מי מת? המוות כמורה לחיים סטפן לוין. תירגמה מאנגלית: עפרה
אביגד. הוצאת פראג, 314 עמ', 75 שקלים
מאת פרייה הרט
ידיד של המחבר שעוסק במדיטציה פנה למורה זן שהגיע לארצו, וביקש
ממנו להיות תלמידו. שאל אותו מורה הזן: “האם אתה מוכן למות?”
הידיד הניד את ראשו בפתיעה: “לא באתי לכאן כדי למות. באתי כדי
ללמוד את תורת הזן”. אמר לו מורה הזן: “אם אינך מוכן למות,
אינך מוכן להשתחרר אל החיים. כשתהיה מוכן להיכנס אליהם בישירות
ובלי להתעלם מדבר, תחזור לכאן” (עמ' 37).
התובנה שהמוות יכול להגיע בכל רגע, ושעלינו להיות מוכנים לקבלו
בזרועות פתוחות, יכולה לשנות את התייחסותנו לחיים. ואם נראה את
החיים כהזדמנות לחקור את טבענו האמיתי, נדע גם בבוא העת למות
בשלווה ובשקט. המוות והחיים לא רק שאינם ניגודים או הפכים, הם
שני היבטים של אותה הוויה. זהו המסר בספר “מי מת?” מאת סטיוון
(Stephen)לוין.
לוין, בן להורים יהודים מהמעמד הבינוני בארה”ב, מעיד על עצמו
שכנער היה פרחח גדול. הוא שוטט ברחובות לבוש מעיל עור שחור,
השתתף בתגרות רחוב והתעמת עם החוק, למורת רוחם של הוריו. עם
חלוף השנים היה לתלמידו של ראם דאס, ונחשף להוראת היוגי רמנה
מהרישי. שנים רבות הוא תירגל מדיטציה בודהיסטית ולימד אותה
לחולים על ערש דווי. בדרך של עבודה עצמית הוא הצליח לגשר על
הפערים בינו להוריו ולכבדם כפי שהם ואת התהליך הזה הוא מכנה
“סגירת מעגל”. סגירת מעגל היא מחיקת חשבונות הדדית. במקום
לרשום כל העת בהכרתנו זכות וחובה לאנשים קרובים לנו, עדיף לנו
ללמוד להשתחרר מכעסינו, לסלוח לאחרים ולעצמנו, וליהנות מיפי
הרגע כדי שנוכל לחיות ולמות בפתיחות ובחופש.
כך צריכה להיות גם התייחסותנו לכאב. כשמתעורר בגוף כאב, התגובה
הנפוצה ביותר היא להיסגר סביבו, להתכווץ ולפחד. אולם הפחד רק
מגביר את הכאב ולא נותן לו לעבור. הרתיעה מהכאב איננה מאפשרת
להתגבר עליו. ומי שמפחד מכאבים איננו יכול להתמודד עם הכאב של
זולתו.
תוך כדי עבודתו עם ילדים גוססים למד לוין כי ככל שהילד צעיר
יותר כך קטן פחדו מהמוות. כאשר הורים מסוגלים להיפתח לפחדיהם
ולהרפות מאחיזתם בילדם הגוסס, כך הם מקלים עליו את הפרידה ואת
ההינתקות מן הגוף. לוין רואה בכאב מורה אכזר ואהוב שמלמד
להתעלות מעבר להיצמדות, מעורר חקירה מעמיקה אל מהות החיים
ומחנך להרפות ולשחרר. הוא משלב בין דבריו תרגילי מדיטציה
שאמורים לאפשר לגוף להתרכך ולהיפתח למרחבי קיום אין-סופיים.
כשאדם פוגש את הכאב של חברו מתוך פחד, הוא מבקש להקל על חברו
כדי להקל על עצמו. מטפל שעובד עם חולים קשים צריך לזכור שאינו
צריך להציל איש מלבד את עצמו, וכשהוא עובד עם אדם גוסס הוא
עובד על עצמו. מטפלים חייבים ללמוד לעבוד עם אנשים שעומדים
למות לא מתוך רחמים או פחד, אלא מתוך אהבה. לטענת לוין, ברוב
המקומות שבהם מטפלים באנשים גוססים מנסים להקל על מצוקתם, אולם
מתעלמים מן המוות כאמצעי להתעוררות רוחנית.
הנטייה שלנו להיאחז בגוף ולהיצמד לחפצים, לזיכרונות ולאנשים,
כאילו הם הממשות היחידה, נועלת אותנו בתוך מרחב הכרתי מוגבל.
