הכבאים יסיעו את רכב החילוץ על קירות המגדל הבוער

הפיגוע בתאומים היה הוכחה נוספת לכך שבמקרה של אסון בגורדי שחקים כושלות שתי מערכות החילוץ העיקריות – המעליות ומדרגות החירום. שתי המצאות ישראליות – רכב חילוץ שמוסע על מסילה מיוחדת על הקירות ו”שרוול” שדרכו אפשר לגלוש מהקומות העליונות – מציעות חילוץ חיצוני.

אמנון ברזילי

רכב החילוץ. המסילה היתה קרוב לוודאי מתפרקת מאחיזתה בעת התנגשות המטוסים בקירות מגדלי התאומים

בינואר 2000 התקיימה פגישה בלשכתו של נציב כיבוי האש של העיר ניו יורק, תומאס ואן אסן. במפגש, שבו נכחו מפקד כוח הכיבוי ואנשי המטה הבכירים, השתתפו גם שני ישראלים: תא”ל (מיל') אבי בכר, לשעבר סגן מפקד פיקוד העורף בצה”ל, והמהנדס אריה הרשטיק. הם הוזמנו להשתתף בדיון על מערכות ייחודיות לחילוץ מבניינים גבוהים.

מחלונות לשכתו של ואן אסן נשקפו מגדלי התאומים, והנוכחים דיברו על איומי הטרור ועל חילוץ במקרה של שריפה או רעידת אדמה. מה יהיה, שאל אבי בכר, במקרה של פיגוע נוסף במגדלי התאומים. אולי בפעם הבאה ארגוני הטרור לא יבחרו במכונית תופת כפי שהיה ב-,1993 ואולי אף יהיה זה מטוס שיפגע במגדלים? השאלה נותרה ללא מענה.

שרוול. שינוי בשיפוע עלול לעצור את הגלישה בו וליצור פקק של אנשים

במפגש שנערך עשרים חודשים לפני הפיגוע במגדלי התאומים, הציגו ראשי כיבוי האש של ניו יורק לפני הישראלים את הנוהל שלהם לכיבוי שריפות במגדלים: מזעיקים 300 כבאים שמתחלקים לשלוש קבוצות. שליש מהכבאים נערכים בעמדת הפיקוד בלובי בקומת הכניסה של המגדל, בקבוצה השנייה כ-100 כבאים הנושאים את הציוד ומטפסים במדרגות לקומות העליונות; הקבוצה השלישית, הכוללת אף היא מאה כבאים, מתמקמת שתי קומות מתחת לקומה שבה פרצה האש ועוסקת בכיבוי, כאשר עבודת הכיבוי נעשית בשלוש משמרות בנות עשרים דקות כל אחת. לדברי בכר, “התוצאה היא שמתוך 18 אלף אנשי כיבוי אש בניו יורק, שמהם נשלחים למקום האירוע 300 כבאים, נאבקים מול האש בנקודת זמן אחת רק 30 כבאים”.

ביולי השנה, כעשרה חודשים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, קיימה מפקדת פיקוד העורף בראשות אלוף יוסף מישלב סדנה פנימית שעסקה בחילוץ מבניינים גבוהים. המפגש בהשתתפות נציגי משטרת ישראל, כיבוי האש, מגן דוד אדום (מד”א) ונציג עיריית תל אביב נערך ולא במקרה, באחת הקומות הגבוהות של מגדלי עזריאלי בתל אביב. שני המסרים העיקריים שעלו במפגש: יש להניח שבניינים גבוהים בישראל יהיו מטרה לפיגועי טרור, וכי היערכות מוקדמת נכונה עשויה לצמצם את היקף האבידות.

