הלך לעולמו פרופ’ מיכאל סלע, לשעבר נשיא מכון ויצמן, ממפתחי הקופקסון ותרופות נוספות

מהילדות בחצר בית-חרושת בפולין ועד לצמרת המדע העולמי ופיתוח תרופות רבות-מכר שסייעו למיליונים ברחבי העולם

פרופ’ מיכאל סלע, מומחה בעל שם עולמי לאימונולוגיה, נשיאו השישי של מכון ויצמן למדע ומעמודי התווך של המדע הישראלי והבינלאומי, הלך לעולמו והוא בן 98.

סלע היה שותף לפיתוח התרופה “קופקסון” לטיפול בטרשת נפוצה ולפיתוח שלוש תרופות נוספות לטיפול בסרטן ובהן “ארביטוקס” לטיפול בסרטן המעי הגס ובסרטן ראש צוואר. על-אף הפטנטים הרבים שרשם לאורך השנים, סלע התגאה בראש ובראשונה בתרומתו למחקר הבסיסי ובגילוייו המדעיים שלא הניבו יישומים מסחריים – מחקרים ששפכו אור על הבקרה הגנטית של פעולת המערכת החיסונית והולידו תחומי ידע חדשים לגמרי באימונולוגיה. להכרה מיוחדת זכה סלע על תרומתו המחקרית בתחום האנטיגנים הסינתטיים.

נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ’ אלון חן, אומר לזכרו: “מיכאל סלע ייזכר לעד בדברי ימי המדע, כאחד המדענים הרב-גוניים המיתולוגיים, אשר ייצרו ופתחו שדות מחקר – ולאחר מכן הובילו מאות ואלפי מדענים בדרכי מחקר ששינו את העולם…. מיכאל עיצב את הרוח המיוחדת של מכון ויצמן למדע, כפי שאנו מכירים אותה היום. כנשיא המכון הוביל את המוסד בביטחה להישגים במדע בסיסי, ובה בעת ידע גם לזהות דרכים שבהן תגליות מדעיות עשויות לתרום לרווחת האדם ללא הבדלים בין דת, לאום או מגדר.

“…אישיותו הכובשת משכה אל המכון אישים רבי מעלה, אמנים ואנשי רוח ותרבות מהשורה הראשונה, שהעניקו למכון את אותה רוח מיוחדת שרומזת ולוחשת על אוזננו עד היום, שהכל אפשרי; שאם רק נרצה, לא תהיה זו אגדה. תחת שרביטו הפך המכון לארגון בעל נוכחות בין-לאומית נרחבת. בתוך כל אלה, מיכאל גם היה אחד מהאנשים האהובים ביותק במכון. כל מי שכיהן בתפקידים בכירים במכון, יודע להעריך עד כמה העובדה הזאת מעידה על אישיותו הייחודית.

“אנחנו נפרדים היום ממנהיג רב השראה, אינטלקטואל מבריק, ממציא מקורי, מדען פורץ דרך, איש רוח ומעל לכל, אדם אהוב”.

סלע נולד בפולין ב-1924, ובילדותו חלם להיות כימאי. הוא עלה לישראל בגיל 17, לאחר שברח עם משפחתו מפולין דרך רומניה, והחל את דרכו המדעית באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1941. “הצעדים הראשונים שלי בארץ ישראל היו לימודי כימיה באוניברסיטה העברית, אז עוד בהר הצופים. לאחר שסיימתי את לימודי, שמעתי בתל-אביב על כנס מדעי במכון זיו, וב-3 ביוני 1946 עליתי על אוטובוס לרחובות”, סיפר סלע בחנוכת האודיטוריום הנושא את שמו ב-2019. “לא תיארתי לעצמי שאני עומד להיות נוכח בהנחת אבן הפינה למכון ויצמן למדע בנוכחות ד”ר חיים ויצמן ומדענים בעלי שם אחרים”.

לאחר שהשלים את התואר השני בכימיה בירושלים, יצא לז’נבה ללימודי דוקטורט, אך כעבור חודשים ספורים נדד לאיטליה כדי לסייע למלט ניצולי שואה יהודים לישראל. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מונה לנספח סחר בנציגות ישראל בצ’כוסלובקיה. משפחתו אמנם נמלטה לישראל לפני מלחמת העולם השנייה, אך רבים מקרוביו נספו בידי הנאצים.

