יודפת מול ירושלים – מי העתיק ממי אם בכלל?/ ד”ר יחיעם שורק

ד”ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreq8.html

במהלך אירועי המרד הגדול, 66-73 לספ', התרחשו שני אירועים דרמטיים ומרגשים, האחד במערה ביודפת והשני בירושלים הנצורה. האירועים דומים זה לזה במתכונתם ובמהלכם: המורדים על סף קריסה והתמוטטות; חלק מזערי מהם מחליט להיכנע ולהתמסר לרומאים; הללו מנבאים למפקד הרומאים כי עתידו הפוליטי ישודרג (הוא יתקסר) ובתמורה הם זוכים בגמול אישי וחברתי-פוליטי. בין אם שני האירועים לא התרחשו מעולם; בין אם רק אחד מהם מקורי והשני מועתק ומפוברק; בין אם שני האירועים התרחשו במהלך התפתחות אחר, שונה ממה שמופיע במקורות, בכל מקרה הדימיון ביניהם, כשרק 3 שנים מפרידות בין אירוע אחד לחברו, דורש בירור וחקירה.

בקיץ של שנת 67 לספ' צרים הרומאים על מצודת יודפת (צפונית לציפורי ודרום-מזרחית לעכו), מי שהיתה אחד ממרכזי המרידה בגליל. הם פרצו את חומותיה ובאחת המערות הסתתרו מפקד גזרת המרד בגליל, יוסף בן-מתתיהו, יחד עם קבוצת לוחמים. יוסף בן-מתתיהו משכנע את רעיו לבצע התאבדות קבוצתית על יסוד הטלת גורלות ביניהם. לבסוף נותרו שניים, יוסף ורעו לנשק, וכך מעידים המקורות: “לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו (ניקנור) לבד – אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלוהים – והוא לא רצה להילכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל כן פתה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות ” (מלחמות היהודים כנגד הרומאים, ג' ח' ז).
“ווספסיאנוס ציווה לשים משמר חזק על יוסף, באומרו לשלוח אותו בקרוב אל נירון” (שם ח). אלא ש…”וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל ווספסיאנוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד … אתה חושב, ווספסיאנוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי מלחמה בלבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדבר אליך גדולות. הן יודע אני את חוקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך-מוות ישרה שיבור לו שר הצבא. על כן לא באתי אליך לולא שלחני אלוהים. הנה אתה אומר לשלח אותי לנירון. למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, ווספסיאנוס, תהיה קיסר. הנה שליט יחיד אתה, ועימך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי אם גם אדוני היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהיגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלוהים” (שם, י). יוסף בן-מתתיהו קונה את חירותו, מסתפח למחנה הרומי, זוכה בקבלת שם הקיסרות (“פלביוס”) והופך להיסטוריון של המרד הגדול. אינני מתכוון כאן להתפלמס עם אלה הטוענים כי יוסף בן-מתתיהו “מכר” את נשמתו לרומאים והפך למלחך פנכתם, לעושה דברם, וחלקם אף מקצינים כשמכנים אותו בוגד נפשע. ברור מצד אחד, כי אי-אפשר להתעלם מחלקים ממגמת כתיבתו, שיש בהם, ולפחות לכאורה, אוריינטציה פרו-רומית, בין אם הדבר נובע מפרגמטיזם אישי ומריאליזם ובין אם לאו. עם זאת, אי-אפשר להתעלם, מאידך, מן ההנחה המאוששת והזוכה לתמיכת רוב החוקרים, כי יוסף בן-מתתיהו נחשב להיסטוריון אמין.

שלוש שנים אחר-כך, ערב סיום המרד הגדול בירושלים, בשנת 70 לערך, אנו נחשפים לסיפור דומה בקוויו הכלליים לפרשיית יוסף בן-מתתיהו ביודפת. רבן יוחנן בן-זכאי (להלן ריב”ז), מנהיג מתון ורודף שלום בירושלים הנצורה, מבין כי שאלת נפילתה של ירושלים היא ענין של זמן בלבד, ועל כן יש להינצל ולהציל, לגאול את הפרט ואת הפרטים (החברה) גם יחד. מסיבה זו מנסה ריב”ז לתקשר עם ווספסיאנוס שמחוץ לחומות ירושלים על-ידי שיגור אגרות הקשורות לחיצים ולשדר לו שהוא ריב”ז מתומכיו ומאוהביו. לבסוף, ועל כך מעידים המקורות התלמודיים בנוסחם האגדי, מוצא ריב”ז, כשהוא מחופש למת, אל מחוץ לחומות ירושלים, ובפוגשו את ווספסיאנוס הוא מנבא כי בקרוב עתיד המפקד הרומי להתקסר. בעוד נמסרת התחזית הנבואית למצביא הרומי מגיעה משלחת מרומא ומאשרת את ה”נבואה”. ווספסיאנוס בתמורה נותן לריב”ז את “יבנה וחכמיה” על-פי אחת הגרסאות ועל-פי נוסח אחר ריב”ז מזוכה לכונן בה, ביבנה, מעין מרכז דתי. אחד מן החוקרים הישראלים הראשונים שדן בסוגיה זו (גדליהו אלון) היפנה את תשומת הלב כי ביבנה, הוקם מחנה שבויים (“פתוח”) רומי, כמקובל על הרומאים בנסיבות דומות, לשם היו מובאים ומרוכזים כל אלה שנכנעו לרומאים והוחזקו בתנאים נוחים, מטעמים טקטיים ופרגמטיים רומיים ברורים. עשוי בהחלט להיות שריב”ז הפך, ולו בעקיפין, לשבוי מכובד של הרומאים. הוא ביקש מהם להקל בתנאי מעצרו/שביו (כפי שמרומז בספרות התלמודית) ובכל מקרה הפך את יבנה למרכז דתי ופולחני תחילה ואחר-כך למרכז פוליטי, כלכלי, חברתי, משפטי ותרבותי, בדומה למעמדה של ירושלים עד לנפילתה בשנת 70 לספ'. אפשר להבין איפוא כי ריב”ז, מטעמים אישיים ופרגמטיים, גיבש עמדה פרו-רומית ומסתבר כי גם אופי מדיניותו ודרכו של ריב”ז ניתנים להיבחן באופן מעניין לאור מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו לבין הרומאים.

אז מה היה לנו?

שני סיפורים דומים מאוד של הסגרה לרומאים, מעצר, התנבאות, שחרור, גמול ועמדה פרו-רומית.

איננו יודעים ואולי גם לא נוכל לעולם לדעת מיהו המקור (אם בכלל) והאם היתה להם בכלל אחיזה במציאות. בכל מקרה כל סיפור שרת היטב את האינטרסים של מנסחיו/ממציאיו/מעתיקיו: יוסף בן-מתתיהו יוכל להסביר כיצד הפך ממפקד המרד, מלוחם ברומאים, להיסטוריון שגרסתו די מחמיאה לרומאים, לצבאם ולמהלכיהם. ריב”ז יוכל להסביר כיצד התחמק מירושלים הנצורה, העתיק את המרכז לעיר יבנה, נשא תואר בעל משמעות לא רק רוחנית ודתית אלא גם פוליטית, והציל בכך את תושבי יהודה מחיים ללא מקדש וקרבנות, ושידרג, “איך-לא” את מעמדו.

ידען ההסטוריה
הידען – דף ראשי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~590335137~~~185&SiteName=hayadan