התאווה למתוק

אכילת “ג’אנק פוד” עלולה לבלבל את מנגנוני בקרת השובע במוח ולעורר את התיאבון שלנו באופן מופרז/פריס ג’אבר

מתיו בריאן נאבק עם אכילת־יתר כבר 20 שנה. כשהיה בן 24 היה גובהו 1.77 מטר ומשקלו 61 קילוגרם. כיום מגיע משקלו של המסג’יסט המורשֶה ל-104 קילוגרם והוא מתקשה לעמוד בפיתוי לשתות משקאות  מוגזים ולאכול לחם, פסטה, עוגיות וגלידה, בייחוד כשהיא נמכרת במכלים דחוסים של חצי ליטר עמוסה בשקדים ובשבבי שוקולד. הוא ניסה תכניות שונות להורדת משקל שמגבילות את מנות המזון, אך מעולם לא הצליח להתמיד בהן לאורך זמן. “זה כמעט טבוע בתת־מודע שלי,” הוא אומר. “סיימתי ארוחת צהריים? יופי, אני חייב קינוח. מישהו אחר אולי יסתפק בשתי כפות של גלידה, אבל אני עומד לחסל את כל המכל. אינני יכול לרסן את הצורך הזה.”

אכילה לצורך הנאה ולא רק לצורך הישרדות היא דבר ידוע. אבל רק בשנים האחרונות הבינו החוקרים לעומק כיצד דברי מזון מסוימים, בעיקר שומנים וסוכרים, משנים למעשה את המנגנונים הכימיים במוח באופן שדוחף אנשים מסוימים לצריכת־יתר.

מדענים העניקו לתופעת ההשתוקקות הזאת שם חדש: תיאבון נהנתני, רצון עז לאוכל ללא כל צורך; הכמיהה שאנו חוֹוים כשבטננו מלאה אך מוחנו עדיין רעבתן. מספר גדל והולך של מומחים טוענים כיום שתיאבון נהנתני הוא אחד הגורמים העיקריים לעלייה החדה בשיעור הלוקים בהשמנת־יתר בארצות מפותחות בכל העולם, בעיקר בארה”ב, שבה קינוחים ערבים לחך וג’אנק פוד, זלולת בעברית, מזיל ריר זולים ומצויים בשפע.

“העברת המוקד ל[חקר] ההנאה” היא גישה חדשה להבנת תחושת הרעב והעלייה במשקל, אומר מיכאל לאו, פסיכולוג קליני באוניברסיטת דרקסל שטבע ב-2007 את המונח תיאבון נהנתני. “רוב אכילת היתר, ואולי כל מה שאנשים אוכלים מעל לצרכים האנרגטיים שלהם, מבוסס על המזונות הערבים ביותר לחך. ואני חושב שלגישה זו כבר יש השפעה בטיפול בהשמנת־יתר.” לדברי לאו, האבחון הקובע אם השמנת־יתר של אדם נובעת בעיקר מהשתוקקות רגשית, ולא מפגם מולד ביכולתו של הגוף לנצל אנרגיה, עוזר לרופאים לבחור תרופות והנחיה התנהגותית המתאימות ביותר לטיפול בו.

אנטומיה של תיאבון

באופן מסורתי, ההתייחסות של חוקרים לוויסות רעב ומשקל התמקדה במה שקרוי רעב מטבולי או הומאוסטטי. רעב כזה נובע מצרכים גופניים ובדרך כלל מזוהה כקרקורים של בטן ריקה. כשאנו מתחילים לנצל נתח ממאגרי האנרגיה שלנו במהלך היממה או כשאנו מתחילים לרדת מתחת למשקל הגוף האופייני לנו, מתחילה לפעול רשת מורכבת של הורמונים ותהליכים עצביים במוח המגבירה את תחושת הרעב שלנו. כשאנו אוכלים יתר על המידה או מעלים קילוגרמים עודפים, אותה מערכת הורמונלית ואותם מסלולים במוח נוטים להרגיע את התיאבון שלנו.

בשנות ה-80 הבינו החוקרים כיצד פועלים ההורמונים המרכזיים והקשרים העצביים האחראיים לרעב המטבולי. הם גילו שרובו מווּסת בידי ההיפותלמוס, אזור במוח שמכיל תאי עצב המעוררים ייצור של הורמונים שונים וגם רגישים להם מאוד.

כמו במנגנונים ביולוגיים רבים, האותות הכימיים האלה יוצרים מערכת משולבת של איזונים ובלמים. כשאנשים צורכים במזונם קלוריות רבות יותר ממה שדרוש לצורכיהם המידיים, חלק מן העודף נאגר בתאי שומן המצויים בכל הגוף. כשתאי השומן מתחילים לגדול בממדיהם הם מתחילים לייצר בקצב מהיר כמויות גדולות של הורמון הקרוי לֶפטין. הלפטין נודד עם זרם הדם למוח ומאותת להיפותלמוס לשטוף את הגוף בהורמונים מפחיתי תיאבון שגם מגבירים את הפעילות התאית המנצלת את הקלוריות המיותרות, וכך להחזיר את האיזון לקדמותו.

