אבי בליזובסקי, נדב רוטנברג
פרסאיד שצולם בשנת 1997. מתוך אתר APOD
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/perseid160804.html
הלילה שבין יום חמישי, ה-12 באוגוסט לשישי ה-13 היה ליל שימורים מבחינתי. וזה אם מישהו התפלא מדוע עודכן האתר בשעה כל כך מוקדמת. לאחר שסיימתי את יום העבודה ארזנו כמה בגדים חמים (שהתבררו כמיותרים) ומעט מזון ושתיה, ונסענו אני ובני, ביחד עם קרוב משפחה מבוגר נוסף לתצפית. היו רגעים שחששנו שמא פספסנו את הפניה לנחל ברק משום שנסענו ונסענו ונסענו אחרי מצפה רמון בשעת חצות, ואף נבהלנו כאשר ראינו שלט המבשר: “מועצה אזורית חבל אילות”.
אבל בסוף הכל היה בסדר. את המכונית נאלצנו להחנות בחושך כאשר אמיר ברנט כיוון אותנו בעזרת שתי מקלות אור – אדום וירוק.
המראה שנגלה לאחר יציאתנו הראשונה מהמכונית מחוץ לאורות העיר היה מופלא. השמים כפי שלא רואים אותם משום מקום אחר – שביל החלב במלוא הדרו על הדקויות והבדלי התאורה שבו. אי אפשר היה שלא להזכר בשיר לילה זרוע כוכבים, מחווה של דון מקלין לוינסנט ואן גוך. בתקופתו של ואן גוך לא היתה כל כך הרבה תאורה, ולא היה צריך לנסוע שעות ארוכות כדי לצפות במטאורים.
המטרה שלשמה נסענו כל כך רחוק השתלמה. מדי כחצי דקה-דקה הגיח פתאום כוכב ומשום מקום התפוצץ תוך שהוא מותיר שובל בהיר ביותר שלקח לו זמן להעלם.
לפי מספר האנשים, שקי השינה והטלסקופים זה נראה ליל תצפית מוצלח. גם כמה כותבים נוספים של אתר הידען היו שם ונהנו.
הגענו בחזרה הביתה אחרי שבע בבוקר עייפים אך רצוצים אבל גם… מרוצים.
(אבי בליזובסקי)
להלן מאמרו של נדב רוטנברג, אחד המארגנים מטעם האגודה הישראלית לאסטרונומיה, כפי שהופיע באתר האגודה:
למטר הפרסיאדים השנה התכוננו כבר חודש שלם, ההכנות הרבות השתלמו בסופו של דבר כמו שתוכלו לקרוא בהמשך. ביום חמישי, ה 12 לאוגוסט 2004 נפגשנו ברכבת מרכז, ארלוזרוב בתל אביב לקראת יציאה לתצפית מיוחדת בדרום הארץ. לאחר תהליך הרישום ובדיקות אחרונות, ארבעת האוטובוסים המלאים יצאו לדרכם. כמו בכל יום חמישי טיפוסי ביציאה מתל אביב פקקים באורך הגלות, אך כמו שעברנו את מצריים, עברנו גם אותם. לאחר עצירה קצרה בבית קמה להתרעננות והצתיידות לקראת הלילה מצאנו את עצמנו בדרכנו למצפה רמון. לאחר באר שבע המדבר נראה במלוא הדרו כשהשמש עומדת לפני שקיעתה, והמדבר כולו נצבע בגוונים אדומים, אין ספק שלמדינתו הקטנה יש במה להתגאות.
לאחר נסיעה לא קצרה, ואפילו טיפה מתישה הגענו למצפה רמון. הפסקה אחרונה לשירותים לפני שנוסעים לשטח. לאחר נסיעה של כחצי שעה לערך הגענו לאתר התצפית, האוטובוסים החנו והצופים שמעו הסבר בטיחות קצרצר ומידע כללי אודות השטח ומיקומים שונים. לאחר מספר דקות כבר נמצאו בשטח אזורים מסומנים ב”מקלות אור” אדומים אשר סימנו אזורים שונים בתצפית.