ב-1950 שב לישראל והצטרף למכון ויצמן למדע כתלמיד מחקר במעבדת הביופיסיקה של פרופ’ אפרים קציר, לימים נשיא מדינת ישראל. קציר חקר אז מודלים סינתטיים פשוטים, הקרויים חומצות פולי-אמינו, שעזרו לחקור את תכונותיהם של חלבונים. חקר התכונות של חומצות פולי-אמינו, ובמיוחד התכונות החיסוניות שלהן, הוביל לפיתוח אנטיגנים סינתטיים – מולקולות המייצרות תגובה חיסונית – אשר בתורם סללו את הדרך לפיתוח הקופקסון.

על מחקרו זה שבוצע במכון ויצמן, קיבל את התואר השלישי שלו בכימיה של חלבונים מהאוניברסיטה העברית, שכן באותן השנים המכון לא היה רשאי להעניק תארים מטעמו. ב-1963 מונה לפרופסור במכון.

גילוי והבנת המבנה הכימי והתפקוד הביולוגי של מקרומולקולות עברו בקריירה המדעית שלו כחוט השני. תחומי העניין המרכזיים שלו היו המבנה, התפקוד ומנגנון הפעולה של חלבונים, וכן הבנת הבסיס המולקולרי והגנטי של תגובת המערכת החיסונית. בהמשך ניתב את מחקרו גם למחלת הסרטן מתוך כוונה ליצור מולקולות קטנות שיחסמו קולטנים על גבי תאי סרטן. מחקרים אלה היוו את הבסיס לפיתוחן של שלוש תרופות לסרטן – “ארביטוקס”, “וקטיביקס” ו”פורטראזה”.

“נולדתי בפולין בחצר בית-חרושת לטקסטיל. ידעתי בגיל 12 או 13 איך לטוות ואיך לארוג, כך שנושא המחקר היה די קרוב למה שחשבתי באותה עת שאני צריך ללמוד: על צבעים, על איך לצבוע חומרים, על פולימרים ועל חוטים מלאכותיים. לא ידעתי שבסופו של דבר אבלה כמעט כל חיי בחקר פולימרים של חומצות אמינו, השרשרות הארוכות של אבני הבניין של החלבונים. אז במובן מסוים מה שחשבתי שראוי ללמוד בתחילת הדרך, אכן הפך להיות מה שעסקתי בו כל חיי”, סיפר סלע ב-2019.

תרומתו לקהילה המדעית

סלע כיהן בתפקידים רבים במכון ויצמן למדע. ב-1963 ייסד במכון את המחלקה לכימיה אימונולוגית ועמד בראשה; ב-1968 מונה לראש המחלקה לאימונולוגיה; ב-1970 החל לכהן כדיקאן הפקולטה לביולוגיה וסגן נשיא המכון; ב-1975 מונה לנשיא השישי של מכון ויצמן למדע וכיהן בתפקיד זה במשך עשר שנים, שלאחריהן שימש כסגן יו”ר מועצת המנהלים של המכון. במהלך השנים יצא סלע לתקופות מחקר במוסדות מובילים ברחבי העולם ובהם המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) של ארצות-הברית, המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), אוניברסיטת הרווארד, קולז’ דה פרנס ומכון פסטר. סלע פרסם יותר מ-800 מאמרים, פרקים וספרים בתחומי האימונולוגיה, הביוכימיה והביולוגיה המולקולרית.

לאורך השנים כיהן גם בתפקידים אקדמיים וציבוריים רבים בישראל ובעולם. ב-1967 מונה לחבר חוץ במכון האימונולוגיה של אגודת מקס פלאנק; בין השנים 1974-1970 כיהן כסגן יו”ר ויו”ר חבר היועצים של מכון בזל לאימונולוגיה; ב-1979-1975 כיהן כיו”ר הארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית; במקביל, בין השנים 1978 ל-1981 עמד בראש המועצה המדעית המייעצת למעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית בהיידלברג, עם הקמתה; ב-1980-1977 היה לנשיאו של ארגון הגג הבינלאומי לאגודות לחקר האימונולוגיה, ובאותן שנים כיהן גם כיועץ מקצועי לארגון הבריאות העולמי בתחום המחקר הרפואי. מ-1989 ועד 1996 כיהן כנשיא המועצה המדעית המשותפת של מכון פסטר בפריז ומכון ויצמן למדע ובהמשך מונה לנשיא כבוד של מועצת פסטר-ויצמן.

