איך שמרו המצרים הקדמונים על גופות הנפטרים אלפי שנים, ומדוע היה להם חשוב כל כך לעשות זאת? ומיהי הגבירה של דאי? הכול קשור
כתב: צבי עצמון, גליליאו צעיר
חניטה היא שיטה לשימור גופות נפטרים למשך זמן רב, אפילו אלפי שנים. הגופה החנוטה נקראת מומיה. עמים עתיקים רבים נהגו לחנוט את מתיהם, ובהם בני האינקה ועמים אחרים בדרום אמריקה, האַצטֵקים ובני המָאיה תושבי מרכז אמריקה, האַבּוֹריג’ינים ילידי אוסטרליה, תושבי אזורים מסוימים בסין הקדומה, וכמובן – המצרים הקדמונים. המצרים חנטו גם שני עִברים מאבות האומה: יעקב אבינו (בראשית נ ג-ד) ובנו יוסף (בראשית נ כו).
הנשמה ממשיכה להתקיים
המצרים הקדמונים האמינו כי נשמתו של אדם ממשיכה להתקיים כל זמן שגופו נשמר, וכך כל עוד הגוף נשמר הנשמה יכולה להוסיף להתקיים. לכן הם התאמצו לשמר את גופות הנפטרים לאורך זמן, כמומיות. היה להם חשוב לחנוט את גופת המת כדי שנשמתו תוכל לזכות בחיי נצח, הם האמינו בחיים שלאחר המוות.
לצד המומיה החנוטה הם טמנו כלי חרס (ובמקרה של פרעה ובכירים אחרים גם כלי כסף וזהב) ומילאו אותם במזון ובמשקה, וכן תכשיטים או דגמי ספינות שנועדו לשַמש את הנשמה במסעה הארוך לנֶצח.
מסורת של 2,000 שנה
את מלאכת החניטה עשו אנשי דת מצרים שהתמחו בכך. שיטות החניטה ומידת המורכבוּת של התהליך השתנו מתקופה לתקופה, במשך מאות שנים, והיו תלויות גם במידת עושרו של הנחנט. מסורת החניטה המצרית החלה כ־2,600 שנה לפני הספירה, כלומר לפני כ־4,600 שנה, והיא התפתחה במשך יותר מ־2,000 שנה.
החניטות היוקרתיות והמוצלחות ביותר נעשו בין השנים 1570 ל־1075 לפני הספירה. אחת המומיות המצריות המפורסמות היא המומיה של הפרעה תוּת עַנְחְ אָמון, שחי בסך הכול 19 שנה (בשנים 1323-1342 לפני הספירה), אך נקבר בקבר מדהים בעושרו, ובו נשמרה גופתו החנוטה במצב מעולה. קברו התגלה במצרים בשנת 1922.
מומיה מפורסמת אחרת היא של רעמסס השני, שיש החושבים כי הוא הפרעה שבסיפור יציאת מצרים. רעמסס השני מת בשנות ה־90 (!) לחייו, כשהוא סובל ממחלות רבות. המומיה המרשימה שלו מוצגת כיום במוזאון בקהיר (וראו “רעמסס מביא את השלום” בעמוד 20).
איך חונטים?
תהליך החניטה בתקופתו של תות ענח אמון נמשך 70 יום. השלב הראשון היה הוצאת האיברים הפנימיים מתוך הגופה: המוח הוצא מתוך הגולגולת והושלך, ואילו האיברים הפנימיים שבחלל הבטן והחזה, פרט ללב, הוצאו ונחנטו בנפרד ונשמרו בכלים מיוחדים לצד הגופה. בדורות שאחרי כן הוחזרו איברים אלה בשלב מאוחר יותר של החניטה פנימה לגופה. את הלב הקפידו המצרים להשאיר בחזה הגופה מתוך אמונתם כי הלב הוא מרכז האדם, מקור מחשבותיו ושִׂכלו.
מכאן אפשר להבין עד כמה נבדלה תפיסת המצרים הקדמונים מהבנתנו כיום את איברי הגוף. אנו יודעים כי מקור המחשבות, הזיכרונות והרגשות הוא פעילות המוח, וכי שאר האיברים הפנימיים, ובכללם הלב, חיוניים ומאפשרים לנו לחיות, אך אינם קשורים ל”אני” שלנו, החושב והמרגיש, למהות הפנימית שלנו. הלב הוא “בסך הכול” משאבת הדם של הגוף (וראו מדור “נפלאות הגוף” בעמוד 12).
המצרים ייחסו חשיבות עצומה גם למראה הפָּנים המדויק: בעת הוצאת המוח הם הקפידו שלא ישתנה דבר במראה הפָּנים. לתפיסתם, כל זמן שממראה הפנים אפשר לזהות את האדם, הנשמה יכולה למצוא את מקומה ולהמשיך להתקיים.
בתקופות מסוימות היו בשלב זה שוטפים את הגופה בתמיסת יין, צמחי תבלין ובשָׂמים.
