משלחת שלום ישראלית-פלסטינית במימי אנטארקטיקה
מיכאל גרינשפן
תמונה מהימים האחרונים על סיפון הפלגיק אוסטרליס. מזג אוויר סוער
קישור ישיר לדף זה:
https://www.hayadan.org.il/antexp007.html
איי דרום שטלנד, דיספשן איילנד
4 לינואר 2004
הסערה פגעה בנו פתאום – מערכת מזג אוויר פרועה ודרמטית שכאילו מבשרת על פתיחתה של עלילת הגבורה. לאחר יומיים של שיט רגוע (יחסית למזג האוויר הנוכחי), חלק משמונת הישראלים והפלסטינים על פלגיק אוסטרליס החלו לחשוב שסיפורי הזוועה ששמעו על שיט במעבר דרייק שבין צ'ילה לבין אנטארקטיקה היו מצוצים מן האצבע. נכון, כמה לקו במחלת ים ואחרים בלעו כמויות גדולות של גלולות למניעת מחלת ים, אבל בסך הכל, השיט במעבר דרייק הקרוי על שמו של יורד הים מהמאה ה- 16 (או פיראט על פי תיאורים אחרים) סיר פרנסיס דרייק, היה רחוק מלהיות מפחיד.
במהלך משמרות הצפייה על הסיפון, חברי משלחת "לשבור את הקרח", הישראלית ירדן פנטה והפלסטינאי נאסר גוס הרבו להרהר על מימדיו העצומים של הים הדרומי, שאת הבדידות שלו מפרים מפעם לפעם רק עוף אלבטרוס תועה או צמד יסעורים. העופות מכסים מרחקים עצומים בחיפוש אחר מזון, וקשה להאמין שישרדו במרחבי הים העצומים.
בשבת אחר הצהרים חצתה פלגיק אוסטרליס את הקו הארקטי, מעגל דמיוני המקיף את אנטארקטיקה. הטמפרטורות צנחו במהירות בשל המסה העצומה של הקרח ביבשת הקפואה. השמים הבהירים מהם נהנינו מאז עזבנו את צ'ילה התחלפו בערפל מעיק. הבריזה המרעננת שליוותה אותנו התחלפה ברוחות עזות שנשבו במהירות של עד 65 קמ"ש. אלו מאיתנו שהתרגלו לתנודות החדגוניות של הסירה נאלצו להתרגל למצב החדש. הסירות נטו בזווית של 45 מעלות וחברי המשלחת תהו היכן הרצפה. במעלה הסיפון התנפצו הגלים אל מעבר לדופן הסירה ושטפו את הצופה בזרם קפוא.
בתוך הסירה אין הבדל בין ימאים מנוסים לבין טירונים כמונו: כולם היטלטלו באותה מידה. הטיפוס למיטה והירידה ממנה הפכו לתרגיל אקרובטי. הושטת יד לכוס משקה הייתה משחק של ניחושים – ואף פעם לא מצאנו את הזווית הנכונה. השימוש בשירותים הפך לחוויה מביכה עבור כולנו, ועדיף לא להיכנס לפרטים. הצחוק המשותף העיד שלפחות בנושא זה הגיעו הישראלים והפלסטינאים להבנה מלאה. אולם, ההומור התחלף ברצינות כשאולפת היידר, מורה ערבית ישראלית לחינוך גופני מחיפה, סיימה את המסע שלה לשירותים בנפילה וגבה נחבט במעקה. רופא המשלחת שבדק אותה מאוחר יותר הבטיח שהיא תחלים.
בבוקר יום ראשון היה הרע מכל כבר מאחורינו. הרוחות החלו להיחלש והים נרגע מעט. אלו שהציצו אל מעבר לסיפון גילו שהגענו לארץ הקרחונים. מרביתנו ראו קרחונים רק במגזינים, ספרי לימוד או תוכניות טלוויזיה. כל ילד ישראלי או פלסטיני יודע שמה שנראה לעין הוא רק קצה הקרחון, ולפחות שלושה רבעים ממנו חבויים מתחת למים. וכמובן מתבקש להשוות את עומק הסכסוך הישראלי פלסטיני לקרחון: המורכבות של הסכסוך הכריעה עד כה את כל מי שניסה לפתור אותו.
