חזון האנרגיה הדמוקרטית – מתי נעבור לתדלק במימן?

אנשי ימין רואים בה מפתח לאי תלות של אמריקה במדינות זרות, אנשי שמאל – הזדמנות לחלוקה מחדש של כוח ומשאבים. התעשיינים מאמינים שתוזיל את האנרגיה ותקדם את הגלובליזציה, מתנגדיה מנבאים שתשחרר את מדינות העולם השלישי מהתלות בענקי האנרגיה המערביים. כלכלת המימן החד

ינאי עופרן

מתקן תדלוק במימן במינכן. כרגע תאי המימן עולים בערך פי עשרה ממנוע רגיל

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/hydro040703.html

הסנאטור ג'ון קרי חושב שאמריקה צריכה לייצר את האנרגיה שלה בעצמה. “אף ממשלה זרה אינה יכולה להטיל אמברגו על אנרגיה נקייה מתוצרת עצמית, ואף טרוריסט לא יכול להשתלט על מקורות אנרגיה כאלה”, אמר באחרונה בקולו המהורהר לחברי המפלגה הדמוקרטית באיובה.

קרי הוא אחד המתמודדים המובילים למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. ג'ורג' בוש מנהל, לטענתו, “מדיניות נפט באמצעות ענקי הנפט, למען ענקי הנפט”. אם קרי יהיה נשיא הוא יוביל “באומץ” תוכנית לפיתוח דלק אלטרנטיווי כך שבתוך עשר שנים הכלכלה האמריקאית לא תהיה תלויה עוד במשטרים הקפריזיים, הטוטליטריים והרעועים במזרח התיכון. ההצהרה הזאת מצרפת את קרי לשלושה מתוך שמונת המועמדים הדמוקרטים האחרים, וגם לג'ורג' בוש עצמו, שכבר סימנו את סוגיית הנפט ותחליפיו כאחד הנושאים המרכזיים במרוץ של 2004.

שר האנרגיה של בוש, ספנסר אברהם, הודיע בשנה שעברה על תוכניות עתירות תקציב למחקר ופיתוח של דלק אלטרנטיווי, ובוש עצמו הכריז על פטור ממס קנייה למי שירכוש מכוניות המתבססות על תאי מימן במקום על בנזין (העובדה שעדיין אי אפשר לרכוש מכוניות כאלה בארה”ב לא חיבלה בחגיגיות של ההכרזה).

פולמוס האנרגיה מקפל בתוכו לא מעט סוגיות פוליטיות וכלכליות: היחסים בין המערב, צרכן האנרגיה המרכזי, למדינות העולם השלישי, הספק העיקרי; המבנה הריכוזי של הכלכלה האמריקאית שמבוססת על קידוח, יבוא והפצה של נפט על ידי מספר קטן של חברות ענק; התלות של כל מערך הייצור והתחבורה בחברות האלה; ומעל לכל – הנזקים הסביבתיים ששריפת הנפט גורמת. מנועי בעירה פנימית פולטים לאטמוספירה בכל שנה כמויות ענק של תחמוצות חנקן, חלקיקים מזהמים ותרכובות פחמן, שהם כנראה אחד הגורמים המרכזיים להתחממות כדור הארץ.

לפני שנים אחדות עדיין התקיים ויכוח בין מדענים אם כדור הארץ מתחמם. אבל הוויכוח הזה שכך. הנתונים המלמדים כי האנושות מצויה על סף קטסטרופה סביבתית כבר שיכנעו את רוב הספקנים, והם ממשיכים להיאסף.

מדענים סימנו את זיהום האוויר, כלומר את כלכלת הנפט, כאחד הגורמים העיקריים לתהליך הזה, ופעילי סביבה קידשו מלחמה על הנפט ומוצריו. אבל בניגוד להרבה מאבקים סביבתיים, הפעם הם לא לבד. הרבה קבוצות לחץ בוואשינגטון רואות בכלכלת הנפט סכנה לאמריקה ולכלכלה העולמית. לכן גם המועמדים הדמוקרטים וגם הממשל הרפובליקאי מעודדים פיתוח של דלק אלטרנטיווי. כשהם אומרים דלק אלטרנטיווי הם מתכוונים בעיקר למימן.

