האי הוגאאר, אנטארקטיקה, 9 לינואר 2004
מיכאל גרינשפן
קישור ישיר לדף זה:
https://www.hayadan.org.il/antexp010.html
הנוף היה כה יפה והשיט במימי המפרץ היה כה חלק עד שנדמה היה לעתים כי אנו בחופשה ולא במסע מפרך. הישראלים והפלסטינאים, חברי משלחת השלום “לשבור את הקרח”, התרגלו לשגרה הנוחה: שיט במשך היום, עגינה בלילה (שהוא מונח יחסי מאחר ובתקופה זו של השנה אך פעם לא חשוך בקו הרוחב הדרומי), הכנת ארוחות ולאחר מכן שהייה בסיפון והנאה מהאווירה של הקיץ הארקטי.
בזמן הרב שנותר שוחחו חברי המשלחת על מגוון נושאים – מפוליטיקה ועד משפחה, ילדים, עניינים מקצועיים, בריאות ופנאי. “אתה רואה” אמר חבר המשלחת הפלסטיני סולימן אל-חאטיב, “איננו שונים זה מזה. כולנו סובלים מאותן בעיות וחולקים אותן שאיפות. לכן אני מאמין שעלינו ללמוד לחיות ביחד, זה בצד זה”.
בבוקר התרגשנו לגלות שהגענו לאי הוגאאר, בו נמצא ההר הראשון עליו נטפס כהכנה לקראת הפסגה העיקרית שבמרכז חצי האי אנטארקטיקה. הכנו את הציוד הנחוץ ועטינו את הביגוד המתאים – לבנים שומרי חום, כובעי צמר, כפפות , חליפות כנגד רוח ומשקפי שמש. בקווי רוחב אלה אפילו כשהשמש מסתתרת מאחורי העננים קיימת כמות מסוכנת של קרינה אולטרה-סגולה באוויר. אפילו שחומי העור, דוגמת ירדן פנטה שנולדה באתיופיה ונאסר גוס שאביו היגר לירושלים מצ'אד, נאלצו להיזהר כדי שלא להיכוות.
לבסוף הכנו את המצלמות הרבות – דיגיטליות ואנלוגיות, סטילס ווידאו. לכל אחד מחברי המשלחת הייתה מצלמה ולחלקם אפילו שתיים – למורת רוחם של המדריכים שטענו שהפסקות הצילום הרבות פוגעות בקצב הטיפוס. ההכנות גזלו זמן רב, אך הבדיקות הרבות חיוניות כדי לשמור על בטיחות הטיפוס. הבוקר הורע מזג האוויר, הטמפרטורות ירדו וגשם אופקי תקף אותנו. “עדיף לא לצאת בתנאים כאלה” החליט ראש המשלחת דורון אראל. “השלג עלול להפוך במהירות לקרח”. חברי המשלחת התאכזבו שהטיפוס נדחה, אך התנחמו בכך שלפי שעה ישארו בספינה החמימה, ייהנו ממשקאות חמים ומארוחה חמה.
שינויים מהירים במזג האוויר אופייניים לאזור אנטארקטיקה. ברגע שהסתגלו חברי המשלחת לרעיון שאולי הטיפוס יבוטל, השתפר מזג האוויר. כשעה לאחר שדחה את הטיפוס, נתן דורון אראל אור ירוק ועלינו לחוף. כשהגענו לסלעים כבר התחמם מזג האוויר והתחלנו לפשוט את השכבות שעטינו. “אף פעם אי אפשר לדעת מה ללבוש, אני מרגיש כאילו אני בסאונה” התלונן העיתונאי הפלסטיני זיאד דרוויש.
מדריך הטיפוס נדב כליפה הסביר שעדיף לטפס עם המינימום ההכרחי של שכבות הלבוש. “הטיפוס הוא פעילות פיזית קשה ומזיעים אפילו כשקר. כשעוצרים לאחר מכן מתקררת הזיעה שמכסה את הגוף ולכן עדיף ללבוש את השכבות הנוספות רק כשהן נחוצות”. בקור, מזכיר כליפה, אנשים גם נוטים שלא להרגיש צמא. “יש לשתות כמה שיותר משום שקיימת סכנה ממשית של התייבשות”.
התפצלנו לשלוש קבוצות, לכל אחת מדריך טיפוס משלה. “החזיקו את החבל מתוח למען בטיחותכם” הורה דורון אראל. “השלג נראה בלתי מזיק, אבל פעורים מתחתיו בורות ברוחב של כמה מטרים ובעומק של עשרות מטרים”. אולפת היידר, הערבייה-ישראלית, נפצעה לפני מספר ימים ומקווה לעמוד במאמץ הנדרש. “אני עדיין סובלת מכאבים אך מקווה שאתגבר. חשוב לי להגיע לפסגה” אמרה.
מדריכי הטיפוס מתייחסים לטיפוס אל הפסגה דמויות הכיפה, שגובהה 380 מטרים, כאל טיול של שעות הפנאי, אך מדובר במבחן חשוב לכל חברי המשלחת (למעט דורון אראל שכבר העפיל לאוורסט). החשיבות אינה רק בהוכחת היכולות הפיזיות – יהיה זה מסר לכל העולם על פיו פלסטינים וישראלים יכולים להשיג יעדים משותפים בעבודת צוות.
המטפסים התקדמו לאט אך בבטחה, עוצרים לעתים להפסקה קצרה של קפה, תה או מים. הטיפוס העניק נקודת מבט חדשה על הים והקרחונים שלמטה. הנוף עוצר נשימה, “היופי מדהים, מעולם לא ראיתי דבר כזה ואני רוצה לזכור כל רגע” אמר עורך הדין הישראלי אביהו שושני. “אבל אני חושש שאתקשה להסביר למי שלא היה כאן עד כמה הנוף נפלא”.
בתום שעתיים הגיעו חברי משלחת השלום לפסגה הראשונה. הם הרימו את ידיהם בשמחה ואיחלו זה לזה בעברית, ערבית וצרפתית “פסגה מאושרת”. סקיפ נובאק חילק למטפסים פיסות שוקולד ונאסר גוס כרע בשלג הטרי והודה לאללה. בסטנדרטים מקצועיים מדובר בסך הכל בגבעה, אך עבור המטפסים הטריים היה זה הר אמיתי. מבחינתם, מדובר במקור משותף לגאווה ובצעד חשוב לקראת הטיפוס על ההר האמיתי בעוד מספר ימים.
תרגום: בני רן
ידען המשלחת לאנטאקטיקה
לאתר המשלחת (באנגלית)
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~734158034~~~155&SiteName=hayadan