ב-2000 נבחר לחבר בוועדה האקדמית של האוניברסיטה הפתוחה. הוא כיהן גם כחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות-הברית, האקדמיה האפיפיורית למדעים, האקדמיה הרוסית למדעים, האקדמיה הצרפתית למדעים והחברה הפילוסופית האמריקאית. במהלך הקריירה שלו מילא גם את תפקיד נשיא האגודה הישראלית לביוכימיה, יו”ר האגודה הישראלית לאימונולוגיה, חבר המועצה להשכלה גבוהה, יו”ר הקרן על שם עמוס דה-שליט, המדען הראשי של המרכז הרפואי של ניו אינגלנד במסצ’וסטס, ויועץ מקצועי לאונסק”ו ולארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית.

פרסים ואותות

סלע זכה בשורה ארוכה מאוד של פרסים ואותות הוקרה על פעילותו המדעית. כבר בגיל 35 זכה בפרס ישראל לחקר מדעי החיים לשנת 1959 ולאחר מכן זכה בפרס רוטשילד לכימיה (1968); במדליית אוטו ורבורג מטעם האגודה הגרמנית לכימיה ביולוגית (1968); בפרס מכון דה לה וי בצרפת (1984); בפרס ג’וברט השוויצי (1986) ובמדליית זהב אלברט איינשטיין מטעם אונסק”ו (1995). סלע היה גם הזוכה הראשון שאינו גרמני במדליית הארנק מטעם אגודת מקס פלאנק (1996) וזכה בפרס הבריאות של קרן בייה לאטור הבלגית (1997). סלע ועמיתתו פרופ’ רות ארנון זכו גם בפרס וולף לרפואה ב-1998.

לסלע הוענקו תארי דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות בישראל ובעולם, ובהן האוניברסיטאות של בורדו, שטרסבורג, מקסיקו, אוניברסיטת טאפטס, קולבי קולג’, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב. סלע זכה גם בתואר עמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה והוענקו לו צלב המפקד של מסדר המצוינות של גרמניה ואות לגיון הכבוד הצרפתי.

פטרונם של המדעים והאמנויות

סלע ייסד את קרן “ידע-סלע”, התומכת בפרויקטים של מחקר בסיסי בכל תחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים. לצד תמיכתו במחקר מדעי הקדיש לא מעט מזמנו לתרבות ואמנות: הוא נמנה עם תומכיה הראשונים של להקת המחול בת-שבע, היה לנשיא כבוד של המועצה הציבורית של הלהקה ועל שמו נקראת קרן מיכאל סלע לטיפוח כישרון צעיר בבת-שבע. הוא כיהן גם כסגן יו”ר של כבוד בתחרויות ארתור רובינשטיין הראשונות; כיהן במועצת המנהלים של בית-הספר למוסיקה רימון ושל האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. סלע היה ממייסדי מרכז יצחק רבין וחבר במרכז פרס לשלום ולחדשנות. ב-2002 מונה ליו”ר הוועדה הלאומית הישראלית של ארגון הקולג’ים הבינלאומיים (UWC). לרגל יום הולדתו ה-80 וה-90 נערכו לכבודו כנסים מדעיים בינלאומיים במכון ויצמן, וב-2019 נחנך במכון אודיטוריום על שמו, המקיים אירועי תרבות רבים לתושבי רחובות והסביבה.

סלע שלט גם בשפות רבות. אנגלית הייתה שפתו השביעית לאחר פולנית, גרמנית, רוסית, רומנית, צרפתית ועברית. לאחר שרכש שפה בינלאומית זו המשיך ללמוד גם איטלקית וצ’כית.

סלע הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.