הצופים התארגנו לקראת הצפייה במטר, שקי שינה רבים התפרסו על אזור התצפית, לשמחתנו הצלחנו למצוא אתר תצפית גדול מאוד, אשר אפשר ריווח גדול בין האנשים, ככה שכל אחד תפס פינה משלו. המטר כבר התחיל להראות סימנים ומידי פעם נראו מטאורים בשמיים. לאחר כחצי שעה של התארגנות, עופר גבזו ומרים אוריאל הסבירו לצופים אודות קבוצות השמיים, מיקומם והרבה סיפורי מיתולוגיה ואגדות – בהזדמנות זו הרשו לי להודות לשינהם על ההסבר המאלף!
במקום נכחו מספר טלסקופים, החל מכמה 10″ ועד 60mm, במהלך כל התצפית נראו לא רק מטאורים אלא אובייקטים שונים בשמיים, החל מערפליות וצבירים ועד גלקסיות רחוקות. כשמחוג השעות התקרב ל 12 ראדיאנט המטר היה כבר בגובה סביר בשמיים, למרות שכל הזמן ראינו מטאורים עד לשעה זו, זה לא היה מה שציפינו, הקצב היה עלוב למדי. לקראת חצות הלילה התגבר המטר ונראו הרבה יותר מטאורים, הקצב שאני ראיתי היה כ 70-80 מטאורים לשעה, לא פעם מצאתי את עצמי מדבר מישהו, ושנינו ראינו מטאורים, באותו זמן, אך בכיוונים נגדיים! אמנם המספר אינו “אסטרונומי” כמו התופעה, אך כל מטאור שנראה היה לא עוד “סתם” מטאור אלה היו בהירים מאוד, עם שובלים שלפעמים נשארו אפילו מספר שניות בשמים, ואם לא הספקת לראות את המטאור, לפחות את השובל ראית. מידי כמה דקות נשמעו קריאות התפעלות (לדוגמא: וואו, וואי, ווי ושאר צירופים) שהכו באתר התצפית כמו גל הלם, אחד אחרי השני נראו המטאורים והיה נדמה כי כל צופה מתלהב יותר משכנו. במשך כל הלילה נראו המטאורים, מהירים, איטיים, בהירים, חיוורים, ארוכים, קצרים מכל הצורות והצבעים. אמנם ציפינו ליותר מטאורים, אך כמו שנהוג להגיד – זו לא הכמות זו האיכות. משפט זה נכון גם לגבי האנשים, אמנם, לצערי היינו חייבים להגביל את כמות המשתתפים בתצפית ולא אפשרנו יציאה של יותר מארבעה אוטובוסים. צר לי על 300 האנשים אשר חיכו ברשימת ההמתנה אך לא זכו לצאת איתנו לתצפית זו.
במהלך כל התצפית נשמעו דיבורים ולחשושים בין האנשים. אנשים רבים התחברו אחד אל השני, דיברו בנושאי אסטרונומיה, ובכלל על אה ועל דע. אני אישית הרגשתי ממש תחושה טובה כשאני נמצא בין כל האנשים הנפלאים האלו, שמה שנשאר לי הוא רק להודות להם שעזרו לי לחוות איתם את החוויה הזו. אין ספק כי לא המטר, לא הכוכבים, לא מזג האוויר ולא שום דבר אחר הפך את התצפית הזו למוצלחת כל כך חוץ מחברת האנשים אשר השתתפו בתצפית. נהנתי מאוד לראות כל כך הרבה אנשים אשר מתעניינים בנושא, שואלים שאלות בנוגע לכל נושא שרק יכולים ויותר נהנתי לספק את התשובות ולגרות את היצרים, פשוט תענוג להיות בחברת כזאת קבוצה. על כל זאת היני מוריד בפניכם את הכובע ומודה לכם על החברה המצויינת ועל השיחות הנפלאות שהענקתם לי ולשאר הצופים במהלך התצפית.
