היקף המותניים הממוצע של הציבור

האמריקאים מתלבטים, אם ועד כמה המדינה צריכה להיכנס לתוך הצלחת של האזרח, כדי להיאבק במגיפת ההשמנה

קייט זרניקה

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/noweight261103.html

במה שמתפתח בהדרגה לקרב האמריקאי הגדול על האוכל, אפשר לזהות שני צדדים נצים. צד אחד עומד על כך שהממשל חייב להשתמש בכוחו כדי לצמק אומה שהולכת ותופחת. על פי גרסה זו, ההשמנה, כמו העישון, נהפכה למשבר בתחום בריאות הציבור המחייב פתרון מטעם הגופים האמונים על תחום זה. בבתי הנבחרים המדינתיים, אלה התומכים בנקיטת פעולות נגד השמנה מקדמים הצעות חוק שיטילו מסים על משקאות קלים, יחייבו מסעדות להציג ערכים קלוריים לצד כל מנה ויאסרו הגשת מזון “בעל ערך תזונתי מזערי” בבתי ספר.

מנגד עומדים אלה הטוענים שהממשלה אינה יכולה לכפות על אזרחיה לאכול פחות או לעשות יותר פעילות גופנית. משקלו של אדם, הם טוענים, הוא תוצר של בחירה ואחריות אישית, ואי אפשר להכתיב אותו. המחזיקים בעמדה זו מתנגדים להצגת ערכים קלוריים על תפריטי מסעדות. הם תומכים בהצעות חוק שהוגשו לבתי המחוקקים המדינתיים ולקונגרס כדוגמת “חוק הצריכה ההגיונית” ו”חוק האחריות האישית בצריכת מזון” – חוקים שימנעו הגשת תביעות נגד מסעדות או חברות מזון בטענה שגרמו השמנה.

בקיצור, זהו קרב בין “תנו להם לאכול עוגות” לבין “תנו להם לאכול עוגות, אבל קודם ספרו להם שהן מכילות 760 קלוריות ו-44 גרם שומן לפרוסה”. המצדדים בשתי הגישות נחלקים בשאלה כמה הממשלה צריכה (ויכולה) לעשות.

“אי אפשר להעביר חוק שיקבע שכולם צריכים להתחיל לעשות שכיבות סמיכה”, אומר ריצ'רד ב' ברמן, מנהל “המרכז לחירות הצרכן” – קבוצה המאגדת מסעדות וחברות מזון בוואשינגטון. “אז הם מחוקקים חוקים שמצמצמים ומייקרים את אפשרות הבחירה. אני לא חושב שהתשובה היא לכתוב איפה יש שישה גרם שומן ואיפה יש שמונה גרם”.

ועם זאת, ההצעות להתערבות ממשלתית הולכות ומתרבות. השנה הוגשו 150 הצעות חוק לבתי המחוקקים המדינתיים – פי שניים ממספר ההצעות שהוגשו בשנה שעברה. 10 הצעות חוק הוגשו בששת השבועות האחרונים בלבד. משרד החינוך של ארקנסו דרש מבתי הספר במדינה לחלק השנה לתלמידים לא רק גיליון ציונים אלא גם תעודת משקל. מחוזות בפנסילווניה, מסצ'וסטס, אורגון וקליפורניה כבר העמידו בפני בתי הספר דרישות דומות.

כל המאמצים הללו, טוענים הפעילים הלוחמים בהשמנה, אינם אלא תגובת-נגד לשנים של מדיניות ממשלתית שעודדה השמנה. קלי ד' בראונל, מנהלת המרכז להפרעות אכילה ומשקל באוניברסיטת ייל, מצביעה בהקשר זה על סובסידיות גבוהות שניתנו ליצרני סוכר ובשר. בתוכניות הסעדה בבתי ספר ובתוכנית התזונה הפדרלית, שסיפקה חבילות מזון לשבעה מיליון נשים מעוטות הכנסה, תינוקות וילדים, הועדפו משקאות ממותקים, מוצרי חלב ושאר מזונות עתירי שומן.

הדמוקרט שון פאיירקלות, מבית הנבחרים של מיין, מציין את הקיצוצים בתקציב, שהביאו לקיצוצים בזמני ההפסקות ובשיעורי ההתעמלות. הוא מצדד ברישום קלוריות ובאיסור על מכירת משקאות קלים בבתי ספר.

“איפה עוד אפשר למצוא מגיפה גדולה ומשמעותית כל כך שאינה זוכה לשום התייחסות מצד קובעי המדיניות הציבורית?” שואל פאיירקלות. “אני מציע שניתן לאנשים יותר מידע. אם אתה רוצה לקבל התקף-לב-בצלחת בכל ארוחה, שיהיה לך לבריאות. אבל צריך שיהיה לנו מידע”.

ברמן, מ”המרכז לחירות הצרכן”, טוען שהיקף המותניים הממוצע של הציבור רק גדל, למרות המידע הרב שהיתוסף לתוויות המזון ב-20 השנים האחרונות. לטענתו, הדרישה שמסעדות יציגו ספירת קלוריות מזמינה תביעות משפטיות.

ברמן מתכוון בעיקר לתביעה אחת, שהוגשה בשנה שעברה נגד רשת מקדונלד'ס על ידי שני בני נוער שמנים בניו יורק. התביעה אמנם נדחתה, אך הם חוששים מטענות נוספות של קבוצות פעילים המשוות בין יצרני המזון הגדולים לתעשיית הטבק ורואות גם בהם תעשייה המפתה ילדים ומקדמת מוצרים לא-בריאים.

אחרים טוענים שמזון איננו טבק. “סיגריות הן מוצר שגם אם משתמשים בו לפי ההוראות הוא הורג אותך”, אומר הדמוקרט ג'ון א' פריצ'י מבית הנבחרים של אילינוי. “אין הרבה מוצרי מזון שאם אוכלים אותם באחריות אפשר למות מהם”.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~694185969~~~220&SiteName=hayadan