לא נפסיק לשיר. אבל מדוע בעצם התחלנו?

כיצד התפתחה היכולת האנושית להפיק מוסיקה וליהנות ממנה ומדוע צירופי צלילים מסוימים מענגים אותנו יותר מצירופים אחרים

ניקולאס וייד ניו יורק טיימס

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/whysing.html

בשירי אהבה, במצעדים צבאיים, בחתונות ובלוויות – כל מצב המצריך הבעת רגש – המוסיקה היא מרכיב חיוני. אך היכולת ליהנות ממוסיקה מפליאה זה זמן רב ביולוגים, משום שהיא אינה תורמת להישרדות בשום דרך ברורה לעין. מדוע, אם כן, פיתח המוח האנושי במהלך האבולוציה את מקור העונג המפעים חושים הזה? יכולתו של האדם ליהנות ממוסיקה ולהפיקה, כתב דרווין, “ראויה להימנות עם תכונותיו המסתוריות ביותר”.

המוסיקה עודנה מסתורית – סבך של מרכיבים תרבותיים ומיומנויות מולדות שהחוקרים מנסים להתיר. איש לא יודע אל נכון מדוע קיימת המוסיקה בכל התרבויות, מדוע רוב השיטות המוסיקליות מבוססות על האוקטבה, מדוע יש בעלי שמיעה אבסולוטית, והאם המוח תופש מוסיקה באמצעות מסלולים עצביים ייחודיים. אך באחרונה העלה המחקר בתחום כמה תיאוריות הנוגעות לקשר בין המוח למוסיקה.

ייתכן שהמוח תופש מוסיקה באמצעות המסלולים המשמשים לשמיעה ולניתוח של דיבור אנושי, ושהוא מגיב עליה בהתלהבות במרכזים המיועדים לעבד סוגי עונג אחרים. ד”ר אן בלאד וד”ר רוברט זאטור, מהמכון הנוירולוגי במונטריאול, סרקו באחרונה את מוחם של מוסיקאים בשעה שאלה האזינו לקטעים מוסיקליים ששילחו בהם, לפי עדותם, צמרמורות של עונג. המוסיקה, דיווחו החוקרים, הפעילה מערכות עצביות של עונג ורגש הדומות לאלה המופעלות על ידי אוכל, מין וסמים ממכרים.

אם המוסיקה תלויה במסלולים עצביים שפותחו מסיבות אחרות, העובדה שבני האדם נהנים ממנה היא בסך הכל צירוף מקרים מוצלח. זוהי עמדתו של ד”ר סטיוון פינקר, פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד. המוסיקה, הוא כותב בספרו “איך פועל המוח”, מפעילה כמה אזורים חשובים במוח. אזורים אלה כוללים את היכולת הלשונית (החופפת את היכולת המוסיקלית בכמה דרכים); את קליפת המוח השמיעתית; את המערכת המגיבה לסימני רגש בקולות אנושיים; ואת מערכת השליטה המוטורית, שקובעת את קצב פעולת השרירים בעת הליכה או ריקוד.

העובדה שהמוסיקה מסוגלת להפעיל את כל המערכות החשובות הללו בעת ובעונה אחת היא הסיבה להשפעתה המנטלית העצומה, לפי ניתוחו של פינקר. אך מכיוון שכל אחת מהמערכות הללו התפתחה מסיבות עצמאיות, היכולת המוסיקלית אינה בבחינת הסתגלות אבולוציונית.

אך לדעת פסיכולוגים אבולוציוניים אחרים, היכולת המוסיקלית אינה מקרית כלל וכלל. דרווין העלה את ההשערה שבני האדם הקדמונים, לפני שרכשו את יכולת הדיבור, “ביקשו להקסים איש את רעהו בצלילים מוסיקליים ובקצב”. דרווין האמין כי מקורה של המוסיקה בטקסי חיזור, ולכן היא “קשורה הדוקות לכמה מהתשוקות החזקות ביותר שבעל החיים מסוגל לחוש”.
בתיאוריה שלו על הברירה הזוויגית (Sexual Selection) טען דרווין שתכונות הנתפשות כמושכות בעיני המין השני מאפשרות לבעליהן להעביר גנים רבים יותר לדור הבא. תוצאת לוואי לכך תהיה הופעתם של קישוטים שכשלעצמם אין להם ערך הישרדותי ברור, כגון זנבו של הטווס.

רעיונותיו של דרווין על המוסיקה פותחו ביתר הרחבה על ידי ד”ר ג'פרי מילר, פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת ניו מקסיקו. מילר מציין, למשל, את הקלות שבה מוסיקאים מפורסמים יכולים להעביר את הגנים שלהם לדור הבא. ג'ימי הנדריקס, למשל, “קיים יחסי מין עם מאות מעריצות, היה מעורב במערכות יחסים ארוכות טווח עם לפחות שתי נשים במקביל, והיה אב לשלושה ילדים לפחות בארצות הברית, בגרמניה ובשוודיה. לפני פיתוח האמצעים למניעת הריון, הוא היה מוליד עוד ילדים רבים”, כותב מילר.

