משה אלעד
הוויכוח שהתעורר באחרונה בין שתי קבוצות חוקרים מהאקדמיה על מספרם האמיתי של תושבי השטחים מזכיר את מקרהו של המרצה הבכיר מאחת האוניברסיטאות בארץ, שביקש במהלך האינתיפאדה הראשונה לשמש יועץ לענייני ערבים בשטחים. “אני מזרחן”, תיאר את מקצועו בעת שהתראיין אצל מתאם הפעולות בשטחים. “מזרחן?” תמה המתאם, “שתדע, שאצלי מזרחן זה מי שריח הטאבון דבק בבגדיו או מי שמסוגל להחליף בתפילה את המואזין במסגד, או לפחות מי שיכול להעיף מבט מהיר בכפר מסוים ולקבוע כמה תושבים גרים בו”. כן, כשמדובר בשטחים, העיניים הן הכלי הסטטיסטי המדויק ביותר.
שלוש עובדות יסוד כדאי לדעת בהקשר הדמוגרפי של תושבי השטחים. הראשונה – מיפקד האוכלוסין היחיד שהתקיים שם אי פעם נערך בשנת 1967 ונתוניו, שממילא לא היו אמינים דיים, היו הבסיס לכל הערכה, שלא לומר ספקולציה, לעתיד לבוא. זקני השטחים נהגו בעבר לתרץ, ספק בהומור, את פערי הנתונים בסיבה שרוב הסוקרים הישראלים, שהיו ממוצא אשכנזי, התקשו בהגיית האות ח' בערבית, וכתוצאה מכך במקום השאלה “האם התפקדת כבר?” שגו הפוקדים ושאלו את התושב הפלשתינאי “האם כבר סירסו אותך?” לא פלא שרבים נסו על נפשם ולא שבו לבתיהם עד היום. השנייה – הספקולציות על גודל האוכלוסייה בשטחים התבססו תמיד על הערכה ועל מודלים סטטיסטיים בלתי אחידים ואף סותרים, והאי-התאמה בין הגופים השונים הגיעה עד כדי אבסורד. כך, למשל, בשנת 1980 קבעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי בגדה המערבית נמצאו 704 אלף נפש בו בזמן שקצין המטה לסטטיסטיקה באיו”ש, שהיה אמור לספק את הנתונים ללשכה, נקב במספר של 750 אלף. ונתוני משרד הפנים של אותה שנה הצביעו בכלל על 871 אלף.
העובדה השלישית – את הציבור הפלשתינאי בשטחים מאפיין חוסר נכונות לבדוק את הנתונים לעומקם ופה ושם קיימת אפילו נטייה לסילופם, תופעה שאת שורשיה יש לחפש בימי השלטון התורכי שגזר גזירות מס קשות על התושבים בעקבות כל מיפקד אוכלוסין.
הוויכוח בסוגיה זו אינו חדש. זה שנים מתנהל קרב סמוי בין גורמי “אקדמיה” לגורמי “שטח” בדבר מספרם הנכון של תושבי השטחים. מומחי דמוגרפיה שחלקם מעולם לא דרכו בשטחים מדברים על “שיעורי ריבוי טבעי”, על “רמת הפריון”, על “מאזני הגירה”, אבל בסיס נתוניהם לוקה מאוד. כלומר, נקודת המוצא שלהם מוטעית. מנגד, היו אלה אנשי הממשל הצבאי והמינהל האזרחי שהסתפקו בספירה פיסית מדגמית של הבתים ודייריהם, במניין מדי המים והחשמל ובשיחות עם המוחתארים וראשי היישובים. מסקנתם של האחרונים, שאף פעם לא קיבלה ביטוי אקדמי או סטטיסטי, היתה שבשטח יש הרבה פחות תושבים ממה שמתפרסם בתקשורת.
הוויכוח התיאורטי הזה הסתיים בשנת 1991. ערב מלחמת המפרץ הראשונה הורה בג”ץ למינהל האזרחי באיו”ש לספק ערכות מגן אישיות לתושבי כמה עשרות כפרים ועיירות הגובלים בקו הירוק. משרד הפנים עט על המציאה ונערך לקראת המיני-מיפקד הזה. בקפדנות רבה הכין המשרד את נתוני מרשם האוכלוסין שהיו מצויים ברשותו מאז 67' ואשר “עודכנו” באופן שוטף בלשכות המרשם המקומיות על פי נתוני לידות ופטירות שסיפקו המוחתארים וראשי הרשויות המקומיות. בסיום מבצע החלוקה התגלה נתון סנסציוני, שעבר כחוט השני בכל אותם עשרות יישובים – כשליש מהתושבים הפלשתינאים היו “חסרים”.
גם בחלוף 14 שנים לא התרחש בשטחים שום דבר דרמטי ששינה את תמונת המצב. גם כיום, ב-2005, אני משוכנע ששליש מתושבי השטחים המופיעים ברישומים, כמיליון ורבע נפש, חסרים פיסית ואין כל סיכוי שישובו לשטחים, שכן חלקם כבר לא בין החיים, חלקם מתגוררים בחו”ל וממתינים למימוש “זכות השיבה”, וחלקם הם שמות פיקטיוויים.
אל”מ (מיל') משה אלעד שימש בעבר מושל ג'נין ובית לחם וכיום חוקר את החברה הפלשתינית באוניברסיטת חיפה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~102245174~~~216&SiteName=hayadan
