מיכאל גרינשפן
בתמונה: פלאגיק אוסטרליס על חופי אנטארקטיקה. שימו לב לדגל שעל מפרשיה, אותו עיצב האמן מנשה קדישמן (הצילום מתוך אתר הפרויקט
קישור ישיר לדף זה:
https://www.hayadan.org.il/antexp008.html
השישה בינואר 2004
מדוע ירצה אדם להפליג כה רחוק – עד כדי 650 מיילים ימיים – בספינת מפרשים? מדוע ירצה אדם לסבול משמרות בנות ארבע שעות על הספון, ביום ובליל במזג אוויר מקפיא? מדוע לשוט על יאכטה, הנעה מצד לצד, מתנענעת מעלה מטה ולעיתים גורמת לך להרגיש בחילה? מדוע להשלים עם צפיפות, שגורמת אפילו לדברים פשוטים כגון ההתכופפות אל עבר שרוכי הנעליים למוזרה?
יורדי ים משופשפים בוודאי יגידו: זוהי הדרך הטובה ביותר ליהנות מהעיקר בים. הרפתקנים ותיקים יטענו: זה מה שהופך את המסע ליעד לחלק מהחוויה. ואולם, לשמונת החוקרים הישראלים הפלסטינים ממשלחת השלום ל"שבירת הקרח" לאנטארטיקה לא היה כל מושג קודם ושום דרך לדעת כיצד ישפיע עליהם המסע הזה. לרבים מהם, זהו באמת ובתמים מסע של גילויים.
עד כה הם גילו בין השאר, כי לים יש קצב משלו. בעידן של טיסות אוויריות בו קשה להעלות על הדעת מסע של יותר מ-24 שעות , ההפלגה מכריחה אותנו להעריך מחדש את משמעות הזמן. חמישה ימים בים, התקדמותנו האיטית לכיוון אנטארטיקה מאלצת אותנו להתאים מחדש את הציפיות שלנו לגבי קצב ההתרחשויות ופותחת בפנינו צוהר לתובנות חדשות. זוהי חוויה, שאינה שונה בהרבה מהחוויות, שעברו על אנשים במדבריות ארץ הקודש, מתקופת האיסיים העתיקים, שכתבו את מגילות מדבר יהודה בשממת מדבר יהודה, וישו, שנאבק בפיתויי השטן באותו מקום במשך ארבעים יום, עד לימינו אנו, כשמטיילים יוצאים לטיולים במדבר הנגב ובחופי סיני בחיפושם אחר רמות עמוקות יותר של שלווה. זה מה שהתחיל לקרות למרביתנו, בעודנו מפליגים לנו הרחק מהאנדרלמוסיה, ששוררת כדרך קבע במזרח התיכון. לפתע אנו מוצאים את הזמן לשבת ולדבר, להתבונן ולבחון את המצב.
חלק מהזמן אנו מבלים בשיחות ידידותיות וחלק בוויכוחים לוהטים על שאלות בסיסיות, שהזינו יותר ממאה שנה של קונפליקט בין ישראלים ופלסטינים. מי הצודק ומי הטועה? למי באמת שייכים השטחים? אם אנו יכולים להסתדר כה נהדר זה עם זה על סירה או על הר, מדוע זה כל כך קשה להגיע לפשרה, שתאפשר לשני העמים לחיות בשלום זה עם זה? האם הם יכולים ללמוד לבטוח זה בזה? האם הם יכולים ללמוד לסלוח? כיצד ניתן לרפא את פצעי השכול ולפתור את בעיות המגורשים? אותן שאלות עולות שוב ושוב במהלך אותם דיונים. אותן דעות מופיעות, אותו מבוי סתום. אך, למרות שישנם חילוקי דעות פה ושם, כעס ממש אינו בא לידי ביטוי. ייתכן שלהשפעתו המרגיעה של הים יש יד בכך.
בדיוק כשדורון, זיאד, אולפת, ירדן, סולימן, אביהו, חסקל ונאצר נכנסים למצב החדש הזה של השלווה, הם מתעוררים וקופצים בהתרגשות למראה צמד לוויתנים גדולי סנפיר, חותכים את פני המים השקטים של מיצר גרלייש. הפלג'יק אוסטרליס מכבה את מנועיה, החדשות על ראיית הליוויתנים מתפשטות על הסירה, וברגע השקט לאחר מכן נשמעים רק שלושה קולות: השריקה העמוקה של הליוויתנים, בעודם נושפים אוויר, קולות ההתפעלות "אהה" ו-"אוו" של חברי המשלחת והקליקים של המצלמות. לאחר מכן נישא קולה של ירדן פנטה, שטבוע בו המבטא האתיופי שלה, מעל לכל הקולות: "תראו, תראו! יש עוד אחד ! זה תינוק!"
אנו ממשיכים לצפות בלוויתנים גדולי הסנפיר במשך כשעה, לאט לאט מתחילים להבין את מחזור הנשימה והצלילה שלהם, בעודנו חשים את ניחוח הדגים החריף של נשיפותיהם. בזמן שאנו מתבוננים בהם, השמש מציצה מבעד לעננים ושוברת את החד גוניות של השמים האפורים, שליוו אותנו מאז הרמנו עוגן בצ'ילה. הרגע הזה היה כמעט מושלם מדי. והנה מגיע עוד אחד.
קרחון זעיר נגלה לעינינו בשייטו במים – אחד מהתריסרים שראינו ביומיים האחרונים. כשאנחנו מתקרבים, אנו מגלים תזוזה: להקה קטנה של פינגווינים משתמשים באי הקרח הזה כמקום מבטחים צף, צוללים ממנו בחיפוש אחר דגים בים סביב ואז מטפסים בחזרה כדי לנוח. כאשר אנו מתקרבים לצידו של הקרחון, אנו מגלים אמם קטן של מים צלולים וזכים באמצע הקרחון, ובו משתכשכים כמה פינגווינים נוספים. יש להם אוניית נוסעים מפוארת משלהם, כולל בריכת שחייה.
חברי המשלחת נתפסו כל כך בהתרגשות של הבוקר היפהפה הזה, עד שכמעט אינם שמים לב: ממש מקדימה ושמאלה חופי אנטארטיקה נגלים לעינינו. אנו רואים את בסיסי ההרים השחורים, את המורדות מכוסי השלג ואת הפסגות, שמסתתרות מאחורי עננים נמוכים. כמעט הגענו ליעדנו.
מחכים לנו עוד ימים של מחקר ואתגרים – ההתמודדות עם היסודות והלמידה כיצד לעבוד בצוותא בדרך בה ישראלים ופלסטינים נוקטים לעיתים רחוקות מאוד, בכל מקום על כדור הארץ.
לאתר המשלחת (באנגלית)
ידען המשלחת לאנטראטיקה – יומנים קודמים
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~735888059~~~155&SiteName=hayadan