כצעד לקראת היערכות מוקדמת, מינה מכון התקנים הישראלי בתחילת החודש ועדה לקביעת תקן חדש למתקני חילוץ מבניינים גבוהים. בעולם טרם נוסחו תקנים לעניין ומנכ”ל מכון התקנים, זיוה פתיר, מציינת באתר האינטרנט של המכון כי אמצעי המילוט הקיימים היום בארץ ובעולם מוגבלים לחדרי מדרגות ולסולמות הצלה שמסוגלים להגיע רק עד מספר קומות מסוים (11 קומות, א”ב). התקן החדש נועד לסייע בחילוץ בני אדם ממבנים גבוהים שמנופים וסולמות הצלה אינם יכולים להגיע אליהם. בוועדה לניסוח התקן משתתפים מפקדת פיקוד העורף, רשות הכבאות וההצלה, יועצי בנייה, מומחים לכיבוי אש ונציגי מכון התקנים.

הוועדה תבחן את התפקוד הנדרש ממתקני חילוץ בזמן חירום, מתוך התאמה לסביבה ולבניין. כך, לדוגמה, תבחן הוועדה את הדרישות בכל הנוגע לחוזק וחיבורים של מתקני חילוץ, את עמידותם באש לאורך זמן, וכן את האזור שבו הם יותקנו. על פי התקן, מתקן המילוט יאפשר גם חילוץ של אנשים מוגבלים. המתקנים ייבדקו ותפקודם יהיה בפיקוח שוטף בדומה לתחזוקת מעליות בבניינים משותפים. כמו כן, תידרש מערכת בקרה שתאפשר בשעת חירום להפעיל את המתקן ללא כל קושי.

שתי קבוצות של אנשי עסקים יציגו לפני הוועדה פיתוחים של מתקנים חדשים לחילוץ אנשים מבניינים רבי קומות. קבוצה אחת, בראשות אהוד ברק ומפקד פיקוד העורף לשעבר אלוף (מיל') זאב לבנה, התארגנה באחרונה סביב אלי ניר שפיתח מתקן חילוץ דמוי שרוול. בתחילת החודש חשפה הקבוצה את השרוול בוואשינגטון. הוא מורכב משרוול בד חזק וחסין אש – הנתמך בקפיץ פלדה – שבתוכו אפשר לגלוש בבטחה לקרקע. השרוול מיועד לשימוש במקרים של שריפה, התקפות טרור ורעידות אדמה. הוא מותקן במערכת קבועה בקומות העליונות, ונפתח בשעת חירום באמצעות גלאים. קצה השרוול מעוגן על הקרקע בכבל ביטחון. השרוול מיועד לחילוץ כל האוכלוסייה, לרבות ילדים ומוגבלים ואף פצועים הרתומים לאלונקה שפותחה במיוחד למטרה זו. הוא מיועד לחילוץ מבניינים שגובהם מגיע עד 20 קומות, בקצב של 15 איש בדקה. מחירו של שרוול חילוץ אחד הוא 20 אלף דולר, והעלות הכוללת לבניין נגזרת ממספר הקומות וממספר השרוולים שיותקנו בכל קומה.

קבוצה שנייה, חברת “ישראטים”, בראשות תא”ל (מיל') בכר ואל”מ יורי סופרין, לשעבר ראש מחלקת מיגון בפיקוד העורף, תציג רכב חילוץ שפיתח אריה הרשטיק. מדובר במעין מעלית חיצונית שתנוע על מסילת ברזל שתותקן באופן קבוע על הקיר החיצוני של הבניין. הרכב מיועד לשאת כ-10 אנשים ומהירות התנועה שלו על המסילה יכולה להגיע עד 140 מטרים בדקה. הוא יוחזק בתחנת כיבוי האש ובמקרה חירום הכבאים הם שיחברו אותו למסילה.הרשטיק השקיע כ-1.5 מיליון דולר מכספו בפיתוח אב טיפוס וגם רשם עליו פטנט בינלאומי.

במפגש עם כבאי ניו יורק הציגו הרשטיק ובכר את היתרונות של רכב החילוץ: הוא חוסך את הצורך במעליות או את הטיפוס האטי והמעייף במדרגות. הוא מופעל באמצעות גנרטור ולכן אינו תלוי במקורות החשמל העירוניים שבדרך כלל מופסקים במקרה חירום; והוא דו-כיווני. הוא מסוגל להעלות אנשי כיבוי אש על ציודם, ובדרכו למטה להוריד ניצולים.

בינואר 1999 נערכה הדגמה של רכב החילוץ לפני אנשי פיקוד העורף. בעקבות ההדגמה כתב ראש מחלקת התגוננות אוכלוסייה באותה עת, אל”מ אבי גרוס, לנציב הכבאות הארצי ש”נראה לי שיש לעשות מאמץ ולקדם פתרון המעלית החיצונית שאינה תלויה במערכות הפנימיות של הבניין עצמו”. גרוס ציין את קלות ההפעלה של הרכב, שתמנע את הצורך בהכשרה ארוכה, ואת מחירה הזול בהשוואה לעלות מעליות ומדרגות חירום.

מחירו של מטר אחד של המסילה שפיתח הרשטיק הוא 1,000 דולר. עלות התקנתה של מסילה אחת בבניין בן 50 קומות היא כ-800 אלף דולר. אפשר להקים מסילות נוספות, על כל צלע של הבניין, והעלות בהתאם. עלות רכב החילוץ היא כ-250 אלף דולר ועל פי ההצעה, כל תחנת כיבוי אש תחזיק ותתחזק 2-1 רכבי חילוץ.

לשם השוואה, העלות של התקנת מערכות החירום המוכרות בבנייני מגורים היא כ-80,000 אלף דולר לקומה, ובבניין בן 50 קומות היא מגיעה ל-4 מיליון דולר. אלא שעדיין מוקדם לקבוע אם המערכות החדשות יכולות להחליף לגמרי את הקיימות.

שני הפתרונות, השרוול של ניר ורכב החילוץ של הרשטיק, מציעים חילוץ מבניינים רבי קומות באמצעות מערכות חיצוניות. על אף ההבדלים הגדולים ביניהן, שתי ההצעות מבטאות אי אימון במתקני החירום הקיימים בבניינים לחילוץ לכודים: מערכת מדרגות החירום ורשת המעליות. זאת לאחר שבכל האסונות הגדולים התברר שהמערכות כושלות. המעליות אינן פועלות בגלל ניתוק זרם החשמל; חדרי המדרגות המיוחדים אמורים להיות אטומים לעשן, אולם אנשים בפאניקה אינם נשמעים להוראה שלא לפתוח דלתות והעשן חודר לחדרי המדרגות. המשמעות היא הוצאה מיותרת של מיליוני דולרים בבניית מערכות חילוץ בבניינים גבוהים שאינם עומדים במבחן ברגע של אמת.

הממציא ניר, כמו בכר והרשטיק לפניו, הציג את המערכת שפיתח לפני מפקדי כיבוי האש של עיריית ניו יורק. ניר אומר כי המערכת זכתה שם ליחס אוהד. עם זאת, שני המתקנים הישראליים אינם מספקים מענה לפיגוע בסדר גודל של זה שהיה במגדלי התיאומים. המסילה שתיכנן הרשטיק היתה קרוב לוודאי נעקרת מאחיזתה בקירות מגדלי התאומים בעת התנגשות המטוסים, ו”השרוול” של ניר מיועד ממילא לחילוץ מבניינים עד 20 קומות בלבד. ניר טוען כי בעזרת הטכנולוגיה הזאת אפשר לחלץ לכודים גם ממגדלים בגובה מאה קומות, אולם באירוע כמו זה של מגדלי התאומים היו נדרשים עשרות שרוולים כדי לחלץ אנשים במקביל מכל הקומות. במקרה כזה יש חשש שהשרוולים ייפלו זה על זה.

קושי נוסף: ככל שהשיפוע חד פחות, עלול השרוול להפוך למעין ערסל שיבטל את יכולת הגלישה וייצור פקק של אנשים שייתקעו בבטן השרוול בלי אפשרות להיחלץ ממנו. בעיה נוספת: כדי להבטיח שיפוע מדוד ובטוח, שיאיט את מהירות הגלישה, צריך להתרחק מרחק רב מהבניין ולעגן את קצה השרוול באדמה. ככל שהבניין גבוה יותר, המרחקים גדלים וספק אם מסביב למגדלים יש שטחים ריקים ברדיוס של 100 מטרים לפחות, כדי לייצב את השרוולים. והעיקר, ספק אם השרוול היה שורד בחום הגבוה לפרק זמן ארוך כל כך.

נוכח האכזבה ממערכות החירום הקיימות, אפשר היה לחשוב שהחידושים יתקבלו בהתלהבות, ואכן במארס 2000 כתב ראש לשכת מפקד מחוז תל אביב של משטרת ישראל, רב פקד אילן מור, לנציב הכבאות וההצלה באותה עת, רב טפסר משה ורדי, והמליץ לפעול לאישור תקינה שתחייב הקמת מסילה מתאימה בבניינים רבי קומות חדשים. באפריל 2000 ענה רב טפסר ורדי במכתב קצר: “המערכת לחילוץ לכודים בבניינים רבי קומות נבחנה על ידינו ואין בכוונתנו לפעול ליישומה כמערכת תקנית בשירותי הכבאות בארץ”.

על פי החוק, הגורם האחראי על תפעול הציוד לחילוץ לכודים מבניינים רבי קומות בשריפות או בפעילות טרור הן יחידות כיבוי האש וההצלה. משטרת ישראל היא הגורם המוסמך והאחראי בטיפול בפיגועים מכל הסוגים, ואליה מצטרפים כוחות הכיבוי והחילוץ ומד”א.

לדעת מומחים בתחום ההצלה, תחום כיבוי האש במדינת ישראל חייב לעבור טלטלה. התחנות המקומיות לכיבוי אש כפופות מקצועית לנציבות הכבאות הארצית, אך הכבאים מקבלים את שכרם מהרשות המקומית. גורם בכיר בתחום החילוץ אמר ש”כמו בגופים עירוניים אחרים, גם בתחנות כיבוי אש, יש ועדי עובדים שהמעבר לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות מאיים עליהם. הם חוששים שאמצעי חילוץ חדשים ידחקו אותם ויפגעו במעמדם”. זו התחושה שקיבלו בכר והרשטיק בעת שביקרו במפקדת כיבוי האש בניו יורק, ולדברי הגורם הבכיר זהו המצב גם בישראל.

פיקוד העורף נהנה בשנים האחרונות מדימוי של גורם מקצועי ובעל יכולת חילוץ והצלה. אולם יחידות ההצלה של פיקוד העורף מיועדות לפעול בתקופת חירום, מלחמה, ואינן ערוכות להגיש סיוע מיידי בעת אסון או פיגוע. אחרי אסון “ורסאי”, שבו נלכדו אנשים מתחת להריסות האולם שקרס, הוזעקו יחידות ההצלה של פיקוד העורף ומילאו תפקיד משמעותי, כמה שעות לאחר האסון. גם במקרה של פיגוע טרור דוגמת מגדלי התאומים, יש להניח שיחידות ההצלה של פיקוד העורף יהיו מחוץ לתמונה בשלב הראשון.

התרומה של פיקוד העורף היא בתחום ההיערכות המוקדמת. נוכח האיומים החדשים של טרור, מגה-טרור ואסונות טבע מתגבשת במחלקה להתגוננות אזרחית בפיקוד העורף תפישה של “מיגונים מאוזנים”, שעל פיה יש לבחון כל פרויקט בנייה מן ההבט הבטיחותי ולקבוע על סמך ניתוח מוקדם באילו אמצעי מיגון לנקוט. כך, לדוגמה, לדברי גורם בכיר בתחום זה בפיקוד העורף, רצוי לתכנן בניית מגדלים בזוויות מסוימות – בהתאם לתנועת המטוסים בישראל, באזור גוש דן, שהיא ממערב למזרח – כך שייצרו טעות אופטית שתקשה על תקיפה מהאוויר.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~362252723~~~34&SiteName=hayadan