כנופיית מצדה

פרשת מצדה היא סיפורה של חבורת סכינאים שלא היססה להרוג בבני עמה

כנופיית מצדה

נניח שאחד המחבלים המתאבדים מהחמאס היה מגיע ל”עבודה” עם אשתו ועם ילדיו, מזמין לשם בתואנות שווא כמה פלשתינאים תומכי שלום, ואז מפעיל את חגורת הנפץ ועולה השמימה עם החבורה כולה. ונניח לרגע, שמורה פלשתינאי היה מסיע כיתת בית ספר לאתר הרצח וההתאבדות ועורך טקס לזכר המחבל. מה היינו אומרים? אולי שזה מזכיר לנו את סיפור מצדה.

בשבוע שעבר הכירה אונסק”ו במצדה כבאתר תיירותי-היסטורי בעל חשיבות בינלאומית. בשוך החגיגות שנערכו בעקבות ההכרזה, ראוי להקדיש מחשבה לשאלה אם אנו רוצים בכך שהפרשה העתיקה ההיא תהיה כרטיס הביקור שלנו בעבור העולם הגדול ובעבור ילדינו.

בדורות הראשונים של התחייה הציונית, כשחיפשנו בנרות דמויות היסטוריות של לוחמים יהודים שלאורן נחנך דור עברי גאה, מצאנו גם את אלעזר בן-יאיר, גיבור מצדה. לימדנו את נאומו המרטיט, כפי שנכתב בידי ההיסטוריון היהודי יוסף בן-מתתיהו, הלא הוא יוספוס פלביוס (לשעבר אחד ממפקדי המרד ברומאים, שערק לשורות האויב).

מתוך מגמתיות או מתוך חוסר ידע, לא נהגנו להזכיר את סיפורם של בן-יאיר וחבריו. הציבור היהודי בארץ ישראל הכבושה בידי הרומאים, בימי בית שני, נחלק בעיקר לקנאים ולמתונים. הראשונים לחמו ברומאים, האחרונים חששו כי נקמתם תכלה את העם היהודי והתמקדו בלימוד תורה, כדי לשמור על הגחלת. חבורתו של בן-יאיר פרשה משורות הקנאים משום שלא הסתפקה בלחימה ברומאים: כבני מינה בכל האומות ובכל הדורות, היא ראתה ב”גיס החמישי”, שעיקרו בני עמה שחשבו אחרת ממנה, את הסכנה האמיתית. וכשהחבורה הזאת ראתה לפניה סכנה, היא דקרה אותה בפגיון.

כנופייתו של בן-יאיר רצחה יהודים מתונים (ובהם גם מתבוללים), עם בני משפחתם, בסכין שנקרא ביוונית עתיקה “סיקרא” ושהקנה לחבורה את שמה המקובל באותם ימים: סיקריקים, כלומר – סכינאים. התלמוד מכנה את החבורה “ליסטים” – שודדים ובריונים.

כמסופר בספרו של פלביוס, בן-יאיר וסכינאיו ירדו מהגליל (או עלו) לירושלים, המשיכו לעיר עין גדי, רצחו 700 יהודים – כולל נשים וילדים – ועלו למצדה עם משפחותיהם. לאחר שלחמו באויב ונוצחו, רצח כל לוחם את אשתו ואת ילדיו והתאבד.

על מה אנחנו מחנכים את ילדינו? על כך שלחימה באויב מטהרת את הלוחם אפילו מהתנקשות פוליטית ביהודים ומרצח ילדיו שלו?

אם פלביוס אינו מהימן, כי אז יש לפקפק גם בסיפור הבסיסי פרי עטו. אם סיפור זה מקובל עלינו, כי אז עלינו להביא בחשבון המוסרי גם את פשעיה של הכנופיה הזאת. מה נשיב למי שיאמר, שהנורמות של אז היו שונות מהנורמות של היום? ברור שהיו שונות, אבל גם הכלל “לא תרצח” נקבע בעת העתיקה, ואיננו יכולים לחנך את ילדינו על הכלל הזה ועל “מופת” מצדה כאחד.

אנו חייבים להציב לפני הנוער דמויות מופת, ובהן דמויות של מי שלחמו נגד כיבוש זר. לוחמי גמלא, למשל, שהיו בני אותה תקופה, לחמו והתאבדו – אבל לא היתה להם יד ברצח מתנגדיהם או ילדיהם.

מי יכול לראות בבן-יאיר מופת? תנועת “כך” הבלתי חוקית? יגאל עמיר? ואולי באמת החמאס, הדוגל ברצח ובהתאבדות (בלי להשוות בין שלטוננו על ארצנו לבין הכיבוש הרומי הזר)?

עלינו לעלות למצדה עם תלמידינו משום שאתר זה הוא חלק מארץ ישראל; משום שתולדותיו הן חלק מההיסטוריה של העם ושל הארץ; ומשום שראוי להציג את ערכיהם ופועלם של הקנאים והמתונים מתוך דיון בדילמות שהעלו. אבל, מעל לכל, מצדה היא תמרור אזהרה מפני הפיכת ישראל לסדום, מפני הפיכת רצח רבין לנורמה, מפני דרדור המחלוקות הכשרות למלחמת אחים.

הכותב הוא מנהל הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל אביב

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~365307258~~~78&SiteName=hayadan