הציוויליזציה כפי שהכרנוה

החזיונות, שנגולו אתמול, יחרטו בזיכרון האנושי לדורות – עדיין טרם ברור כסמל למה, ואם לא יהיו גרועים מהם

תצלום: רויטרס
מבנה הפנטגון לאחר התקיפה. “מה שאנו רואים זה לא הוליווד, זאת המציאות!”

מיתוס האפוקליפסה – הפחד ממנה, האזהרות ממנה, ההזיות עליה –
ליווה מאז ומתמיד את האנושות, כמעין סיוט של תת-ההכרה המשותפת.
אינספור יצירות אמנות ניסו להתמודד עם הפחד מפני איזה אסון
בלתי נתפש בהיקפו, מפני שיבוש כל סדרי העולם המוכרים; אבל את
הדבר עצמו -ה”ארמגדון”, “יום הדין”, “גוג ומגוג” – התקשתה
אפילו האמנות לשער ולדמיין: היא תחמה עצמה לתחום הסמל והמשל,
או לזיקוק אסונות שכבר אירעו.

את החסר השלימה תעשיית הקולנוע האמריקאית, שהנפיקה קו ייצור
שלם של סרטי אסונות וטרור גדושי אפקטים חזותיים: בין במחזור
אסונות המוניים ממשים (אסון “הינדנבורג”, טביעת הטיטאניק, “פרל
הארבור”, מלחמת העולם), ובין בסימולציות של אפוקליפסות עתידיות
משוערות. זאת כמעין שבועת לחש, שנועדה דווקא להרחיק את האימה
אל מחוזות הדמיון, הנוסטלגיה והבידור, אל מחלקת האפקטים
המיוחדים.

אתמול – מול עולם פעור-פה – נחרב ועלה באבק קו הרקיע של דרום
מנהטן, והפכו לחורבות מרכזי כוח בוואשינגטון – הסמלים העליונים
והמובהקים ביותר לא רק של התקינות והעוצמה האמריקאית, אלא של
“הציוויליזציה כפי שהכרנוה”.

החזיונות, שנגולו אתמול בזה אחר זה, יחרטו מכאן והלאה בזיכרון
האנושי לדורות – עדיין טרם ברור כסמל למה, ואם לא יהיו גרועים
מהם. בעידן התקשורת המצולמת יכול כיום כל אזרח בעולם לראות במו
עיניו, ובשידור חי, גם את האירועים המיתולוגיים ביותר – מאלה
שבעבר נמסרו מדור לדור כשמועה, כמשל, או כאגדה-למחצה: מגדל
בבל, שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. בימינו אנו רואים כל
זאת לפרטי הפרטים ובעיניים עצומות לרווחה.

כאשר אחד מקרייני החדשות זעק “מה שאנו רואים זה לא הוליווד,
זאת המציאות!” – נדמה היה שהוא מתקשה, כמו כולנו, להתנער מסופה
של אותה תחושת ביטחון מדומה, הנובעת מהאשליה שהדמיון הוא העולה
על המציאות; שלריאליה יש מעצורים משלה: יש דברים ומראות שפשוט
לא ייתכנו בה.

גם אם טרם ברור, בשעת כתיבת הדברים, מי אחראי למעשה – אנו
בישראל, המאוימים על-ידי טרור ממוקד ויומיומי – איננו יכולים
להביט בחזיונות של אתמול כצופים מרחוק. מי כמונו צריך לדעת,
שבמציאות הכל – אבל הכל – ייתכן.

ודי היה לשמוע את קולות הצהלה והשמחה-לאיד בחלקים מסוימים של
העולם הערבי, קולות המוכרים לנו היטב בהקשר של שפיכות דמים
המונית אצלנו – כדי לדעת כמה חסר מעצור יכול הזדון והטירוף
האנושי להיות; עד כמה שבירה ומתעתעת יכולה להיות תחושת הביטחון
של הציוויליזציה כפי שרצינו להכירה.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~314209152~~~34&SiteName=hayadan