באופן דומה, כשתאים בקיבה ובמעי חשים בנוכחות מזון, הם מפרישים הורמונים שונים, כמו כולֶציסטוקינין ופפטיד YY, הפועלים לדיכוי רעב באמצעות נדידה אל ההיפותלמוס או בפעולה ישירה על העצב התועה (הוואגוס): צרור ארוך ומפותל של תאי עצב המחברים את המוח, הלב והמעיים. לעומתם, להורמון גְרֶלין, המשתחרר מן הקיבה כשהיא ריקה וכשרמת הגלוקוז בדם נמוכה, יש השפעה הפוכה על ההיפותלמוס: לעורר רעב.

בשנות ה-90, בעקבות מחקרים באמצעות דימות מוח וניסויים שנעשו במכרסמים, החל להתגלות מסלול ביולוגי שני, העומד בבסיס תהליך האכילה לשם הנאה. רבים מן ההורמונים המשתתפים במנגנון הרעב המטבולי מעורבים גם במסלול הזה, אבל התוצאה הסופית היא שִפעול של אזור שונה לגמרי במוח: מרכז הגְמוּל. רשת מסועפת זו של רצועות עצביות נחקרה בעיקר בהקשר של סמים ממכרים ולאחרונה, בהקשר של התנהגות כפייתית, כמו הימורים פתלוגיים.

התברר שמזונות מתוקים מאוד או שומניים מאוד, שובים את מרכז הגמול במוח ממש באותה דרך שבה עושים זאת קוקאין והימורים. במשך רוב העבר האבולוציוני שלנו, מזונות עתירי קלוריות כאלה היו פינוקים נדירים, שסיפקו חומרים נחוצים רבים, בייחוד בזמנים קשים. אז, כשנקרתה ההזדמנות לזלול מתוקים או שומנים, זה היה עניין של הישרדות. בחברה של היום, כשיש לנו שפע של אוכל זול ועתיר קלוריות, האינסטינקט הזה פועל לרעתנו. “בחלק הארי של ההיסטוריה שלנו, בני האדם נאלצו לחפש מזון כדי לא למות מרעב,” אומר לאו, “אך בעולם המודרני רבים מאִתנו נאלצים להתמודד עם אתגר שונה לגמרי: להימנע מאכילה מופרזת כדי לא לעלות במשקל.”

מחקרים הראו שהמוח מתחיל להגיב למאכלים מתוקים ושמנים עוד לפני כניסתם לפה. די במראהו של מושא נחשק כדי לעורר את מרכז הגמול. ברגע שמאכל כזה נוגע בלשון, פקעיות הטעם שולחות אותות לאזורים שונים במוח שבתגובה מפרישים את המוליך העצבי דופמין. התוצאה היא תחושת הנאה עזה. לעתים קרובות אכילת־יתר של אוכל ערב לחך מרווה את המוח בכמות כה גדולה של דופמין עד שהוא מסתגל לכך בסופו של דבר באמצעות הורדת רמת הרגישות, כלומר על ידי הפחתת מספר הקולטנים התאיים המזהים את המוליך העצבי ומגיבים לו. למוחות של אנשים שאוכלים בהפרזה נדרשות אפוא כמויות גדולות בהרבה של סוכר ושומן כדי להגיע לאותו סף הנאה שאליו הגיעו קודם לכן עם כמויות קטנות יותר של אוכל. האנשים האלה, למעשה, ממשיכים לאכול יתר על המידה כדרך להשיג מחדש את תחושת הרווחה שלהם או לשמור עליה.

ראיות חדשות מורות שכמה מהורמוני הרעב הפועלים בדרך כלל על ההיפותלמוס משפיעים גם על מרכז הגמול. בסדרות של מחקרים שנערכו בשנים 2007 -2011 הדגימו חוקרים באוניברסיטת גותנבורג בשוודיה ששחרור גרלין (הורמון הרעב) בקיבה מגביר באופן ישיר את שחרור הדופמין במרכז הגמול במוח. החוקרים מצאו גם שתרופות המונעות קישור של גרלין לתאי עצב מפחיתות אכילת־יתר אצל אנשים שמנים מאוד.

בתנאים רגילים, לפטין ואינסולין (שנעשים נפוצים בגוף עם צריכת עודף קלוריות) מדכאים את שחרור הדופמין ומפחיתים את תחושת ההנאה ככל שהארוחה מתמשכת. אבל מחקרים חדשים במכרסמים מלמדים שהמוח מפסיק להגיב להורמונים האלה ככל שרקמת השומן בגוף גדֵלה. וכך, כשממשיכים לאכול, המוח מוצף בדופמין גם כשסף ההנאה ממשיך לעלות.

ריסון התשוקות

ניתוח מסוים שאנשים במשקל־יתר עוברים כדי לרזות, מבליט את חשיבות ההורמון גרלין בבקרה על המשקל ומספק כמה תובנות ביולוגיות במענה לשאלה מדוע רבים מאתנו אוכלים הרבה יותר מצרכיהם הגופניים. ניתוח בָּריאַטרי, המכונה גם ניתוח לקיצור הקיבה, הוא המוצא האחרון לאנשים הסובלים מהשמנת־יתר קיצונית. הניתוח מקטין באופן דרמתי את הקיבה, אם באמצעות סילוק רקמות ואם בהידוק הקיבה בחוזקה בעזרת שרוול המונע ממנה את היכולת להכיל יותר ממנות קטנות.

בתוך חודש לאחר ניתוח כזה, המטופלים בדרך כלל פחות רעבים באופן כללי וכבר אינם נמשכים למזונות עתירי סוכר ושומן. הדבר נובע, כפי הנראה, מן השינוי בכמות ההורמונים שקיבתם המצומקת יכולה לייצר. מחקרים עדכניים בסריקת מוח מגלים שתשוקה מופחתת זו משקפת שינויים במסלולים העצביים: אחרי הניתוח, חלה ירידה ניכרת בתגובה של מרכז הגמול במוח לתמונות ולשמות מאכלים מפתים, כמו עוגת שוקולד, ומתחדשת הרגישות לכמויות קטנות יותר של דופמין.

“הרעיון הוא, שבשינוי האנטומיה של הקיבה והמעיים, משנים גם את רמות ההורמונים שהאיברים האלה מפרישים ושבסופו של דבר מגיעים אל המוח,” אומרת קימברלי סטיל, מנתחת בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג’ונס הופקינס. כמה מחקרים דיווחו שלאחר הניתוח ירדו רמות הגרלין, ההורמון מעורר הרעב, ועלו רמות פפטיד YY, מדכא הרעב. וכפי שהראו ניסויים שנערכו לאחרונה, ההורמונים האלה אינם פועלים רק בהיפותלמוס אלא גם במרכז הגמול. “בטווח הרחוק נוכל כנראה לחקות את השפעת הניתוח לקיצור קיבה באמצעות תרופות,” אומר בֶּרנד שולטס מן המרכז לרפואה וניתוחים eSwiss בסנט גאלן שבשוויץ. “זהו חלום ענק.”

בינתיים, כמה מרפאות משתמשות בגילויים חדשים על תיאבון נהנתני כדי לעזור לאנשים כמו בריאן. יִי־האו יוּ, אחד מרופאיו של בריאן בבית חולים גריניץ’ בקונקטיקט, מציע לפחות שתי צורות מובחנות של השמנת־יתר, שלפעמים חופפות זו לזו: מטבולית ונהנתנית. מאחר שיוּ סבור שבריאן נאבק בעיקר בהשמנת־יתר נהנתנית, הוא החליט לאחרונה לטפל בו באמצעות התרופה ויקטוזה, הידועה כמפחיתה אכילה המוּנעת מהנאה. לעומת זאת, תרופות שמכוונות בדרך כלל להיפותלמוס, יפעלו טוב יותר אם הבעיה בעיקרה היא פגם ביכולת של הגוף לשמור על משקל קבוע.

מנגד, לאו מאוניברסיטת דרקסל מתמקד בגישה חדשה לשינוי התנהגותי. “הרעיון המסורתי הוא שאנחנו יכולים ללמד אנשים במשקל־יתר לשפר את השליטה העצמית שלהם,” אומר לאו. “הרעיון החדש הוא שהמאכלים הם בעצמם מהות הבעיה.” אצל כמה אנשים, מאכלים מעוררי תיאבון מעוררים תגובה כה חזקה במרכז הגמול במוחם, ומשנים את הביולוגיה שלהם באופן כה דרמתי, עד שרק לעתים נדירות, אם בכלל, די בכוח הרצון כדי לעמוד בפני אכילתם כשהם בהישג יד. במקום זאת, אומר לאו, “יש להנדס מחדש את סביבת האוכל.” ובמונחים מעשיים, קודם לכול, לא להכניס הביתה שום מאכל שמן או מתוק מאוד ולהימנע ככל האפשר ממקומות שבהם מציעים מאכלים כאלה.

אליזבת או’דונל, בעלת חנות בת 53  מוולינגפורד שבפנסילבניה, מיישמת את הלקחים האלה. היא למדה לשנות את סביבת האוכל בבית וברחוב, לאחר שהשתתפה באחד המחקרים להורדת משקל של לאו . היא אומרת שהיא חסרת ישע מול דברי מתיקה ומאפים ולכן התחייבה לשמור אותם מחוץ לביתה ולהימנע ממסעדות המציעות קינוחים בנוסח אכול־כפי־יכולתך, שבעבר משכו אותה לצרוך “עודף של 3,000 עד 4,000 קלוריות.” בביקורה האחרון בדיסני וורלד, לדוגמה, היא נמנעה ממסעדות המזנון החופשי הנפוצות בפארק לטובת דוכני מזון קטנים שבהם הסתפקה בסלט. זהו בדיוק השינוי הפשוט שיכול להשפיע מאוד על המאבק לשמירת משקל בריא.