדות המגיחות מהמארב והולמות מהמסתור על-פי הקונוטציה המקובלת בשיח הנוכחי. “הטרור הגדול” לא היה אוסף של פעולות טרור, במובן הנפוץ כיום בתקשורת, מצד קבוצות הנאבקות לשחרור לאומי או פועלות נגד צבא כיבוש, אלא דווקא מעשים מצד מנגנון המדינה המדכא: בברית המועצות הסטליניסטית או בספרד הפרנקואיסטית. בתקופה קודמת “הטרור הגדול” היה משטר האימה שקם בעקבות המהפכה הצרפתית והגיע לשיאו בימי רובספייר. “ממשלת הרפובליקה חייבת לאויבי העם את המוות בלבד”, הסביר אז סן ז'יסט.

ל”טרור” במשמעות המתקרבת לזו המקובלת כיום מקורות סותרים ומגוונים מאין כמותם: יעקוביניזם וניהיליזם, אנרכיזם ובלאנקיזם. האלימות הטרוריסטית, בשם רעיונות ואידיאולוגיות, עברה כברת דרך ארוכה מאז הופיעה בשלהי המאה ה-19 ועד להפיכתה לרצח טוטלי במוצהר, כפי שהכריז אמיל אנרי, הטרוריסט הצרפתי, בנאומו בפני בית הדין: “אין חפים מפשע!”

אחת ההגדרות המוקדמות ביותר לטרור מהפכני מופיעה בפרוגרמה של ה”נארודניה ווליה” והס”רים ברוסיה המדברים על “פעילות מהרסת וטרוריסטית”, כפי שמציין זאב איביינסקי בספרו “הטרור האישי – הרעיון והמעש” שיצא לאור ב-.1977 במצע המהפכני הרוסי נאמר כי “מטרות הפעילות הטרוריסטית הן: לנפץ את הקסם שבכוח השלטון, להציב הוכחה רצופה לאפשרות המאבק נגד השלטון, לגבש כוחות ראויים למאבק, ולהעלות בדרך זו את הרוח המהפכנית של העם ואת האמונה בהצלחת העניין”. יותר מיובל שנים לאחר שנוסח מצע זה של המהפכנים הרוסים, נאמר ב”חזית”, ביטאונה המחתרתי של לח”י: “האם אפשר לחולל מהפכה או להביא לשחרור על ידי טרור? התשובה היא: לא! היש תועלת בפעולות טרור לקידום המהפכה והשחרור? התשובה היא: יש!”

^^העיקר זה הפוליטיקה^^

אך סוגיית המפתח נותרה בעינה: מהו ההבדל, אם יש כזה בכלל, בין טרור של תנועת מהפכה או מרי לבין פעולות שלטון ומדינה. “כאשר מתפוצצת פצצה בבית ספר ונהרגים 20 ילדים -זה טרור, אבל כאשר מטוס מפציץ את אותו בית ספר ונהרגים אותם ילדים – מתייחסים לזה כאל פעולה צבאית”, קובל ד”ר אייל גרוס, מומחה למשפט בינלאומי מאוניברסיטת תל אביב. “חשוב לומר את הדברים: על פי האמנות השונות אין בעצם הבחנה בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין הפצצת בית ספר בקאבול. מדוע פיגוע במעלות הוא טרור, ופגיעה בלבנון איננה טרור? מדוע מה שעושים עכשיו הפלשתינאים הוא טרור, ופעולות ישראל בשטחים אינן טרור? יש טרור של ארגונים ויש טרור מדינתי. מבחינת ארה”ב, נכון שיש הבדל גדול בין פעולה כמו פיגוע בתאומים, שמטרתו רק זריעת הרג והרס בקרב אזרחים, לבין המטרה של מניעת פיגועים כאלה, שהיא המטרה האמריקאית המוצהרת באפגניסטן. אבל גם כשפועלים למען מטרה לגיטימית כזו חלה החובה להבחין בין אזרחים לבין לוחמים. כאשר פגיעה רחבת היקף באזרחים הופכת להיות חלק מרכזי בפעולות הצבאיות של מדינות הרי יוצא שהמדינות הללו עצמן נוקטות דרכי טרור”.