השלב הבא היה ספיגת כל המים מתוך הגופה הנחנטת. בתנאֵי חוסר לחות, חיידקים ופטריות אינם יכולים להתפתח ולגרום לגופה להירקב. המצרים עשו זאת באמצעות כיסוי הגופה בחומר שנקרא נַטרוֹן. נטרון (וראו: “כל הנוגע יהפוך לאבן”, גיליון 198 – יולי 2020) הוא מחצב טבעי שמורכב מארבע תרכובות נתרן: נתרן פחמתי, נתרן-מימן פחמתי, נתרן כלורי (מלח הבישול) ונתרן גופרתי. למחצב זה כושר ספיחת מים גבוה. שקיות בד מכילות נטרון הוכנסו לתוך הגופה, וכעבור 40 יום, לאחר שנספגה כל הלחות מהגופה, הוצאו מתוכה שקיות הנטרון, שטפו את הנטרון החיצוני ומילאו את הגופה בבד פשתן וכן בקמֵעות.
בתקופות מסוימות בתהליך החניטה השתמשו גם בדונג דבורים (ייתכן כי המילה “מומיה” נגזרה מהמונח המצרי העתיק לדונג דבורים) וכן באספלט שהובא מים המלח.
בשלב זה החל תהליך עיטוף הגופה בשכבות רבות של בד פשתן. היו עוטפים כל אצבע בנפרד, ואז את כף היד ואת כף הרגל. בין שכבה לשכבה יצקו דבק שהופק מצמחים (שְׂרָף) חם. את שכבת הבד החיצונית קשרו ברצועות פשתן.
מומיה סינית מפתיעה
בשנת 1972 נחשפו בחפירה ארכאולוגית בסין שלוש מומיות של אנשים רמי מעלה, מומיות בנות יותר מ־2,200 שנה. נראה שהיו אלה בני זוג ובנם. מצב השימור של מומיית האישה הדהים את הארכאולוגים ואת הפָּתוֹלוֹגים (פתולוג הוא רופא שחוקר נסיבות מוות) אשר בדקו אותן. לאחר 2,200 שנים נותר עורה של מומיית האישה רך וגמיש, והיה אפשר להניע את מפרקיה! בעורקיה החנוטים נמצא דם, ואף היה אפשר לקבוע את סוגו – אֵי (A). שערה של המומיה נשמר מעולה.
החונטים הסינים לא הוציאו את האיברים הפנימיים של הגופה בתהליך החניטה, ולמרות זאת מצב השימור של מומיה זו טוב מכל מומיה אחרת שנחשפה מעולם. בניתוח שערכו הפָּתוֹלוֹגים במומיה הם הצליחו לאבחן מאילו מחלות סבלה אותה אישה לפני 2,200 שנים (טרשת עורקים ואבנים בכליות) ואף לקבוע את סיבת מותה בגיל 50 – הֶתקף לב. שֵם האישה שִין גְ’וֵי, והיא מכוּנה גם “הגבירה של דָאי”.
לעוף לשמיים לאחר המוות
לא ברור כיצד השתמרה המומיה של שִין גְ’וֵי במצב כה מעולה וחריג. ידוע שהגופה נטבלה בנוזל, אך הֶרכבו המדויק לא ידוע. ידוע רק כי מדובר בנוזל חומצי וכי הנטרון שהשתמשו בו החונטים המצרים הוא בסיסי. עם הגופה נקברו יותר מ־1,000 חפצים שונים, ובהם כלֵי איפור וכלי נגינה, והיא הייתה עטופה 20 שכבות של בדי משי שנקשרו בסרטי משי.
המומיה הסינית נשמרה בתוך מערכת של ארבעה ארונות קבורה, זה בתוך זה, שעשויים מעצי ארז ומכוסים שכבה עבה של פחם ועליה שִכבת חרסית. לארון הקבורה הפנימי הוצמדו נוצות. הסינים האמינו כי כדי לעוף לשמיים, נשמת המומיה זקוקה לנוצות.
אולי ארבעת ארונות הקבורה סייעו בשימור יוצא הדופן של המומיה, שממשיך להדהים את החוקרים. הגבירה של דאי אולי לא הגיעה לשמיים, אך עושרה, מצב בריאותה, אורח חייה ואפילו המאכלים שאכלה מוכּרים לנו עד היום.
אנחנו כיום מקפידים לשמר את זכרו של אדם שהלך לעולמו ולזכור את מעשיו, את תרומתו ואת דבריו, ולא את חיצוניות גופתו. יש אנשים שמוכנים לתרום איברים מגופו של יקירם לאחר שנפטר, איברים שיכולים להציל חיים. ויש אף אנשים שמתחייבים לתרום את איבריהם (איינשטיין תרם בחייו את מוחו המבריק) ואת גופתם לצורכי לימוד ומחקר – כדי לסייע לידע הרפואי והמדעי.
מתוך גליליאו צעיר – הירחון לילדים סקרנים, גיליון 206 מרץ 2021
הצטרפו אלינו בפייסבוק https://www.facebook.com/YoungGalileo
עוד בנושא באתר הידען:
