טכנופולין כניעתה של התרבות לטכנולוגיה * ניל פוסטמן. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת ספרית פועלים, 176 עמ', 72 שקלים
ירח צור
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/Technopoly .html
ניל פוסטמן מתבונן ברצף ההיסטורי של התפתחות הטכנולוגיה, ומזהה בו שלוש דרגות של השתלטות הטכנולוגיה על התרבות, כשהכוונה בעיקר לנטילת המשמעות מהמטרות והערכים המסורתיים של תרבות המערב.
הדרגה הראשונה היא של תרבות של שימוש בכלים, המתקיימת כל עוד הטכנולוגיה – גם אם השימוש בה נרחב – אין לה השפעה על האמונות והשקפת העולם של האדם. בדרגה השנייה, דרגת הטכנוקרטיה, הטכנולוגיה משתלטת על החיים, והמדע על המחשבה, אבל השקפת העולם, האמונה והתרבות המסורתיות עדיין קיימות. בדרגה השלישית, הטכנופולין – מונח שפוסטמן טבע, כנראה על משקל מונופולין – הטכנולוגיה הופכת לתכלית החיים, היעילות הופכת מאמצעי למטרה, השקפות העולם והאמונות המסורתיות נעשות חסרות משמעות, והתרבות משרתת את הטכנולוגיה. הטכנופולין, אומר פוסטמן, הוא טכנוקרטיה טוטליטרית.
לדעתו של פוסטמן, בזמן כתיבת הספר, לפני כעשר שנים, רק ארה”ב הפכה לטכנופולין, אם כי מדינות נוספות התקרבו לכך. לי נדמה שאפשר לזהות את הסימנים גם כאן. זה בולט במיוחד בשימוש בתמונות ובסמלים חזותיים. העולם העתיק היה דל מאוד בהם. שליטים ועשירים קישטו בהן את בתיהם כדי להראות את כוחם ועושרם, אבל האדם הפשוט יכול היה לראות תמונות רק במקדש או בכנסייה. הטכנולוגיה של הדפוס והתחריט, ומאוחר יותר הצילום, שינו זאת לחלוטין. אנחנו חיים בעולם רב תמונות ודמויות עד שאיננו יכולים לתפוס את ההשפעה המהממת שהיתה לתמונות על הקהל בכנסייה או במקדש, את החגיגיות של תיאטרון, ואת כוחו של איסור הפסל והתמונה. הטכנולוגיה של הטלוויזיה הכניסה לביתנו שטף של תמונות, ובטכנופולין משתמשים בהן בציניות גמורה לקידום מטרות מסחריות, וזה כולל שימוש בסמלים דתיים, לאומיים ותרבותיים הנשחקים עד כדי איבוד משמעות. אין צורך לנסוע לאמריקה כדי לראות זאת. מספיק להדליק את הטלוויזיה בבית.
זו, אולי, הדוגמה הבולטת ביותר להשתלטות הטכנולוגית על חיינו, אבל היא חושפת, לדעתי, את אחת מחולשות הקטרוג של פוסטמן על הטכנולוגיה. הוא מאשים את הטכנולוגיה בלבד, ומזכה את תאוות הבצע, את השאיפה לכבוד, ואת רדיפת הכוח והשלטון. הוא עושה זאת ביודעין: “אי שם סמוך לגרעינו של הטכנופולין, מצויה תעשייה עצומה הרשאית להשתמש בכל סמל זמין לשם קידומם של אינטרסים מסחריים באמצעות זלילת נפשם של הצרכנים… התעללות תרבותית מעין זו לא היתה יכולה להתרחש ללא טכנולוגיות שיעשו אותה לאפשרית ובלי השקפת עולם שתהפוך אותה לנחשקת”. לא העכבר גנב אלא החור גנב. מעניין שהכינוי “טכנופולין” עצמו מרמז לחלקו של האינטרס המסחרי – הסיומת “-פולין” מקורה ביוונית ומשמעותה למכור.
הטכנולוגיה היא הידע של עשיית דברים – איך ליצור חפצים ומכשירים ואיך לבצע תהליכים. הטכנולוגיה כשלעצמה, הידע בלבד, אין להם השפעה בעולם הממשי. רק למימוש של הידע הזה, רק לשימוש בטכנולוגיה בפועל, יש השפעה ממשית, והשימוש, לפחות השימוש בהיקף גדול, נעשה בדרך כלל למטרות שמניתי למעלה. פוסטמן, לעומת זאת, רואה את הטכנולוגיה, ביחד עם השימוש בה ועם המניעים לשימוש בה, וביחד עם המדע, המדענים ואנשי הטכנולוגיה, כמכלול אחד, כיישות אחת. היישות הטכנולוגית הזאת גדלה ומתפתחת מתוך עצמה, מתקיימת בסימביוזה עם האנושות, מזינה את האנושות אבל גם ניזונה ממנה, עד שלבסוף היא חונקת את האנושות. גישה נפוצה למדי, אם אפשר להסתמך על שכיחותה בסרטי מדע בדיוני.
אני חושב שביסוד גישה זו נמצאת ההשקפה שהטכנולוגיה היא משהו חיצוני שהאדם יצר, שהיא מנוגדת לטבע האדם ולרוחו. השקפה זו, המעמידה את המלאכותי, מעשה ידי האדם, כשלילת הטבעי, מוטעית לחלוטין. לאמיתו של דבר, מין האדם, “הומו ספיינס”, הוא התוצאה הטבעית, האבולוציונית, של הטכנולוגיה שפיתחו ההומינידים שקדמו לו. הטכנולוגיה של הבישול, למשל, קדמה להומו ספיינס ביותר ממיליון שנים. הבישול מאפשר לגוף להפיק מהמזון אנרגיה רבה יותר משיש באותה כמות של מזון בלתי מבושל. תוספת זו היא אחד הגורמים שאיפשרו את התפתחות המוח הגדול שלנו, זולל האנרגיה, ואת פעולתו התקינה. מכאן שאפילו תבונתו הטבעית של האדם נובעת מהטכנולוגיה. הנחשקות של חפצים וכלים, אותה הנחשקות המנוצלת בציניות לאינטרסים מסחריים, היא מנגנון שהאבולוציה טבעה בנפש האדם כדי להפוך את התרבות החומרית, את הטכנולוגיה, לטבעו של האדם. הטכנולוגיה יצרה את האדם לא פחות משהאדם יצר את הטכנולוגיה.
לכן, אין זה נכון להאשים במשהו את הטכנולוגיה יותר מתכונה או פעילות חברתית אחרת כלשהי של האדם, כפי שפוסטמן עושה, ואף לא את הטכנולוגיה “החדשה”. אבל המגמה שפוסטמן מצביע עליה, מגמת ההשתלטות של האינטרסים הכלכליים והשלטוניים על החיים והתרבות באמצעות הטכנולוגיה, קיימת ומתגברת בתרבות המערבית.
בתחילת הספר מתאר פוסטמן את התפתחות הטכנוקרטיה והטכנופולין בציוויליזציה המערבית. עיקרו של הספר, מכאן ואילך, מוקדש להתבטאות הטכנופולין והטכנוקרטיה בתחומים אחדים, כמעט כולם קשורים בנושא שפוסטמן התעמק בו וכתב עליו הרבה – שטף היתר של המידע.
אנחנו מוצפים היום במידע רב שרובו חסר ערך או חסר משמעות עבורנו ואין לנו יכולת לשפוט ולבקר אותו, אבל הוא משרת את הטכנופולין. “במילייה שבו משגשג הטכנופולין כבר נותק הקשר בין מידע לבין תכלית אנושית, מידע מופיע ללא הבחנה וללא נמען… מנותק מכל תיאוריה, משמעות או תכלית… המטרה אינה לצמצם בורות… אלא להתאים את עצמנו לדרישותיהן של טכנולוגיות חדשות”. “לרובנו העולם שאנו חיים בו כמעט שאינו ניתן להבנה. כמעט שאין עובדה, ממשית או דמיונית, אשר תפתיע אותנו… הואיל ואין לנו תמונת עולם ממצה ועקבית שתגרום לעובדה להראות כסתירה בלתי קבילה”. כמה נכון.
