ד”ר אסף רוזנטל
בתמונה: פארק ניצנים. גם לטבע יש ערך
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/rosental170405.html
תארו לעצמכם ביקור סוף-שבוע בגולן , ביום מטיילים בנחלים ובקניונים המרשימים ובלילה ?
הרי הצעה , בטווח מס‘ דקות הליכה מחדר-האירוח במושב או בקיבוץ בו אתם מתארחים, במה מוגבהת ומוסווית ממנה תצפית לנקודה מוארת שבה מוטל פגר פרה , המבקרים במיסתור יושבים בשקט וצופים בטורפים הבאים לטעום מהפגר: תנים , שועלים , צבועים , גיריות, זאבים וחתולי-בר. כולם מופיעים לפני הצופים , מתנהגים בטיבעיות, כאילו אין צופים.
באותו מקום. בשעות היום נוחתים : נשרים, עיטים, עקבים כדי לחטוף נתח מהפגר,הצופים כמובן ישלמו עבור המחזה המרהיב וכולם מרוצים. כולם. גם אותם בוקרים ונוקדים שעד היום עושים הכל נגד הטורפים שנחשבים מתחרים ואויבים , שכן באמצעות מימשק מתאים (כלבים , גדרות), תינתן הגנה לחיות הבית , ומי שעד היום היווה אויבהופך למקור הכנסה , אוטופיה ? אולי אצלנו , במקומות אחרים בעולם המצב המתואר מקובל , נפוץ ומהווה מקור הכנסה.
בארה”ב קונים גופים ירוקים שטחים שחשובים לשמירת הטבע וכמובן המוכרים מרוויחים : בפלורידה מנסים לשקם את אזורי ביצות ה”אוורגליידס”. מתישב שרכש באיזור קרקע בשנות השישים בכשבעים אלף דולר קיבל עבור שטחו סך חמישה מיליון דולר.
בחופים המערביים של צפון אמריקה מאבדים דייגים את מקור פרנסתם בגלל התדלדלות הדגה,
כדי להתפרנס עוברים רבים לעיסוק בהשטת תיירים לתצפיות בדולפינים, לוויתנים ושוכני הים האחרים, מעבר שמאפשר הכנסה מכובדת מחד ומאידף מאפשר שיקום אוכלסיות דגי מאכל לעתיד.
בארצות בהן אין לשומרי הטבע אמצעים כה גדולים הופכים בעלי השטח לשומרי טבע מתוך הבנתם את היתרון הכלכלי: שמורת הקרוגר בדרא”פ היא מהמפורסמות והראשונות בעולם,עם השנים חוואים ששטחיהם גובלים בשמורה ראו את זרימת התירים לשמורה והסיקו את המסקנה הנכונה: יותר כדאי לשמור על הטבע מאשר לגדל בקר או ירקות. כדי לישם את המסקנה רכשו החוואים חיות בר , איכלסו בהן את שיטחיהם , הקימו לודג‘ים והזמינו תיירים לחוותיהם כדי להנות מהטבע. חוות אלה מהוות היום אתרים יוקרתיים עבור שוחרי טבע שיכולים להרשות את מימון הארוח כיד המלך מחד
וצפיה בחיות בר בתנאי לוקסוס מאידך.
בנמיביה נילחמו החוואים שנים רבות בטורפים שפגעו בצאן ובקר ובפילים שגרמו נזקים בשדות חקלאיים. היום במקום להמשיך במלחמה שפגעה בחיות הבר ולא פתרה את בעית הנזקים,
הופכים החוואים חלקים גדולים מחוותיהם לשמורות פרטיות בהן אמצעי ארוח בדרגות שונות ואפשרות להנות מצפיה בטבע ומצריכת תוצרת מאותו חלק בחווה שמספק מזון טרי לאורחים.
חלק מהחוות משמשות גם כשיטחי צייד לאלה שכספם מספיק כדי לממש את תאוות הצייד, הציד משלם למדינה עבור הרשיון לצוד ולבעל החווה עבור הארוח , הלווי, הגששים, פושטי העור וכד‘.
הצייד מקבל את ה”טרופי”, כלומר העור , הראש , הקרניים . הבשר נשאר בחווה בעיקר עבור יושביה , ויושבי הכפרים בסביבתה. כך ניתן לראות חווה שהפכה למרכז גידול לברדלסים , חווה אחרת מהווה אתר לשימור מסורת הסאן (בושמן) והטבע בסביבתו. התוצאה היא שמירת הטבע מחד ורווחים גדולים ממה שהיה מחקלאות מאידך.
במזרח אפריקה קימות חוות בסגנון דומה , אבל מאחר והארצות עניות מחד ומאידח לחץ האוכלוסיה האנושית על השטחים הטבעיים גדל והולך , ניתנת לשבטים היושבים בסביבת השמורות האפשרות להרוויח מהשמורה, יושבי כפרים סביב השמורה עובדים בה בתפקידים שונים : מלצרים, טבחים, חדרנים, פקחים ומנהלים. בנוסף מקבלים הכפרים כגוף חלק מהכנסות השמורה, הכנסות מדמי כניסה לשמורה ומדמי הארוח בלודג‘ים.
