אקונומיסט
חותנות הן מושאן של אין-ספור בדיחות. אולם ייתכן שמאחורי ההומור מסתתרת מציאות קשה. מאמר בכתב העת ","Ecology and Sociobiology Behavioral מאת יאן בייס ממכון מקס פלאנק למחקר דמוגרפי ברוסטוק, ואקארט וולאנד מאוניברסיטת גיסן בגרמניה, מצביע על כך שלפחות בעבר, ייתכן שלחותנת היתה השפעה קטלנית על ילדיה של כלתה.
ד"ר בייס וד"ר וולאנד ליקטו נתונים על תמותת תינוקות מרשומות של כנסיות במחוז קרומהורן בגרמניה. הם בדקו את הרשומות של יותר מ-23 אלף משפחות, שחיו בין 1720 ל-.1874 הם מצאו שכאשר הסבתא מצד האב היתה בחיים בעת שהתינוק נולד, הסיכוי שהתינוק ימות בחודש הראשון לחייו היה כפול בהשוואה לתינוק שסבתו מצד האב כבר מתה. לשאלה אם הסבתא התגוררה באותו בית עם הילד לא היתה השפעה על סיכויי השרידה שלו.
לסבתות מצד האם, לעומת זאת, לא היתה השפעה בחודש הראשון, אך היתה להן השפעה ניכרת בכל הנוגע לשיפור סיכוייו של הילד בהמשך. הסיכויים של ילד שהגיע לגיל חצי שנה להגיע ליום הולדתו הראשון היו גבוהים ב-60 אחוז אם הסבתא מצד האם היתה בחיים.
ממצא זה הגיוני מאוד מבחינה אבולוציונית. הממצא הראשון, לעומת זאת, אינו הגיוני. אחרי הכל, לסבתא מצד האב יש אינטרס גנטי שילדיו של בנה יחיו לאורך זמן – בדיוק כמו לסבתא מצד האם. זאת בתנאי, כמובן, שהם באמת ילדיו של בנה. הסבתא מצד האם היא היחידה שיכולה להיות בטוחה לחלוטין שהתינוק הוא אכן הנכד שלה. הסבתא מצד האב, לעומתה, לא יכולה להיות בטוחה: ייתכן שאשתו של בנה הצמיחה לו קרניים. כך שההסבר הטוב ביותר שאליו הגיעו שני החוקרים הוא שחותנות מציקות לכלותיהן בצורה כלשהי כדי למנוע הזדווגויות מחוץ לנישואין. להטרדות כאלה עלולה להיות השפעה מזיקה על העובר של האשה אם היא בהריון, וסביר שההשפעה הזאת תבוא לידי ביטוי מוקדם בחייו של הילד.
אם ללמוד מהבדיחות, הדעה המקובלת היא שהצקות כאלה מצד החותנת אכן קיימות. אבל אין הרבה היגיון אבולוציוני ב"שמירה" על אשה הרה מפני הזדווגויות כאלו, מכיוון שהיא אינה יכולה להרות שוב. כך שהשפעתה של החותנת נותרת עדיין בגדר מיסתורין.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~352397128~~~51&SiteName=hayadan
