דוד רפ, הארץ, חדשות וואלה!
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/spermevolution.html
מלחמות הזרע
ל”תיאוריית הקמיקזה”, הגורסת כי נוזל הזרע של האדם מכיל זרעונים שכל ייעודם הוא לחבל בסיכוייהם של זרעונים אחרים להגיע אל הביצית ולהפרותה, יש כנראה סקס-אפיל מיוחד. היא הוצגה על ידי הביולוג הבריטי רובין בייקר, והובאה גם בספריו של האנתרופולוג דסמונד מוריס. זה היה לפני כעשור. הציבור התגעגע אולי לסיפורי הגבורה והרשע של מלחמת העולם השנייה והזרעונים הנחושים, שהומשלו למתאבדים היפאנים, נהפכו עד מהרה לעובדה כמו-מדעית. אלא שעד היום לא נמצאו הוכחות למנגנונים כאלה באדם.
“מלחמות זרע” קיימות ככל הנראה, אך הן לא מונהגות בהכרח על ידי זרעונים רצחניים. לפני ארבעה חודשים דווח בכתב העת “Nature” על טקטיקה שנוקטים זכרי נברן הדשא (Microtus Pennsylvanicus), האמורה להגביר את סיכוייהם להפוך לאבות. כשנברן זכר נפגש עם נקבה מיוחמת, די לו ברחרוח קצרצר כדי שיידע אם הזדווגה לפניו עם זכר אחר.
במקרה כזה, הראו חוקרים מאוניברסיטת ממפיס שבטנסי, יפלוט הזכר כמות כפולה מהרגיל של זרע בנרתיקה של הנקבה, וכך יגביר את הסבירות להפרותה. בטבע מוכרים מקרים קיצוניים עוד יותר, של חרקים זכרים המשתילים בגוף הנקבות פרומון המפיץ ריח דוחה זכרים; או כאלה המחלצים את זרעם של קודמיהם מגוף הנקבות.
העניינים מסתבכים, כמובן, ככל שהחיות מפותחות יותר. במינים שבהם נפוצה התנהגות מינית נקבית של ריבוי בני זוג, אפשר למצוא אצל הזכרים שינויים פיסיולוגיים והתנהגותיים, שנועדו להגביר את סיכוייהם להפרות את הנקבות למרות התחרות הקשה. אצל זכרי השימפנזה, למשל, התפתחו אשכים גדולים, המסוגלים לייצר זרע רב. במקרה זה “מלחמת הזרע” מתמקדת בראש ובראשונה בכמות. הצורך במאבק מסוג זה – בתוך גופה של הנקבה – אינו קיים אצל גורילות, שם נקשרים יחסים “קבועים” בין הזכר הדומיננטי לנקבות.
במאמר שפורסם בנובמבר האחרון בכתב העת “Nature Genetics” דווח על מחקר, שממנו עולה כי מלחמות זרע מתקיימות אצל חלק מהיונקים (ואולי אף באדם) במישור הגנטי. החוקרים, אנשי אוניברסיטת שיקגו, התמקדו בגן המעורב ביצירת סמנוגלין (semenogelin) – חלבון מרכזי בנוזל הזרע, האחראי בין היתר למידת צמיגותו.
בהסתמכם על הרצף הגנטי שנמצא בדגימות ד-נ-א של 12 מיני פרימאטים שונים, קבעו החוקרים את מידת “התפתחותו” של הגן, SEMG2 שמו, בכל מין. נמצא כי ככל שהגן עבר תהליך אבולוציוני משמעותי יותר, כך זרעו של אותו בעלי חיים היה צמיג יותר. החוקרים הצביעו על התאמה בין מידת צמיגות הזרע בזכרים לבין מה שכונה, במידה רבה של טעם רע, “הפקרותן” של הנקבות.
במינים “מופקרים” הזכרים פולטים זרע סמיך, שלעתים יוצר מחסום פיסי בגוף הנקבה. הצמיגות המוגברת מונעת זליגה של הזרע אל מחוץ לגוף הנקבה, אך ייתכן שהיא נועדה גם למנוע מזרעם של זכרים אחרים להגיע אל הביצית ולהפרותה.
בראיון שפורסם בכתב העת “Science” בעקבות המאמר המדעי, העירו החוקרים כי מרמת התפתחותו של הגן האחראי ליצירת סמנוגלין באדם אפשר להסיק כי הזכר האנושי מצוי “באמצע הדרך” – בין התפתחות המעידה על יחסי נאמנות לבין התנהגות מינית פרועה.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~75350591~~~37&SiteName=hayadan