ויליאם גרוב, עורך דין לונדוני שקץ באומנתו והקים בביתו מעבדה, פיתח בראשית המאה ה-19 סוללה שמבוססת על מימן. הוא גילה שבעזרת אלקטרודות מפלטינה שטבולות בחומצה גופרתית, אפשר ליצור תגובה אלקטרו-כימית של מימן וחמצן וכך ליצור זרם חשמלי. התגובה משחררת אנרגיה והופכת את חומרי המוצא למים. הסוללה של גרוב זכתה בשתי המאות שחלפו להרבה שכלולים, אבל למעט תשומת לב. כימאים ומהנדסים שיפרו את היעילות של המערכת שהם כינו תא מימן, אבל מחוץ לעולם המדעי היא התקשתה להתבלט. מקורות אנרגיה אחרים נחשבו יעילים, זולים ונוחים יותר.

אבל משסר חנו של הנפט בשנות התשעים, החלו תאי המימן להסתמן כפתרון אפשרי. ברב מכר שפורסם בראשית השנה פרש הכלכלן ג'רמי ריפקין את חזון כלכלת המימן. תא מימן הוא לא רק מנוע שקט ונקי, שאין בו חלקים זזים והוא פולט לאטמוספירה רק סילון לחלוחי של אדי מים. על פי ריפקין, תא המימן הוא התשתית למהפכה. בחזונו תא המימן הוא זול וזמין ומחליף את המנוע בכל המכוניות. בבוקר הוא מביא את בעליו לעבודה, אבל גם בחניה הוא ממשיך לייצר אנרגיה. בערב הוא מספק את החשמל למכונת הכביסה ולמקרר. בכל חניה ביתית או ציבורית יהיה אפשר לחבר את האוטו לרשת החשמל ולהעביר אליה את האנרגיה שהאוטו מייצר בעת החניה. אחרי שגומרים את הכביסה אפשר להזרים חשמל לרשת הארצית ולקבל תשלום בסוף החודש מחברת החשמל.

כלכלת המימן לא תתבסס על אספקה של כוח מחברת ענק אחת, אלא על מיליוני ספקים ביתיים קטנים. משק המימן של ריפקין מזכיר את האינטרנט. הוא עצמאי, פתוח לכל ומעודד יזמות. כל צרכן הוא גם יצרן וגם משווק, וכך מתגשם “חזון של אנרגיה דמוקרטית”.

יצרני המכוניות הגדולים כבר פיתחו אב טיפוס של מכוניות מבוססות מימן. בכמה מקומות באירופה ובאסיה אפשר אפילו לקנות אותן. אלא שכרגע בניגוד לחזונו של ריפקין, תאי המימן עולים בערך פי עשרה ממנוע רגיל. המימן שהוא גז דליק מאוד גם מצריך פיתוח של אמצעי בטיחות מיוחדים. ומעל לכל, עדיין לא ברור מאיפה יבוא כל המימן הזה. כלכלת המימן של ריפקין, כמו זו של קרי או של בוש, תצטרך לייצר כמויות ענק של מימן. לא ברור איך אפשר לעשות זאת ביעילות.

חברות הנפט מקוות להשתלט על שוק המימן ולייצר אותו מדלקי מחצבים כמו נפט או גז טבעי. חסידי האנרגיה האטומית מציעים להפיק מימן בכורים גרעיניים. פעילי סביבה מנסים לפתח שיטות ירוקות כמו הפקה של מימן ממי ים באמצעות אנרגיית שמש. הקסם של חזון כלכלת המימן קשור כנראה לעובדה שהרבה גורמים בטוחים שכלכלת המימן תקדם דווקא את האינטרסים שלהם.
אנשי ימין שרואים בחזון המימן מפתח לאי תלות של אמריקה במדינות זרות, ואנשי שמאל רואים בו הזדמנות לחלוקה מחדש של כוח ומשאבים. התעשיינים וראשי התאגידים מאמינים שהמימן יוזיל את האנרגיה, יוריד את עלויות הייצור ויקדם את הגלובליזציה, ומתנגדי הגלובליזציה מנבאים שהוא ישחרר את מדינות העולם השלישי מהתלות בענקי האנרגיה המערביים. תומכי ישראל לוחשים שכלכלת המימן תחליש את מדינות ערב שתלויות בנפט, ואנליסטים פרו-ערבים מנבאים שחיסולו של משק הנפט יחסל גם את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ויחליש את ישראל. אילי הנפט מקווים שייצור המימן יהיה תלוי בדלקי מחצבים, ופעילי הסביבה משוכנעים שתאי המימן יצננו את כדור הארץ. אלא שלא כבר נשמעו בראשונה הרהורי כפירה בתוך הקהילה המדעית בעניין הזה.