הוא מדגים זאת, בין השאר, במבט אחר על הטכנולוגיה של הטופס, הסקר והציון, דברים שכולנו מתנסים בהם באופן יום-יומי בלי להרהר אחריהם. הסקר, אומר פוסטמן, הוא אמצעי ליצירת מידע המשרת את הטכנופולין, חלק מהמידע חסר הערך שאנחנו מוצפים בו. הביקורת שלו על הסקרים משעשעת במיוחד כשהוא מדגים את חוסר משמעותם ואת האפשרות לכוון את תוצאותיהם כרצון עורך הסקר. הטופס, לעומת זאת, הוא אמצעי לבקרת מידע, המגן על הביורוקרטיה, אחד ממרכיבי הטכנופולין, מפני השטף. הוא מעביר רק את המידע שהוחלט מראש כי הוא דרוש. בחריפות מיוחדת הוא מבקר את הציון, כלומר את הרעיון שאפשר לכמת בני אדם או את תכונותיהם, שאפשר לצמצם אותם לכדי מספר.
בפרק המסיים מציע פוסטמן דרכים להתמודד, בעיקר בבית הספר, עם “בעיית החיים בטכנופולין” ועם שטף המידע. אני חושש שרעיונות אלה אוטופיים במידה רבה. תחילה צריכה מערכת ההוראה להבין את הבעייתיות של החיים בטכנופולין ובטכנוקרטיה, להבין כי יש כאן, בכלל, בעיה. בכך יכול, אולי, הספר הזה לעזור, למרות חסרונותיו.
בצאת המהדורה העברית של הספר, התכוונתי לסקור – ולבקר – את הרעיונות שפוסטמן מציג בנושא הקרוב אל לבי. מהר מאוד התחוור לי כי יש לסקירה נושא דחוף יותר, וחשוב יותר, והוא איכות המהדורה העברית.
ראשית, השלמות. במהדורה העברית נעלמו ההקדמה והביבליוגרפיה. הקורא העברי לא יידע כי לדעת פוסטמן “הטכנולוגיה היא גם ידיד”, אבל מטרתו “לתאר מתי, איך ומדוע הפכה הטכנולוגיה לאויב מסוכן במיוחד” (מתוך ההקדמה החסרה).
שנית, התרגום. “בסקרו את המדור החברתי-מדעי” במקום את תחום מדעי החברה. “להשהות סיומה של שיחה” במקום להחזיק מעמד בשיחה מתמשכת. “שלושה דרכמונים (180 גרגרים) של אבקה משלשלת” – גם אם נתעלם מבעייתיות התרגום של דראם לדרכמון וגריין לגרגר, במיוחד בהקשר של אבקה, מי מכיר את מידות הרוקחים הבריטיות הארכאיות האלה? התרגום הפשוט והמתאים כאן הוא 10 גרמים. השיא, נדמה לי, הוא “צורה מתוקננת”, שבה צריך “לסמן ריבועים ולמלא את החסר”. הכוונה, כמובן, לטופס אחיד. לידו מחווירים השימושים הרבים במלים לא מתאימות, שאמנם אפשר להבין מתוכן את הנאמר, כמו “הרייך השלישי נמשך”, במקום “התקיים”. צורמות במיוחד שגיאות העברית. “העבר המשתמש-כלים”, “בישר על העתיד”, “כלום” במשמעות לא-כלום. גם המשפטים משמרים יתר על המידה את מבנה המקור האנגלי, ונראים מאולצים בעברית.
והעצוב מכל הוא, שאני מתרגל יותר ויותר לעברית המשונה של תרגום זה ודומיו. התרגומים האלה הם מתקפה על העברית, מתקפה הפוגעת דווקא בעברית של השכבה המשכילה, קוראת ספרי העיון, שכבת האנשים האמורים לקיים את השפה הנכונה והעשירה והמדויקת, אבל, להוותה של העברית, אינם מתאמצים לעשות זאת. על כריכתם של ספרים כאלה צריך היה לכתוב באותיות של קידוש לבנה, בדומה לכתובת שחפיסות סיגריות חייבות בה, “הקריאה בספר זה תזיק לעברית שלך”. הוא ראוי למהדורה עברית אמיתית, שלמה ומדויקת.
Neil Postman Technopoly – The Surrender of Culture to Technology
ירח צור הוא מהנדס ומדען בגמלאות
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~747058787~~~53&SiteName=hayadan
