צרעה כדית אוספת כמזון לצאצאיה העתידיים זחלים שמכילים בגופם רימות של צרעה אחרת, וכך פוגעת בשרידותם
מדוע בעלי חיים מתנהגים לעתים באופן שפוגע בשרידותם? זוהי שאלה שאקולוגים אבולוציוניים חוקרים במשך שנים רבות. ד”ר מיכל סגולי מהמכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב, חוקרת את האקולוגיה האבולוציונית וההתנהגותית של חרקים – הקבוצה הגדולה והמגוונת ביותר בעולם החי – כיצד הם מתפתחים בהתאם לסביבה שבה הם חיים ואיך הם מתנהגים בתוכה.
חרקים מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם האדם. ישנם מינים מזיקים, שהורסים גידולים חקלאיים או מעבירים מחלות. מספרם אמנם קטן יחסית, אך השפעתם הכלכלית והבריאותית עצומה. וישנם מינים מועילים ביותר, למשל כאלה שניזונים ממזיקים וכך מפחיתים את הרס התוצרת החקלאית וכאלו שמאביקים פרחים ובכך עוזרים להפרייתם.
במחקר, שנתמך בידי הקרן הלאומית למדע, ה מתמקדת ד”ר סגולי בצרעות טפיליות (פרזיטואידיות) – שמטילות את ביציהן בתוך חרקים אחרים או עליהם, והצאצאים שבוקעים מהן ניזונים מרקמותיהם וגורמים למותם. היא בוחנת את התנהגות הצרעות ואת האינטראקציה בינן לבין הטרף שלהן בסביבה טבעית ואת תועלתן לאדם. אפשר להשתמש בחלק מהצרעות האלה להרג מזיקים כמו כנימות, פשפשים וזחלים. לדוגמה, אפשר לשחרר אותן בשטחים חקלאיים בעת הצורך ואף לגדל אותן בכמויות גדולות במעבדה.
במחקרם האחרון בחנו ד”ר סגולי וצוותה את הקשר בין צרעה טפילית מסוג קופידוזומה לבין צרעה כדית. הצרעה הכדית בונה קנים מבוץ ומחלקת אותם לתאים. בתוך כל תא היא מטילה ביצה אחת ומכניסה אליו טרף שאספה – זחלים של עשים. כך, ברגע שהצאצא שלה בוקע מהביצה, מזונו כבר מחכה לו. לאחר שהוא מסיים את שלבי התפתחותו (רימה וגולם), הוא הופך לכדית בוגרת שפורצת מהתא.
החוקרים דגמו קנים של כדית ברחבי הנגב וחקרו אותם בשיטות שונות. למשל, בתצפיות (בין השאר על האופן שבו הכדית בונה את הקנים, מחפשת אחר זחלי העשים למאכל ומביאה אותם לקן); ובניסויים במעבדה (שבהם למשל ניתחו זחלים של עשים ובדקו בכמה מקרים התפתחה לבסוף כדית בוגרת). כך גילו המדענים שהרבה מזחלי העשים שהכדית אוספת לצאצאיה העתידיים, מכילים בגופם רימות של קופידוזומה. כלומר, הם מוטפלים.
כתוצאה מכך בהרבה מתאי הקנים החרקים מתו – זחלי העשים נאכלו מפנים ומבחוץ על ידי רימות הקופידוזומה, ולצאצאי הכדית לא נשאר מה לאכול כי זחלי העשים היו בלתי אכילים, ורימות הקופידוזומה סיימו את התפתחותן בתוך זחלי העשים, הגיחו מהם, ונתקעו בתוך בית הבוץ, כיוון שגופן לא יכול לפרוץ אותו. חלק מהטרף של כדיות עשוי לכלול זחלים מזיקים. ולכן ממצאים אלה, שבין השאר מעידים על אי-התפתחותן של כדיות בוגרות רבות, מלמדים על השלכות אפשריות על החקלאות.
נשאלת השאלה, מדוע הכדית אוספת לצאצאיה העתידיים זחלים מוטפלים ובכך גורמת למוות המוני, שכולל את צאצאיה שלה? אומרת ד”ר סגולי: “ייתכן שהכדית פשוט אוספת את כל הזחלים שהיא מוצאת כי היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות יותר מדי בררנית; חרקים אחרים יכולים לפלוש לתאים שבנתה אם היא תיעלם ליותר מדי זמן. בנוסף, ייתכן שהזחלים המוטפלים יותר שמנים מזחלים אחרים, וכך הכדית מתבלבלת וחושבת שהם מזון שכדאי להשקיע בו. יכול להיות גם שהזחלים המוטפלים יותר פסיביים מזחלים אחרים ולכן לכדית קל יותר לתפוס אותם”. עם זאת, מוסיפה ד”ר סגולי, “אוכלוסיית הכדיות עדיין מתפתחת יפה – כפי הנראה מכיוון שהן מטילות ביצים רבות ומביאות לעולם מספיק צאצאים. זו עדיין תעלומה ונמשיך לחקור אותה במחקרים הבאים (בין השאר אנחנו מתכננים להציג לכדיות זחלים מוטפלים ובריאים ולראות במי הן יבחרו)”.
החיים עצמם:
ד”ר מיכל סגולי, בת 45, היא אקולוגית וחיה עם משפחתה בשדה בוקר. לה ולבעלה (שגם הוא אקולוג) שלושה ילדים – בני 17, 15 ו-8. הם מאוד אוהבים את הטבע ומשתדלים לטייל הרבה, בארץ ובעולם. בתקופת הפוסט-דוקטורט חיו וטיילו באזור טאונסוויל, אוסטרליה, ובדייוויס, קליפורניה.
עוד בנושא באתר הידען:
