המורד הרומנטי והנבל

דייוויד מיהיגן

דגם של הבאונטי. דברים רבים לא היו נכונים

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/bountithruth.html

הכל מכירים את הסיפור המפורסם על המרד ב-1789 על “אוניית הוד מלכותו הבאונטי”. כך לפחות חשבה קרולין אלכסנדר מניו המפשייר, שספרה “The Bounty” ראה אור באחרונה. אך כאשר השתקעה ברשומות בכתב, גילתה שדברים רבים שידעה פשוט לא היו נכונים.

זמן קצר לאחר שהבאונטי, עמוסה בעצי לחם, הפליגה מהאי טהיטי, פרצו הקצין פלצ'ר כריסטיאן ואחרים לתאו של קפטן ויליאם בליי, ב-28 באפריל 1789, עם עלות השחר. הם גררו אותו לסיפון באיומי כידון והעלו אותו ו-18 אחרים לסירת הצלה.
בעוד שבליי ניווט את הסירה למקום מבטחים במסע של 48 ימים לאורך 4,760 ק”מ, כריסטיאן וידידיו חזרו לטהיטי, השאירו שם כמה מאנשי הצוות, לקחו עמם כמה גברים ונשים בני המקום והפליגו לפיטקיירן איילנד, שם חיו עד סוף ימיהם. 14 מאלו שהושארו בטהיטי נתפסו ב-1791; ארבעה מתו בדרכם לאנגליה ועשרה נשפטו בעוון מרד – ארבעה זוכו, שישה הורשעו, מהם שלושה נתלו. מבין השלושה האחרים, אחד קיבל חנינה מסיבות פרוצדורליות והשניים האחרים קיבלו חנינה מלכותית.

שלוש שנים ייחדה אלכסנדר לבדיקת מקורות, שכללה את כל רשומות האדמירליות הבריטית על מסעה של הבאונטי ועל משפטם של המורדים, את יומני האונייה של בליי, ספרים, זיכרונות, עלונים, כמו ארכיונים של מכתבים ומסמכים מאנגליה, אוסטרליה, ניו זילנד, אינדונזיה וארצות הברית. היא למדה במחקרה כי “לעולם אין זה בטוח להתייחס אפילו לעובדות הטריוויאליות ביותר כמובנות מאליהן. הסיפור המסורתי לא נבנה בצורה מקרית אלא מכוונת. זו היתה מלאכת הספין הדקדקנית ביותר. מה שנעשה לוויליאם בליי היה מרושע”.

לאלכסנדר יש רזומה מרשים ביותר: תואר ראשון בלימודים קלאסיים, תואר שני בפילוסופיה ובתיאולוגיה במלגת רודס באוקספורד, יש לה דוקטורט בספרות יוונית עתיקה מאוניברסיטת קולומביה וספרה הראשון שיצא ב-One Dry Season” ,1990″, תיאר את מסעה ב-1893 של מרי קינגסלי האנגלייה במעלה נהר אוגואואה בגאבון במערב אפריקה.

הבאונטי הוא ספרה הארוך והשאפתני ביותר עד כה. הסיפור מוכר לרוב האנשים מהקולנוע. הרומן רב המכר מ-1932 של צ'רלס נורדהוף וג'יימס נורמן הול, “המרד על הבאונטי”, הוסרט ב-1935 בכיכובם של צ'רלס לוטון כבליי הסדיסטי וקלארק גייבל כמורד אציל הרוח פלצ'ר כריסטיאן. גרסה מ-1962 בכיכובם של טרבור הווארד ומרלון ברנדו היתה דומה לראשונה (גרסה מ-1984 “הבאונטי” עם אנתוני הופקינס ומל גיבסון תיארה את בליי כקשוח אך לא כעריץ).

למעשה, אומרת אלכסנדר, תיאורו של בליי כסדיסט הוא הבל ורעות רוח. סגן הצי בן ה-35 (הוא פיקד על האונייה אך עדיין לא קיבל דרגת קפטן) גילה התחשבות יוצאת דופן בכפופים לו בהשוואה למוסכמות של תקופתו. הוא לא אהב להעניש ועשה זאת במשורה, אפילו לנוכח פרובוקציות של קצינים. למרות מזגו ולשונו החדה, אין שום תיעוד על מעשי אכזריות מצדו, והמורדים שהועמדו למשפט צבאי גם לא העלו כלל האשמות כאלה.

אז מדוע פרץ המרד? אלכסנדר טוענת, שלא היתה לכך סיבה טובה וכי כריסטיאן בן ה-23, בעל מזג זועף ונוח לרגוז, הוביל את המרד בהתקף כעס לאחר ליל שתייה. מרכיב חשוב יותר בסיפור הוא מה שקרה לאחר מכן. אם כי העדות אינה חותכת, אלכסנדר סבורה שעורך דין בעל השפעה, ומשפחתו בעלת הקשרים של פרח הקצונה פיטר הייווד, אחד משני המורדים שקיבלו חנינה, שיחדו עד במשפט כדי שישקר על תפקידו של הייווד במרד. להייווד היתה עדיין בעיה. על פי עדות אחת, צחק על בליי במשך המרד ובשלב מסוים החזיק בידו חרב מעוקמת. למרות החנינה שקיבל, היתה קריירה עתידה בצי חסומה בפניו אלא אם היה מצליח לשנות את הסיפור לזכותו. הוא ובעלי בריתו יצאו איפוא לעשות זאת, ואלכסנדר מתארת כיצד.

תחילה בא תיאור המרד שפורסם ב-1794 על ידי אדוארד כריסטיאן, אחיו של פלצ'ר. הוא הגן על המורדים בעיקר על ידי תיאור בליי כמרושע. בליי פירסם תשובה, אבל לא עמדו לצדו יועצים או תומכים מיומנים וההגנה נראתה כושלת ורברבנית.

ב-1825, כאשר בליי וחסידיו כבר היו מתים, פירסם הייווד אוטוביוגרפיה, שהיתה בעצם מתקפה נוספת על מי שהיה מפקדו. שלוש שנים לאחר מכן פורסם חיבורו של סר ג'ון בארו “ההיסטוריה מלאת האירועים של המרד, סיבותיו ותוצאותיו”. בארו היה ידיד חתנו של הייווד וגם הוא הטיל את האשמה על בליי. ולבסוף, ב-1870 פורסם הספר “מורדי הבאונטי וצאצאיהם” מאת ליידי דיאנה בלצ'ר, בתו החורגת של הייווד. “הוא נכתב במטרה לזכות את פיטר הייווד”, אמרה אלכסנדר, “והיה מלא וגדוש בשקרים”. הקמפיין הצליח.

הייווד מת ב-1831 לאחר קריירה ימית ארוכה ומצליחה (בליי ששירת בהצטיינות במלחמות הנפוליאוניות, מת ב-1817). וככל שגדל שיעור קומתו של הייווד, נהפך בליי ידוע יותר ויותר לשמצה כנבל. האי צדק הזה מרתיח את אלכסנדר. “ברגע שחודרים לחשיבה של המאה ה-18 ומבינים עד כמה שם, מוניטין, כבוד וחובה נחשבו אז”, אמרה, “נעשים מודעים למה שנעשה לבליי, עד כמה ההשתלחות הזאת נגדו היתה אכזרית. על שירותו בכל אותם קרבות הוא היה צריך לקבל תואר אבירות. רבים שהיו ראויים פחות ממנו קיבלו”.

אבל היא יודעת שלא רק ספין הפך את בליי למפלצת. בעידן הרומנטי התאהבו בתדמיתו של כריסטיאן כגיבור הטרגי הבודד. כאשר ג'ון אדמס, היחיד שהשתתף במרד ועדיין היה בחיים ונמצא בפיטקיירן ב-1808, לא זו בלבד שלא נעצר אלא גם היה לדמות נערצת באנגליה בתור הפטריארך המיטיב של קולוניה בריטית זערורית.

אם כי ספרה של אלכסנדר כלול ברשימת רבי המכר של ה”ניו יורק טיימס”, שמו של בליי ימשיך ככל הנראה לסמל אכזריות. הסרט המדויק יותר מ-1984 נכשל בקופות. מבקר אחד רטן ש”מבחינה היסטורית הוא נכון, אבל אין הוא מספק מבחינה דרמטית. ללא נבל אמיתי, הסרט הוא שורה של אנקדוטות ולא סיפור מסופר היטב”.

ידען ההסטוריה

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~730395402~~~26&SiteName=hayadan