כשנפסיק להתרבות כמו שפנים

תגובותיהם של אינטלקטואלים ערבים על המשבר בארגנטינה חושפות את החרדה מפני הגילוי המחודש של השתייכותם לחברה מפגרת

צבי הראל

“כל יילוד חדש אצלנו הוא חוב חדש. מנין ייקחו ממשלותינו את הכסף כדי לדאוג לו לטיפול רפואי, לחינוך, למקום עבודה… ואנחנו הרי מתרבים כמו שפנים”, כתב השבוע הפובליציסט עבד א-רחמן א-ראשד בעיתון “א-שרק אל-אווסט” היוצא לאור בלונדון. זו תמציתה של האימה שמעורר המשבר בארגנטינה במדינות המזרח התיכון. הפרשן הפלשתינאי מאג'ד כיאלי, המתגורר בסוריה, מביא שפע נתונים שמסבירים מדוע מדינות ערב קרובות לארגנטינה יותר מאשר למה שהוא מכנה “המדינות המפותחות”. “שיעור האנאלפביתים אצלנו מגיע לכ-% 59(בין הנשים כ-%74 בממוצע כל-ערבי), אצלנו יש רק מחשב וחצי לכל 1,000 נפש, 41 עיתונים ל- 1,000(לעומת 250 עיתונים במדינות המתקדמות), 49 קווי טלפון, רק 110 דולר לנפש לשנה מושקעים במחקר (לעומת 1,211 דולר במדינות המתקדמות) וכ-32 דולר לנפש בפיתוח תשתית, לעומת 1,132 דולר בעולם המפותח.

נתוניו של כיאלי נסמכים בחלקם על דו”חות יוניצ”ף ועל דו”חות של מכוני מחקר ערביים, וחלקם אינם מעודכנים לשנת .2001 אבל גם העדכונים היחסיים אינם משנים את התמונה הכוללת. מאמרו, אחד מרבים שכתבו מבקרים ערבים מיד לאחר קריסת ארגנטינה, חושף את החרדה מפני הגילוי המחודש של ההשתייכות שלהם לעולם העוני והפיגור.

אבל אם הגילוי המחודש הזה של מצב האומה הערבית מוכר, חוזרת על עצמה השאלה הנוקבת שממעטים לעסוק בה. “מדוע אצלנו אין רואים את הציבור יוצא לרחובות בתביעה להחליף את השלטון כמו שעשו הארגנטינאים? והרי השחיתות בארגנטינה היא כאין וכאפס לעומת השחיתות במדינות כמו מצרים, סעודיה סוריה והרשות הפלשתינית. החוב הלאומי הרשמי של סעודיה דומה לזה של ארגנטינה (כ-160 מיליארד דולר), והלא-רשמי נוגע ב-300 מיליארד, האבטלה בארגנטינה אינה גבוהה יותר מזאת שבמצרים או בירדן, וכך גם רמת העוני… אם כך, מדוע האזרח הארגנטינאי מסוגל להכריח את ממשלתו להתפטר, ואילו הערבי מרכין ראשו בכניעה ובסלחנות?” תמה עורך “אל-קודס אל-ערבי”, עבד אל-ברי עטואן.

את התשובה החלקית לכך מספק כיאלי. על פיו, שיעור האזרחים שמתעניינים בפוליטיקה במדינה כמו מצרים מגיע ל-%,33 ושיעור המשתתפים בבחירות אינו גדול בדרך כלל מכ-%48 מכלל בעלי זכות הבחירה. התוצאה היא, ש”אצלנו אין דעת קהל”, קובע עטואן. לפחות לא דעת קהל שיכולה להשפיע על השלטון. וכך, כאשר מצד אחד המשטרים הערביים שולטים באמצעות “אמצעי דיכוי חריפים של כוחות הביטחון שלהם, ומן הצד האחר אין למשטרים הערביים עניין לשנות את המצב, להחליף את מערכת החינוך”, או לטפח דעת קהל וכמובן דמוקרטיה, אי אפשר לצפות שהתגובה הארגנטינית תאומץ במדינות ערב.

אינטלקטואלים ערבים נזהרים מלקרוא לאזרחי מדינות ערב לצאת נגד השלטונות ולדרוש את איכות החיים המגיעה להם. אבל זמן רב לא נשמעה ביקורת דחוסה כל כך בזמן כה קצר על מדיניות הפנים של השליטים. כי דילמת ההשתייכות הערבית, ובמיוחד זו האיסלאמית-הערבית, נתונה עכשיו במבחן קשה. “אולי בזכות המלחמה בטרור ייצא לנו, האזרחים, גם משהו טוב”, אומר אינטלקטואל מצרי. “לא הגיוני שנצטרף למלחמתו של המערב בטרור שמקורו ערבי או איסלאמי ולא ניקח מן המערב גם את הדברים הטובים שהוא יכול לתת לנו. כי להיות חבר במועדון האנטי-טרור פירושו ממילא להיות חבר במועדון המערבי. ולכן, במקום לצאת נגד האשמות המערב, מוטב לנו לשדד את מערכותינו. לקחת קצת דמוקרטיה מערבית, קצת יותר חופש ביטוי, קצת יותר זכויות אדם, ולבדוק מחדש את טענות המנהיגים, המשננים באוזנינו שיותר דמוקרטיה פירושה בהכרח העברת השלטון לידי הכוחות האיסלאמיסטיים. הרי ממילא הוכח, שבלי דמוקרטיה הכוחות האיסלאמיסטיים, ובמיוחד הטרוריסטים, הם שלבסוף קובעים לנו את האסטרטגיה”.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315715095~~~34&SiteName=hayadan