השעה כבר מאוחרת, עוד שעה השחר מפציע, ועוד מעט התצפית תגיע לסיומה. קצב המטאורים ירד דרסטית ואני כבר חשבתי שכולם ישנים בשקי השינה. השקט באתר התצפית היה מוחלט, ושקט המדבר נתן לכולם להרגע מתחת לכיפת השמיים זרועת הכוכבים. חשבתי שזהו, כולם עייפים ונרדמו. להפתעתי הרבה, מטאור אחד שעבר מעל ראשנו גרם לי להבין שטעיתי. בשנייה אחת, כל הצופים השמיעו קריאות התפעלות והבנתי שלמרות מחשבתי כולם נשארו ערים ודרוכים למטאורים שיבואו. אין חייב להגיד שדבר זה הפתיע אותי מאוד, ציפיתי כי אנשים רבים ירדמו בשעות מאוחרות, אך כנראה כי האנדלין נשאר לעבוד שעות נוספות.
בשעה ארבע ורבע, לאחר שהירח ונוגה כבר נראו גבוה בשמים החלטנו שהגיע הזמן להתקפל. כולם יצאו משקי השינה והגיעו לאוטובוסים לשם הכנסת הציוד. כאשר הסתכלתי לכיוון האופק המזרחי ראיתי כוכב… שלא ראיתי הרבה זמן. זה היה לא אחר מאשר כוכב הלכת שבתאי. למרות שכבר היינו לקראת תזוזה, הודעתי לכל האנשים שיש לנו הזדמנות נפלאה לקנח את התצפית המעולה הזו בדובדבן מתוק. תור ארוך השתרע מאחורי הטלסקופים ושבתאי, שר הטבעות, נראה במלוא הדרו בצבעו הצהבהב והטבעות המדהימות שלו.
בדיקה אחרונה בשטח לוודא שלא שכחנו כלום, נשאר רק לחלק לילדים את “מקלות האור” שציפו להם כל הלילה ואנחנו נוסעים.
בדרך, נמנמנו לסירוגין בעוד בין לבין מנהלים אנו שיחות על כל הנושאים שרק תוכלו לחשוב עליהם. כפי שכבר אמרתי מקודם, כל כך כיף לנסוע עם אנשים למדבר, רק בנסיעות כאלה אפשר להכיר אנשים חדשים וללמוד דברים חדשים (אודות קריסטלים ואיפיונייהם או סתם בדיחות חדשות). השחר כבר עלה במזרח, והשמיים נצבעו בצבע כחול עמוק אשר משתלב נפלא עם הירח, נוגה, שבתאי, סיריוס ועוד… כשהסתכלנו מחלון האוטובוס לכיוון הנוף עוצר הנשימה של המכתש בשילוב עצמים שמיימים ושמיים כחולים הפתיע אותנו מטאור נוסף, שבא כאילו להפרד מאיתנו ולאחל לנו נסיעה נעימה הביתה. נתראה בשנה הבאה…
אני יכול להעיד על עצמי, זו הייתה התצפית המהנה ביותר שהייתי בא עד היום. שמיים מעולים, מזג אוויר מעולה, מטר – מדהים!, וחברים טובים. אני מקווה כי כולם נהנו לפחות כמוני. זכרו כי האגודה מארגנת תצפיות אסטרונומיות ברחבי הארץ מידי חודש בלילות חסרי ירח. מה שראיתם אתמול הוא ממש טעימה קטנה מיקומנו, והדברים שניתן לראות הם בלתי ניתנים לתאור. נסו, ולא תתאכזבו.
אבקש גם להודות לכל מי שלקח חלק בארגון תצפית זו ,לנהגי האוטובוס ,המאבטחים ופקחי שמורת הטבע (בן ויורם) אשר עזרו לנו להעביר את התצפית ללא כל תקלות – תודה רבה.