ד”ר מילר רואה ביכולת המוסיקלית סממן מצוין של חוזק במאבק ההישרדות הדרוויניסטי. מכיוון שהמוסיקה מגייסת יכולות מוחיות רבות כל כך, היא מעידה על בריאות האיבר בכללותו. ומכיוון שבתרבויות עתיקות נקשרה המוסיקה לעתים קרובות לריקוד, המעיד על בריאותו של שאר הגוף, הרי שכל מי שהצטיין בשירה וריקוד פירסם למעשה את המצוינות הכללית של הגנים המנטליים והפיסיים שלו בפני בן זוג או בת זוג פוטנציאליים.

אך פסיכולוגים אחרים טוענים שתיאוריית החיזור של מילר מתעלמת מממד נוסף וחשוב של המוסיקה – תפקידה בחיזוק קשרים חברתיים ובתיאום הפעולות של קבוצות גדולות של בני אדם. ד”ר רובין דנבר מאוניברסיטת ליוורפול הראה שקופים משקיעים זמן רב בטיפוח הפרווה של חבריהם לקבוצה, עד כדי כך שאילו קבוצות הקופים היו גדלות ליותר מ-50 פרטים, כמעט לא היה נותר לקופים זמן לחפש מזון.

דנבר סבור שהקבוצות האנושיות הקדומות הגדולות הרבה יותר, שמנו כ-150 חברים, התגברו על “מחסום ניקוי הפרווה” באמצעות פיתוחו של דבק חברתי מסוג חדש – השפה. לדבריו, ייתכן שהשירה בקבוצה, או במקהלה, היתה שלב ביניים בתהליך זה.

חוקרים אחרים, כמו ד”ר אדוארד הייגן מאוניברסיטת המבולדט בברלין וד”ר גרגורי בראיינט מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, סבורים שתפקידה של המוסיקה בתולדות האבולוציה האנושית לא היה יצירתה של לכידות חברתית, אלא איתות על הלכידות הזאת לקבוצות יריבות. יכולת שירה וריקוד מרשימה איפשרה לקבוצה להפגין את כוחה ובצורה זו למנוע את הקטטה מלכתחילה.
התיאוריות על מקור המוסיקה בטקסי חיזור ובצורך בלכידות חברתית מניחות את קיומם של מבנים במוח האנושי שהתפתחו במיוחד כדי לעבד מוסיקה. אם אין מבנים כאלה, אזי התיאוריה של פינקר, או גרסה כלשהי שלה, נכונה.
רמז חשוב (אם כי בינתיים לא חד משמעי) המעיד על קיומם של מבנים מיוחדים לעיבוד מוסיקה טמון בעובדה שמרכיבים רבים של המוסיקה הם אוניוורסליים וככל הנראה מולדים. לכל החברות האנושיות יש מוסיקה, בכולן נוהגים ההורים לשיר שירי ערש לתינוקות, ורובן מייצרות מוסיקה טונאלית, כלומר, מוסיקה המבוססת על סולם בסיסי של 12 טונים באוקטבה (סולם כרומטי). כמה מהכלים המוסיקליים הקדומים ביותר – למשל, חלילים שנמצאו באזור בסין שהיה מיושב מ-7000 עד 5700 לפני הספירה – מבוססים על סולם כזה.

ד”ר סנדרה טרהוב מאוניברסיטת טורונטו פיתחה שיטות לבדיקת ההעדפות המוסיקליות של תינוקות בגיל חודשיים עד שישה חודשים. היא גילתה שהם מעדיפים צירופי צלילים “הרמוניים”, כמו קווינטה (המרווח בין דו לסול, למשל) או קוורטה (המרווח בין דו לפה), על פני צלילים דיסוננטיים. טרהוב מסיקה ש”יסודות ההאזנה למוסיקה הם מתת טבע ולא תוצרי התרבות”.
השערה המקובלת על חוקרים רבים היא כי מערכת השמיעה האנושית מכווננת לתפישת הצלילים החשובים ביותר בסביבתו של האדם – צלילי הקול האנושי. שלושה מומחים למדעי המוח באוניברסיטת דיוק – ד”ר דייוויד שוורץ, ד”ר קתרין האו וד”ר דייל פרבס – טוענים שעל בסיס ההשערה הזאת ייתכן שהם יכולים להסביר מדוע הרמוניות מסוימות ערבות יותר לאוזן מאשר אחרות.
אף כי כל קול אנושי הוא ייחודי, ניתוח של קולות רבים מגלה בסיס משותף כלשהו. כאשר אדם מפיק קול הוא משמיע למעשה כמה צלילים, שביניהם יש מרווחים הרמוניים מסוימים. עוצמת הקול תלויה בין השאר במרווחים האלה: יש מרווחים שבהם עוצמת הקול גדולה יותר מאשר במרווחים אחרים. במאמר שפירסמו החוקרים מדיוק בחודש שעבר בכתב העת “Journal of” Neuroscience הם מראים ששיאי העוצמה מצויים במרווחים של קווינטה ואוקטבה; המרווחים הבאים בעוצמתם שיקפו יחסים אחרים בין צלילים שונים של הסולם בן 12 הטונים. הממצאים היו כמעט זהים בקרב דוברי אנגלית, מנדרינית, פרסית וטאמילית. המסקנה של החוקרים מדיוק היא, שמערכת השמיעה מחשיבה צלילים כנעימים יותר או נעימים פחות בהתאם לקרבתם לקשת הצלילים האופיינית של הקול האנושי.

ידען האבולוציה – עליית האדם
ידען המוח

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~638974419~~~51&SiteName=hayadan