צוות של חוקרים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), ניסה לנבא מה יקרה אם כל הדלק בעולם יומר במימן. כמו כל חומר נדיף, אחוז מסוים של המימן ידלוף מתוך מערכות האחסון וההובלה אל האטמוספירה. כמה?
הצוות, בראשות יוק יאנג, מעריך שמדובר ב-%.10 זה פחות או יותר אחוז הדליפות בתעשיית הגז כיום, כותבים החוקרים במאמר שפורסם באחרונה בכתב העת .Science אם כמות כזאת של מימן תשתחרר לאטמוספירה הגז יעלה מיד לסטרטוספירה, השכבה העליונה האטמוספירה. שם יפגוש המימן חמצן וייהפך למים.

מה תהיה ההשפעה של השינויים האלה? הצוות של יאנג חישב ומצא שהעלייה בלחות ברום האטמוספירה תוביל לירידה בטמפרטורה מעל לקטבים, שתוביל לשינויים בזרימת האוויר, שיובילו בסופו של דבר, לפגיעה בשכבת האוזון. פגיעה באוזון גורמת לנזקים אקולוגיים חמורים ואולי אפילו מסכנת את בריאותו של המין האנושי.

על פי החישובים האלה, המאמץ לבלום קטסטרופה אקולוגית אחת בעזרת תאי המימן עלול להאיץ קטסטרופה אחרת. “הם מעלים חשש לגטימי וצריך להביא זאת בחשבון”, אמר הד”ר טום מקלורי, מומחה לשכבת האוזון שהוזעק על ידי הנשיונל פוסט הקנדי להבהיר את השלכות המחקר. “אבל אהיה מופתע אם רמת הדליפות של המימן תתקרב אי פעם לרמות שהם מדברים עליהן”. יאנג עצמו לא לגמרי חולק על הנקודה הזאת ומציין שאפשר שההערכה שלו מוגזמת משהו.

אבל אין זו ההסתייגות היחידה שהושמעה באחרונה מהתוצאות הסנסציוניות של יאנג. למעשה כל המחקר כולו הוא אוסף של הערכות ברמות שונות של ביסוס. לא מדובר בממצאים ניסויים אלא במודל ממוחשב שניסה לנבא מה יקרה בשולי הסטרטוספרה בעוד 50 שנה. כקנה מידה לאמינות של חישובים כאלה אפשר לקחת, למשל, את תחזיות מזג האוויר. חזאים מתקשים לנבא מה יקרה בשבוע הבא על פני כדור הארץ, בתהליכים שמוכרים ומובנים למדע הרבה יותר מהסטרטוספרה. גם מי שבוטח בחזאי כדי להחליט אם לקחת סוודר לטיול של שבוע, רשאי לפקפק בתחזיות בנוגע למה שיקרה בעוד 50 שנה על גבול החלל החיצון.
בכל מקרה, אומר מקלורי, “זה טוב שהצוות של יאנג משחק את פרקליטו של השטן”. גם אם התחזית של יאנג לא תתגשם היא מזכירה לתומכי תאי המימן שהפעילות האנושית תמיד משנה את הסביבה. אפשר, ואפילו מוצדק, להתלהב מרעיון תאי המימן. אבל חשוב לזכור שמן הסתם יהיה לו מחיר. גם אם כיום לא ברור מהו.

ידען הסביבה – כדור הארץ
Fuel-cell car hopes played down- ידיעה בבי.בי.סי.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~571626012~~~170&SiteName=hayadan