אתם מוזמנים לכתוב סיפור תצפית משלכם והוא יפורסם באתר ואולי בגליון הבא של בטאון האגודה “אסטרונומיה”. שלחו את סיפורי התצפית שלכם לכתובת דואר אלקטרוני: [email protected]
יום קודם המטר אמנם לא איכזב אך מזג האוויר כן, ואולי גם בגלל הפרשי הגובה בין מצפה רמון לנחל ברק הנה דיווח שפורסם בעיתון הארץ:
מטאור מסוג “הופה”, מטאור מסוג “וואו!”
מאת יובל דרור ואיתי כ”ץ
לילה במצפה רמון, בין אבק המדבר לאבק מהשמים
בסטקיית “ציון הקטן” במרכז המסחרי של מצפה רמון היו עסוקים מכדי לשאול, איך קורה שביום רביעי בתשע בערב ארבעת השולחנות בחוץ מלאים במבקרים רעבים, שכמעט כולם בלבוש אזרחי ולא חיילים. מטר המטאורים, שהגיע לשיאו באותן שעות, משך למצפה רמון שלשום בלילה יותר מ-800 משוגעים לעניין. הם באו מכל קצוות הארץ והעולם (בעיקר האנגלו-סקסי) לחזות בתופעה שחוזרת על עצמה מדי שנה, בדיוק באותה תקופה. מאות אנשים שלא מכירים זה את זה, וחוויה קוסמית אחת. כדי שהחוויה תתגשם, נדרשו שמיים בלי ענן, שלא יהיה קר מדי, ושהאורחים יצליחו לא להירדם. רק משאלה אחת לא התממשה.
האנושות בחרה להתייחס ברומנטיות מופגנת לתופעה שבה כדור הארץ נכנס למסלולו של שביט שהותיר מאחור אבק. אבק זה, שאורך גרגיריו מסנטימטר אחד עד מילימטר אחד,נלכד בכוח המשיכה של כדור הארץ ו”נשרף” באטמוספירה. האבק הזה הוא לא “אבק כוכבים” (מקורו בשביט שאינו כוכב), הוא אינו “כוכב נופל” (במקרה הטוב הוא גרגיר), ואין להתייחס אליו כאל “גשם של מטאורים”. לכל היותר, יש כאן כוכב לכת די אסתמטי, שנקלע שלא בטובתו לתוך ענן אבק שגילו עשוי להסתכם ביותר מ-150 שנה.
אבל כל זה, כאמור, לא הפריע למאות אנשים להגיע ביום רביעי בערב לבית ספר שדה “הר הנגב” שבמצפה רמון. כבר בשעה שבע בערב השתרכו עשרות מכוניות מחוץ לגבולות בית הספר ואנשים יצאו מהן מצוידים בכיסאות, בפנסים ובשקי שינה. לצד בית הספר הוקמה בתוך זמן קצר מושבת אוהלים מרשימה. על האירוע ניצחו אנשי החוג האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב, שזו הפעם הראשונה שהם מזמינים את הציבור הרחב להצטרף אליהם למצפה רמון. אף שהחוג לא פירסם את דבר האירוע בעיתונות, הוא פורסם בחוברות של “החברה להגנת הטבע” ורבים רבים החליטו להגיע.
ההרצאה הראשונה מתוך סדרת הרצאות שניתנו לקהל הרב יוחדה לבואם של המטאורים המכונים “פרסאידים”. מי אלו? מתברר שסביב השמש סובב לו זה זמן רב שביט העונה לשם “סוויפט-טאטל”. שביט הוא גוף שמימי המורכב בעיקר מקרח, אך גם מסלעים ואבק. את סוויפט-טאטל מייחדת העובדה, שאחת לשנה כדור הארץ חוצה את מסלולו ונקלע לתוך ענן האבק שהותיר השביט מאחוריו. זה האבק שיוצר את מראה “מטר המטאורים”.