חברי משלחת "לשבור את הקרח" שצפו בקרחונים במו עיניהם התרשמו מהממדים הענקיים של הרי הקרח: קרחונים שנראים כחולים במים הצלולים, גדולים כמו ערים, שאת ממדיהם האמיתיים אפשר רק לנחש. קרחונים שצפים בין זרמים אשר דוחפים אותם לכיוון מים חמים יותר, בהם הם ימסו. לרגע אחד לא היו בסירה ישראלים או פלסטינאים: כולם היו בני אדם שנתקלו במשהו גדול יותר ותהו אולי הקרח שבין שני העמים ימס גם הוא לבסוף.
ואז נתקלנו באי סלעי, המוקף כולו בקרחונים ובמרכזו מה שנראה כמו אגם, אך בעצם זהו לוע של הר געש. זהו דיספשן איילנד – אי האשליות – היעד הראשון של ההרפתקה. המקום שימש בין השנים 1910 – 1931 כמחנה של ציידי לווייתנים, ומצאנו במקום שרידים של ספינה נטושה של ציידי לווייתנים מצ'ילה. כמה שעות מאוחר יותר הצטרפה אלינו הסירה האחות פלגיק, בה נסעו מדריכי הטיפוס והרופא שלהם, אריק שכטר. לאחר ימים של טלטולים בים הסוער של מעבר דרווין, הצוותים של שתי הסירות שמחו לבלות לילה רגוע יותר של שינה חסרת הפרעות, ללא משמרות של צפייה בסיפון.
לפני השינה בדק ד"ר שכטר את אולפת היידר שנחבטה באגן הירכיים ומצא כי היא סובלת מכאבים עזים אך מצב רוחה טוב. בתוך מספר ימים, הבטיח, היא תוכל להמשיך במסע ולטפס לפסגת ההר. בתום לילה שקט והשכמה מאוחרת, שמונת חברי המשלחת ומדריכי הטיפוס נאספו בחוף למסע באי, כדי להתכונן לקראת האתגרים הצפויים בימים הבאים.
במסע התברר שחל שיפור ניכר ביכולת של חברי המשלחת מאז מחנה ההכנה שנערך בצרפת. נאסר קוואז, פלסטיני מהעיר העתיקה בירושלים, הוריד 5 ק"ג ממשקלו. סולימן אל-חטיב החליט להפסיק לעשן בשנה החדשה – ודבק בהחלטתו. העיתונאי הפלסטיני זיאד דרוויש לא סבל עוד מכאבים בברכו, אך הישראלי אביהו שושני סבל מצליעה ברגלו הימנית – אשר לא מנעה ממנו להמשיך במסע.
ראש המשלחת דורון אראל הוביל אותנו אל המדרון ואל הנוף הנפלא שנשקף אל האוקיינוס. במונחים של מטפסי הרים מנוסים, לא היה זה מסע קשה במיוחד – כמעט טיול פנאי. אולם, עבור חברי המשלחת לא היו ההליכה לאורך שישה קילומטרים והטיפוס לגובה של 200 מטרים בשלג ובאפר הוולקני קלים. תוך דקות התנשפו החברים והשילו שכבות של בגדים חמים – עד שהחלו הרוחות והשלג החל לרדת.
בתום שעתיים הגענו לחוף האוקיינוס, בו נתקלנו בפינגווינים. זו הנקודה הדרומית ביותר בה הם חיים, והם לא חששו מאיתנו כלל. לאחר הפסקה של קפה ועוגה על החוף, המשכנו בעקבות הפינגווינים למושבה בה הם מקננים. יחזקאל נתניאל, מי שהגה את רעיון המשלחת, התרשמם מהעובדה שהפינגווינים התעייפו מההליכה פחות מאיתנו.
הלילה נמשיך בשיט, לכיוון יבשת אנטארקטיקה. קשה להאמין, אבל חברי המשלחת מתקרבים אל היעד.
תרגום: בני רן
לאתר המשלחת (באנגלית)
לידען המשלחת לאנטארקטיקה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~733214912~~~155&SiteName=hayadan