בעיית היסוד בדיון הזה היא שבמשפט הבינלאומי אין הגדרה לטרור. “האמנה היחידה על טרור נחתמה ב-1937 על ידי רוב מדינות אירופה אז, אך מעולם לא נכנסה לתוקף”, מסביר פרופ' נתן לרנר, מומחה למשפט בינלאומי מהמרכז הבין-תחומי בהרצליה. “מאז התקבלו אמנות מיוחדות על טרור באוויר, בים, בשדות תעופה, אבל אין אמנה כוללת כי קשה ביותר להגדיר מהו טרור ומיהו טרוריסט”. כדי להתקרב להגדרה כזו מציע פרופ' לרנר להבחין בין ההיבט הפרוצדורלי לבין ההיבט המהותי. מבחינה פרוצדורלית טרור הוא פגיעה חסרת אבחנה באוכלוסייה מסוימת; ההיבט המהותי מתמקד במטרה הפוליטית, וזו עשויה להיות כשרה או פסולה – תלוי בעין המתבונן. “כאשר המחתרת הבסקית אט”ה מבצעת פעולות טרור, רוב החברה בינלאומית פוסלת זאת, אך כאשר הפלשתינאים מבצעים פעולות דומות, בעולם הערבי וגם מחוצה לו רבים אומרים שזה אינו טרור אלא פעולות נגד כיבוש”.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לחדד את האבחנה. כך למשל, האמנה הבינלאומית מ-1997 בעניין פיגועי טרור קובעת כי “כל אדם מבצע עבירה על פי האמנה אם הוא מעביר, מניח או מפעיל אמצעי מתפוצץ או קטלני אחר כנגד מקום שבשימוש ציבורי, מתקן ממשלתי, תחבורה ציבורית, או מתקן תשתיתי בכוונה לגרום למוות או נזק גופני חמור או בכוונה לגרום הרס נרחב של מקום כזה כאשר ההרס מוביל או עלול להוביל לנזק כלכלי גדול”. לגבי מעשים כאלה, האמנה קובעת כי כל מדינה תנקוט צעדים כדי להפוך זאת לעבירה על פי החוק הפלילי שלה, ושאי אפשר להצדיק זאת מסיבות “פוליטיות, פילוסופיות, אידיאולוגיות, גזעיות, אתניות, דתיות או דומות”. באשר לסמכות השיפוט, נקבע באמנה הזאת כי כל מדינה חייבת לנקוט אמצעים כדי להחיל את סמכות השיפוט שלה על העבירות הללו אם בוצעו בשטחה או באונייה/מטוס הנושאים את דגלה או על ידי אזרח שלה.

האמנה מאפשרת למדינות לשפוט את האחראים למעשים כאלה גם במקרים שבוצעו נגד אזרחיה או נגד מתקן שלה בחו”ל. בכל מקרה, הכלל החל כאן הוא “הסגר או העמד לדין”.

אך עדיין, גם בהגדרה המעודכנת הזאת אין הבחנה בין פיצוץ מגדל התאומים לבין הפצצת בית חולים בקאבול. לא מפתיע שהמפתח להבחנה כזו אינו נמצא כלל בתחום המשפט. “המוקד הוא המשקל הפוליטי”, אומר לרנר. “הסוגיה הזאת, אולי יותר מכל סוגיה אחרת, תלויה בשיקולים פוליטיים. מי שבידו הכוח או ההשפעה הפוליטית הוא שיכול להכתיב את ההגדרה ואת ההתייחסות”.

^^מהי הגנה עצמית מוצדקת^^

סוגיית ההגנה העצמית עומדת מבחינה משפטית בלב המערכה האמריקאית נגד הטרור העולמי. המשפט הבינלאומי קובע לכך שני מבחנים: צורך ויחסיות. האמריקאים טוענים כי הם ממלאים את שניהם. בטרם החלה להפציץ ארה”ב הודיעה במכתב רשמי למועצת הביטחון כי היא מפעילה את זכותה להגנה עצמית על פי סעיף 51 למגילת האו”ם. למעשה, הקהילה הבינלאומית קיבלה את הטענה האמריקאית כי אירועי 11 בספטמבר היו בבחינת “התקפה חמושה” על ארה”ב, ומועצת הביטחון נכנסה לפעולה על פי הפרק השביעי של המגילה שכותרתו “פעולה כלפי איומים על השלום, הפרת השלום ומעשי תוקפנות”. האמריקאים גם טוענים כי התקפותיהם ממוקדות ושקולות ומשום כך עונות לדרישת היחסיות.

קבלת הטענות האמריקאיות מכניסה את המשפט הבינלאומי לטריטוריה בלתי מוכרת. באופן מסורתי מתמודד הענף הזה עם סכסוכים בין מדינות. בהמשך נתן דעתו גם על מלחמות אזרחים, ואחר כך החיל את דיני המלחמה בחלקם גם ביחס לאוכלוסיות תחת כיבוש או במצבים קולוניאליים. כעת מדובר בחידוש מסעיר: הגדרה של פעולות טרור כ”התקפה חמושה” על מדינה המצדיקה את מימוש זכות ההגנה העצמית. ברית נאט”ו – הארגון הצבאי הגדול בעולם – כבר מכיר בכך.

לאחר 11 בספטמבר קיבלה הברית החלטה על פי סעיף 5 לאמנת היסוד שלה, הקובע כי התקפה על אחת החברות תיחשב כהתקפה על כולן. הודגש אז כי אמנת ואשינגטון מ-,1949 שהקימה את נאט”ו, גובשה בנסיבות שונות בתכלית ולא חזתה כמובן את המציאות של טרור עולמי. “כל המחשבה לא היתה בכלל שזה רלוונטי לזכות להגנה עצמית מול טרור, ועוד כלפי משהו כל כך נעלם, כל כך יוצא דופן, שקשה אפילו לתת לו שם חוץ מ'11 בספטמבר'”, אומר גרוס. “הכיוון החדש של המשפט הבינלאומי מאז הפיגועים בניו יורק וואשינגטון, של מתן הצדקות להפעלת כוח מצד ארה”ב, סותר למעשה את כל המגמה בענף הזה, שחתר במאה השנים האחרונות דווקא לצמצם את השימוש בכוח”.