לאחר סדרה קצרה של שאלות, הסתיימה ההרצאה, ועכשיו צריך להעביר זמן עד 11 בלילה, השעה שבה כדור הארץ יופגז באבק השביטי. שאלנו שתי משפחות, האחת מרעננה והשנייה מירושלים, מה עושים עד אז. “אולי תשירו או תרקדו”, ביקשו כשהם מתפקעים מצחוק, “יש לנו פה כמה ילדים, אולי תשמרו עליהם בינתיים”. המבוגרים בשתי משפחות נוספות, מהקיבוצים שדה נחום ונען, ניצלו את הזמן להכין קפה ולהשכיב את שלושת הילדים לישון. לדבריהם, האריזה לקראת הטיול הארוך החלה בלילה הקודם, נמשכה במהלך הבוקר, ובסופה חצי בית הועמס על כלי הרכב. לאחר שהילדים נרדמו, החלו הגברים לספר סיפורים מהמילואים. זה לא שהם מתגעגעים לשירות הצבאי, פשוט צריך להעביר את הזמן. למעשה, רוב המשתתפים היו משפחות, חלקן הגדול מהמגזר החרדי שמנצל את תקופת “בין הזמנים” לטיול.
גם מספר האורחים הזרים שבאו לאירוע היה יוצא דופן. רייצ'ל ורבקה, בנות 20 משיקאגו, מטיילות בישראל זה כשבועיים. הן הגיעו לבית הספר שדה לאחר טיול במכתש רמון והופתעו לגלות, במקום השלווה שחיפשו, גל של אנשים שבאו לראות אבק נופל מהשמים. לימור הגיעה מטורונטו. היא נמצאת פה כמה חודשים, גם היא טיילה במכתש. לאחר ששמעה שלילה מיוחד עומד להתרגש על העיירה הדרומית, החליטה להצטרף. יחד אתם רבצו במאהל ארבעה נערים ממיסיסיפי, שבאו ארצה לבקר את בני משפחותיהם מקהילת בני ישראל בדימונה, ומתכוננים לקראת הערב.
הזמן עובר בעצלתיים, נוסעים שוב למצפה רמון. חמשת התושבים בחוץ שומעים שאו-טו-טו יכבו את אורות הרחוב כדי להקל על הצופים במטאורים, ומביטים בתמיהה: הם לא שמעו על כך. הסיבה לכך התגלתה רק באמצע הלילה – כאשר התברר ששום פנס רחוב לא כובה לכבוד המטח החגיגי, למרות הבטחות מוקדמות או לפחות פרסומים על הבטחות.
בתשע בערב נשלפו הטלסקופים ומוקמו ברחבה ליד שפת המכתש. המטרה לא היתה לצפות במטאורים (המטאורים נעים במהירות ואין טעם לנסות ולעקוב אחריהם בעזרת טלסקופ), אלא לשעשע את הקהל שהלך והתאסף, ממתין בסבלנות לבואם של החוצנים.
אבל זה היה השלב שבו התברר שלא הכל מתנהל לפי התוכנית. אף שהאירוע התרחש באמצע אוגוסט, שיאו של הקיץ, בבית ספר שדה שבמצפה רמון – 900 מטר מעל פני הים ובאמצע המדבר – במקום שרר קור כלבים. רוח חזקה היכתה בפניהם של המבקרים, מרימה גרגירי אבק שלא היו מביישים את הגדולים שבמטאורים. ככל שהזמן חלף, כך הרוח התחזקה. וככל שהיא התחזקה, כך נהפך הקור המקפיא של אמצע אוגוסט לקור של אמצע ינואר.