מסאי-מרה בקניה שנחשבת ל”ריכוז היונקים הגדול בעולם” נוצרה על שטחים שהיו בידי שבט המסאים וכמובן שהחיכוך בין הרועים לחיות הבר מתמיד ותוצאותיו אינן מטיבות עם חיות הבר., המסאים שהבינו את האפשרויות הכריזו על שטח שגובל בשמורה כאיזור שימור , הקימו בו לודג‘ים , קיזזו בכמות עדרי הבקר והחלו להתחרות בשמורה המפורסמת בהצלחה כה רבה עד כי היום המדינה מנסה לגבות מהמבקרים באיזור דמי שימוש כאילו הם מבקרים בשמורה.
בטנזניה יש שמורות מהמענינות והמפורסמות מעולם כשהידועה מכולן היא הסרנגטי , גם כאן לחץ הרועים על שטחי השמורה גדול כדי למתן את הלחץ אירגן השלטון המקומי את הכפרים בהם מבקרים תיירים רבים כך שדמי הביקור בהם מחולקים לכל אנשי השבט ובכך ממתנים את הצורך בהגדלת העדרים. ליד שמורות רבות יש שטחים המוגדרים כמותרים לצייד כאשר ברוב המקרים התשלומים הגבוהים ניגבים ע‘י פקידי ממשל מושחתים או בעלי ענין אחרים. מליונרים מהעולם כולו נוחתים במטוסיהם הפרטיים במינחתים מיוחדים הנמצאים הרחק מעין הציבור, נסיכי ארצות המפרץ הפרסי, עשירי סעודיה ואחרים משלמים הון עבור הזכות לרצוח חיות בר.
במקומות בהם יש אוכלוסיה מקומית חזקה התמונה שונה, בני הכפרים לוקחים לעצמם את הזכיון לטפל בציידים ולהרוויח את כספם. סלוס היא אחת השמורות הגדולות באפריקה , כחמישים אלף קמ”ר במרכזה של טנזניה. סביב לשמורה יושבים בני שבט ה נגרמבה, בכפריהם מתקימים הנגרמבה מחקלאות עונתית וחיות מרעה, מאז החלת חוקי המדינה והכרזת השמורה היו התנגשויות מתמידות
בין אנשי החוק ותושבי הכפרים. פילים , תאואים, בבונים פולשים לשדות החקלאות ומשמידים אותם, טורפים פוגעים בעדרי הצאן והבקר. בתגובה נהגו הכפריים להרוג בחיות הבר.
לפני כחמש עשרה שנים יזמו גופים שונים שיתוף בין הכפריים לשלטונות, השיטוף מתבטא בהעסקת הכפריים בעבודות בשמורה, ובעיקר בזכיון שקיבלו הכפריים להפעלת צייד – חוקי.
ציידים מרחבי העולם באים לסביבות השמורה ,אחרי ששילמו אלפי דולרים עבור הזכות לירות בחית בר. חלק מתשלום זה עובר לרשות הכפריים , אבל הרווח העיקרי הוא במתן שרותים לאותם ציידים: לינה ואוכל, הדרכה, פשיטת העורות ופחלוץ, תשלום עבור כל אלה איפשר לכפריים לבנות בתי ספר לילדיהם, לרכוש מחוללי חשמל , להקים מרפאות ועוד, ערך מוסף הוא בשר הציד הנשאר בידי הכפריים, מצב זה הראה לכפריים כי כדאי להם ”להפריש מס” – לסבול נזקים מחיות הבר, שכן הרווח מעבודה בשמורה ובעיקר מזכיון הצייד גבוה בהרבה מכל מה שיכלו לחלום עליו. לאחרונה יש לחץ של אלי הון לקבל את הזכיון והכפריים זועקים חמס !
השלטון בטנזניה אינו ”טלית תכולה„ , תמורת שוחד ניתן לשנות תקנות ולעקוף חוקים לכן קיים סיכון לפגיעה במצב. תהיה זאת טעות מצד השלטונות להוציא את הזכיון מידי תושבי המקום שכן ללא הזכיון יהפכו לעבריני צייד וכל הצדדים יסבלו. כך ניתן לראות כי בכל מדינה בה קיים מעט הגיון וחשבון כלכלי נכון הבינו השלטונות את היתרון הכלכלי של שמירת הטבע.
אצלנו ???
מידה מסוימת של הגיון אמנם קיים, בסביבת אגם החולה המיובש. החקלאים משתפים פעולה ומפרישים גרעינים לעגורים. הצפרים נהנים ממחזה מרהיב וכולם יוצאים נישכרים. דייגים בבריכות מתחילים להבין כי מותר לשלם מס לטבע , מס שניתן לקבל עליו החזר ע‘י יצירת מוקדי משיכה לתיירים.