השאלה “מי אני?” וההתבוננות במוות מגלות לנו את ארעיות הגוף
ואת חוסר התועלת שבהיצמדות. במסורת הזן היפאנית נהוג היה שמורי
רוח ישאירו אחריהם שיר מוות. כשמורה הרוח טקואן היה על ערש
דווי, ביקשו חסידיו שיכתוב שיר מוות, אולם הוא סירב. כשחסידיו
המשיכו להתעקש, הוא כתב את הסימן היפאני שמייצג את המלה
“חלום”, ומת (עמ' 269).
כל התנסות בחיים יכולה להיות שיעור מאלף, ואין ספק שכאב, מחלה
או מותו של אדם קרוב יכולים לזעזע אותנו במידה כזאת שנתעורר מן
החלום ונפתח את עצמנו ללא נודע. בכתיבה קולחת ובשפע דוגמאות
מעודד המחבר את הקוראים לראות בתהליך המחלה והגסיסה אמצעי
לגדילה רוחנית. אולם דווקא ההדגשה המוגזמת והחזרה המרובה
עלולות בשלב מסוים לעורר בקוראים תחושה כאילו לא ניתן להגיע
להארה בלי החוויה העמוקה של הסבל. האם לא ניתן להגיע להתעוררות
רוחנית גם בדרך אחרת, מתוך השתאות, שמחה והומור?
לוין רואה בסבל אמצעי חיוני להעשרה ולגדילה, ולפיכך מתעלם כמעט
כליל מהדיון בהמתת חסד. גם בהתאבדות הוא נוגע ברפרוף. ב-4
עמודים בלבד הוא מתייחס לנושא כה בעייתי וטעון, ומסיים במלים:
התאבדות אינה התשובה הנכונה. אבל גם חיים של הדחקה והיצמדות
לציפייה שדברים ישתנו, או הרצון לשרוד בכל מחיר אינם התשובה
הנכונה. “התאבדות היא רצח הגוף. מודעות היא לידה מחדש של
התודעה. אהבה היא מימוש הדבר שלא ניתן לקרוא לו בשם” (עמ'
230). מה בדיוק יכולים הקוראים להבין מכך?
לוין מלקט מצרכים מתרבויות שונות וממורים רוחניים שונים. הוא
אוסף תבלינים מן הנצרות, הבודהיזם, היוגה, הסופיזם, ועוד. מהם
הוא רוקח תבשיל שנועד לתת ביטוי לאחדות מהותית, אולם לעתים
התבשיל מאבד את טעמו הייחודי.
התרגום של עפרה אביגד רהוט וזורם. בספר יש שימוש נרחב במלה
תודעה: תודעה טבעית, תודעה מקורית, תודעה צלולה, תודעה
מצומצמת, מרחבי תודעה, ועוד. וכן במלים מודעות, הכרה, לב ועוד.
השימוש במלים אלה בווריאציות שונות איננו מקל על הקוראים להבין
בבהירות את כוונת הדברים. אם כי אין ספק שהשפה העברית מוגבלת
בעושר המלים שמתארות את עולם המחשבות, הרגשות, תנודות הקשב,
וההתרחשויות הנפשיות, וייתכן כי גם האנגלית לוקה בחיסרון דומה.
לוין משלב גם שירים של קביר ואריקה יונג, ומסתמך על מורים
רוחניים ידועי שם ואף על מדען דגול כאלברט איינשטיין כדי לתת
חיזוק לדבריו, אולם במהדורה העברית אין מראה מקום שיכול להעיד
מאין הובא הציטוט, וזאת, למרבה הצער, נקודת חולשה.
חשיבותו של הספר “מי מת?” טמונה בשאלה “מי חי?” או במלים אחרות
“מי אני?” אם האני קיים, לאן הוא עתיד להיעלם? ואם אין אני,
מנין נובע הפחד לאבדו? הסיפור הבא מדגיש זאת: ידידה שחלתה
במחלת עצבים ניוונית שסופה מוות, פנתה למורה זן קוריאני, שהגיע
לביקור בארצות הברית. לאחר שסיפרה לו על מצבה הקשה, הוא חייך,
הניף את ידו ואמר: “אל תדאגי, את לא תמותי”. מי שהיא באמת, לא
תמות לעולם (עמ' 199).
ספרה של פרייה הרט “יתרון מדומה” ראה אור בהוצאת כתר
לרכישת הספר ב”מיתוס” ניתן ללחוץ על הבנר הבא:
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~304423968~~~42&SiteName=hayadan