ורגע לפני שכולם חטפו שפעת, הצטרפנו לאילן מנוליס, אחד ממארגני האירוע, למצפה הכוכבים המרוחק כמה קילומטרים מבית ספר “הר הנגב”. מנהל המצפה, ד”ר נח ברוש, סיפר בעיניים טרוטות כי הכל מוכן לקראת האירוע. “פרשנו את הרשת ועכשיו אנחנו מחכים לדגים”. ברוש התכוון לשתי מצלמות מיוחדות שכוונו לשני אזורים בשמים. מצלמות אלו יצלמו את כל המטאורים שיחלפו בשדה הראייה שלהן, ויאפשרו לחוקרים לקטלג אותם לפי קריטריונים שיסייעו להבין את מרקם החומרים שמהם שביטים בנויים. על פי כל התחזיות, לפחות 100 מטאורים בשעה היו אמורים לנחות עלינו, ואולם בשעות הקטנות של הלילה נראה היה שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בתחזית האופטימית.
ועדיין, אף אחד לא התכוון להרים ידיים. כעשרה אנשים עלו על גגו של מצפה הכוכבים, נשכבים על הגב ומביטים בשמים. כולם התכסו בשקי שינה, אך קשה היא שלא לשמוע את שיניהם נוקשות. ואף על פי כן, הציפייה השתלמה. השמים היו נקיים מעננים ומצוחצחים מפיח. שביל החלב נראה פתאום כמו שביל ממש, העגלה הגדולה היתה גדולה באמת, הכוכבים נראו בהירים וטבעיים, מכים בעוצמה.
ובתוך זמן קצר הופיעו גם המטאורים בשמים. מטאור חלש, כזה שחולף בשמים כמו לוויין הנע בחופזה ממעל, זכה לקריאות התפעלות בינוניות ומטה; “הופה!” היתה המלה שתיארה אותו. מטאורים גדולים יותר, שהותירו שובלים צבעוניים וארוכים, זכו ל”וואו!” עולץ ומתפעל מפי השוכבים על הגג.
אין להכחיש, מדובר במחזה מרהיב. המטאורים, בייחוד אלו מסוג “וואו!”, חצו את השמים באופן חרישי ומרשים, אם כי במהירות רבה מדי מכדי לנסח לעברם בקשה מיוחדת. ואפשר היה לחשוב שהמדענים, שצופים במטרי המטאורים אחת לכמה חודשים, יגלו קצת יותר איפוק. אין סיכוי. גם הם יצאו מכליהם כאשר הצליחו לאתר מטאור צבעוני במיוחד. נראה שלא ניתן להיגמל בקלות מההתרגשות ממפגש עם גרגיר אבק שעשה קילומטראז' גדול רק כדי להישרף אל מול עיניך.
השעה כבר אחת אחר חצות. בבית ספר “הר הנגב” החלו המבקרים לנטוש. הרוח החזקה היתה קשה מנשוא. הטלסקופים התנדנדו, ומי שניסה לצפות בעזרתם בכוכב לכת קרוב או רחוק חש סחרחורת. “קונספירציה”, סינן אחד המארגנים, “הייתי פה לפני שלושה שבועות וגם לפני שבועיים. הסתובבתי כאן במכנסיים קצרים, היה פה חום אימים”.
טור האנשים שרק לפני כמה שעות נהר לתוך בית הספר, שינה כיוון. מכל עבר נראו אנשים המתכסים בשמיכות ושקי שינה כשהם בורחים אל המכוניות החמימות, האוהלים האטומים או אל החדרים שהוזמנו מבעוד מועד. רק מתי מעט נותרו בחוץ, נלחמים ברוח ובקור, מביטים אל השמים בציפייה דרוכה, סופרים גרגיר ועוד גרגיר העושים את דרכם האחרונה בחלל. עוד מטאור אחד לפני השינה, אולי שניים.
הילה בקמן באתר נענע ממליצה על סרטון וידאו שבו נראה קטע ממטר הפרסאידים
באתר הסי.אן.אן
ידען האסטרונומיה
האגודה הישראלית לאסטרונומיה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~925926015~~~56&SiteName=hayadan