אבל עדיין גדול החסר על הקיים:
עין-גדי היא אחת השמורות היחודיות והחשובות בארצנו הקטנטונת, ליד השמורה שוכן קיבוץ עין-גדי, כמעט מאז ומתמיד היו חיכוכים בין הקיבוץ לשמורה: סביב כמות המים שתמשיך לזרום בטבע, סביב ניזקי יעלים, שפנים וטריסטרמיות לשטחי החקלאות, בעקבות חדירת נמרים לתוך הקיבוץ.
במידה מועטה ניפתרו חלק מהחיכוכים : יש סיכום מחייב על כמויות המים, הקיבוץ הפריש שטח ומים להשקיה ליצירת מרעה ליעלים מה שאמור היה להרחיקם מהגידולים, משום מה, אולי סתם הזנחה השטח האמור אינו מטופל וליעלים אין מוקד משיכה ירוק.
אבל כל אלה הם טיפה בים האפשרויות: תארו לכם מצב בו חברי קיבוץ עובדים ברוב התפקידים בשמורה: קופאים , פקחים, מדריכים, מנהלים, – תקופה קצרה היה מנהל שמורה חבר קיבוץ- מדוע לא עוד ??? קיבוץ עין-גדי הוא אחד הישובים היותר מבודדים ובנוסף לבעיות כלכליות קיימת בו בעית תעסוקה לחבריו. קבלת זכיון על תפעול השמורה היה נותן מקומות עבודה ויוצר שיתוף עניני בין גופים שכנים.
לאורך שנים רבות ייצרו פקחים ”תחנות האכלה לטורפים”, נקודות בהן הונחו פגרים שהיוו נקודות משיכה לטורפים ולדורסים, רובן של ה”תחנות” היו ללא אישור או תכנון רשמי והיו ידועות רק למקורבים. לאורך תקופה של כעשר שנים התקימה תחנה כזאת על גדתו הצפונית של נחל חבר, אלה שידעו זאת היו מגיעים לתצפיות בצבועים, שועלים וזאבים , במקרים מסוימים ניתן היה להאכיל שועלים ממש מהיד !
עכשיו בואו ניזכר מה קרה בין קיבוץ עין-גדי לבין נמרה מטופלת בגורים, הגברת זיהתה מקור מזון זמין ונוח והחלה לבקר בו למורת רוחם של חברי הקיבוץ הפתרון – הנמרה נלכדה והורחקה , פתרון שהאיץ את העלמותם של נמרים מסביבתנו. אילו היו חברי הקיבוץ מכירים בערך הכלכלי שבהמצאות נמרים בסביבה ניתן היה להפוכם ליתרון: גדר מסביב לקיבוץ יש ממילא , צריך היה לתקנה , את אותה ”תחנת האכלה„ שהתקימה בחבר ניתן היה למקם למרגלות השיפוע הצפוני של הגבעה עליה שוכן הקיבוץ, על שפת הגיבעה מעל הגדר במה אם מושבים לנוחיות הבאים, בגדר פנסים חזקים שיאירו את סביבת המזון שיהיה מונח. ביום היו מתרכזים במקום דורסים, בלילה היתה זאת נקודת משיכה לכל הטורפים, אורחי המלון בקיבוץ וכל מי שהיה בא ומשלם עבור הזכות
היו זוכים לתצפית ברמה שמעטות כמוה בעולם כולו.
נכון שיש וויכוח על החיוב והשלילה ב”תחנות האכלה”, אבל במקרה דנן היו נמנעים ביקורי הנמר בתוך הקיבוץ ניתן היה לראותו ואם מדובר בגברת מטופלת בגורים ברבות הימים היתה מביאה אתם למקום לשמחת הצופים ולרווחתם הכלכלית של חברי הקיבוץ. כך שבעצם שיתוף נהולי וכלכלי מלא של תושבים במקומות בהם קיים צורך בשמירתהטבע ליד ישובים אנושיים נותן את התמורה המרבית לאנשים ולטבע כאחד.
בימים אלה כשגופים שונים מתווכחים על עתידן של דיונות ניצנים, מבלי להיכנס לווכוח עצמו, כדאי היה כי המתכננים יבדקו: בנוסף לצדדים המוסריים , כמות המשתמשים, המראה העתידי והמורשת לדורותיה , גם את הערך הכלכלי של האיזור כשמורת טבע,.
במאמר קודם ציינתי כי חשבון כלכלי נכון מראה את היתרון העצום של שטחי שמורות לעומת מירב צורות הניצול האחרות, מאחר ובסופו של דבר אם נרצה ואם לא, בעולמנו הכסף קובע , לכן כדאי כי כל מי שטוען לשמירת הטבע ידע לחשב ולהראות את היתרון הכלכלי !
חולות ניצנים – סופם של הדיונית, באתר טבע הדברים
ריכוז מאמריו של ד”ר אסף רוזנטל באתר הידען
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~135902907~~~218&SiteName=hayadan