אם תצליח ארה”ב להניח את ידה על אוסאמה בן לאדן, שואפים בוואשינגטון להעמידו לדין באשמה של ביצוע פשעים נגד האנושות. משפטנים אמריקאים סבורים כי הדבר אפשרי בהחלט. “אחת ההגדרות של פשע נגד האנושות היא מעשים כמו רצח ואף פגיעה חמורה בגוף, שבוצעו כחלק מהתקפה רחבה או שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית”, מסביר גרוס. “הגדרה כזו עשויה לחול על בן לאדן, אך צריך לשים לב שהיא לא מבחינה בין אדם, קבוצה, או מדינה.
^^ֶיש אנשים שייטענו שבאותו אופן אפשר לראות את מה שארה”ב עושה באפגניסטן”.^^

אולי משום כך בעצם לא קם עד כה בית הדין הפלילי העולמי, שהיה יכול לנהל את משפטיהם של חברי “אל-קאעדה” מתוך לגיטימיות בינלאומית מוצקה. “הרי כל הרצון להקים בית דין מיוחד לטרור נובע מכך שאין בית דין פלילי בינלאומי”, אומר לרנר. המכשול העיקרי להקמת בית הדין הקבוע הוא התנגדות ארה”ב, החוששת שחיילים אמריקאים יובאו לדין בפניו. פוליטיקאים אמריקאים אומרים את הדברים במפורש: הם אינם רוצים להצטייר כ”שופטים של העולם” והיו רוצים מוסד בינלאומי שיסייע להם במאבק בטרור, אך אינם מוכנים שמוסד כזה ישפוט אי פעם אמריקאי כלשהו. הם כמובן גם אינם מוכנים להפקיד בידי מישהו אחר את המשימה הקריטית של הגדרת “הטרור”. “הגדרה כזו היא באמת מאוד מאוד קשה”, מסכם פרופ' לרנר, “אך למרות הכל אני עדיין סבור שאפשר להגדיר טרור כי אני מאמין גדול בכוחן של המלים”.

^^ולמה לא להילחם בטרור בקשמיר, למשל?^^

המחויבות המוצהרת של ג'ורג' בוש ללחום בטרור בכל מקום, ללא קשר לזהות מבצעיו או מטרותיהם, מעוררת את התיאבון של ממשלות ממוסקווה ועד מנילה. חודשיים לאחר קריסת המגדלים בניו יורק גוברים הקולות בארה”ב המתריעים מפני הרחבת המלחמה והסתבכות במאבק ב”טרור” שאינו מכוון כלפי ארה”ב. ריצ'רד כהן מביא ב”ואשינגטון פוסט” את ההדים מאחד התדריכים האחרונים בחדר העיתונות של הבית הלבן. כתב הודי היה נחוש בדעתו להציג שאלה מציקה לנשיא: “אדוני, מדוע יש שני חוקים בעולם הזה – אחד לאמריקה ואחד לכל השאר? כשהטרור מכה באמריקה אתה הולך לצד השני של העולם ומנהל מלחמה באפגניסטן. אך כשאנו סובלים מטרור בקשמיר, אתה מבקש מאתנו לגלות ריסון. האם חייו של הודי שווים פחות מחייו של אמריקאי?”

בוש השיב בנחרצות: הטרור פסול בכל מקום. “אני סבור שיש חוק אוניוורסלי אחד – שהטרור הוא רשע וכולנו חייבים לפעול לסלק את הרשע”, אמר.

“לא כל כך מהר אדוני הנשיא”, מתריע כהן. “הצהרת מלחמה על הטרור בכל מקום הופכת לעניין מחייב. בן לאדן הוא זה שככל הנראה רצח אמריקאים, לא הטרוריסטים בקשמיר. הוא האויב שלנו ואותו אנחנו צריכים לרדוף. את כל השאר – זה הרבה יותר בעייתי. קודם כל, רוב העולם האיסלאמי ובמיוחד הערבי דוחה את השימוש בהגדרה של טרור לפעולות נגד ישראל. והרי איננו יכולים לנהל מלחמה נגד רוב המזרח התיכון. האם נתערב גם באינדונזיה, בצפון אירלנד, בסרי לנקה? אין שום סיכוי. הסכנה היא שנאבד את הפוקוס שלנו. יש חריג אחד: עיראק. זאת משום שמשטר סדאם הוא באמת איום גלובלי. אך כל השאר אינו בקטגוריה כזו של איום. המדיניות שלנו צריכה להיות לחסל את הטרור, אך צריך להבחין בין יישום המדיניות הזאת לבין יציאה למלחמה. אנו נמצאים כעת במלחמה עם אויב ניתן לזיהוי. בינתיים, זה מאתגר מספיק”.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315661868~~~34&SiteName=hayadan