ב-1953 היו תעלות מאדים עובדה מדעית שאין עליה עוררין,. בציטוטים מתוך ספר מדע פופולרי בן אותה התקופה “המדע והעולם – פלאי העולם ומסתריו לנוער ולעם” בעריכת א. אופז. הוצאת יבנה תל אביב
א. אופז
בשבוע הספר, מלבד הצטיידות בספרים חדשים, אני מנסה להשלים חוסרים שיש לי מהתקופה שלפני הולדתי, הלוואי עלינו היום מה שהיה אז. ואני גיליתי רק את קצה הקרחון – סדרה שלמה של ש. אבי גיל – דע את…. החלל, גוף האדם, האמנות ועוד. בנוסף לסדרה זו, רכשתי ספר אחד מסדרה אחרת – המדע והעולם. הכתיבה בטורים והקפיצות השונות נותנות את הרושם שהיתה זו חוברת שהופצה בנפרד ואחר כך הפכה לספר, ויתכן שהספר שלי הוא השני בסדרה.
הספר שברשותי הודפס בשנת 1958, בהוצאת יבנה, אך הוא “מדבר” על שנת 1956 כעל העתיד, ומכאן אני מסיק שהמהדורה הראשונה קדמה לזה שבידי בכמה שנים, ולא נערך בה עדכון.
בכל אופן, הספר נפתח במאמר של עמוד אחד שדן בהפקת אנרגיה מקרני שמש, וממשיך בעמוד שני, בשאלה המחויבת, “היש חיים על מאדים?”
נ.ב. כמה מידיעות אתר הידען ייראו כמו אלו בעוד 50 שנה?
הנה כמה קטעים מהמאמר: היש חיים על המאדים?
יתכן ונדע זאת בשנת 1956. בזמן שכוכב הלכת האדום מגיע לנקודה הקרובה ביותר אל כדור הארץ, אחת ל-15 או 17 שנה, הרי זהו הזמן הנוח ביותר לתוכנים (מישהו זוכר את המילה הזו ולמה חזרו למילה הלועזית אסטרונומים?) לנסות ולפתור את חידות המאדים, כגון הסימנים המטושטשים שעליו הנקראים “תעלות”. ההזדמנות הבאה לראות “מקרוב” את המאדים תהיה בעוד שלוש שנים.
ככל כוכבי הלכת האחרים וירחיהם קר שטחו של מאדים מכדי הפיץ אור משלו, ויש לצפות בו ולצלמו באמצעות אור השמש הקלוש, באופן יחסי, המוקרן משטחו. בעבר היה צורך בחשיפת טבלת הצילום לתקופת זמן ממושכת כדי לקבל תצלום מן המאדים המניח את הדעת, וככל שזמן החשיפה גדול יותר, כן גדול הטשטוש שבתמונה המתקבלת. אולם כעת נולדה תקווה חדשה להתגבר על קשיים אלה ולהקטין את זמן החשיפה.
תעלות המאדים ומשמעותן
מזה מאות שנים צפו בני אדם בשמים והעלו סברות שונות באשר לחיים על כוכבי לכת אחרים. ברם בשנת 1877 בעת שהשקיף בעד הטלסקופ על כוכב הלכת מאדים, הבחין ג’יובני שאפארלי, ממצפה הכוכבים של מילאנו באיטליה, בתופעה שהפכה בבת אחת את הסברות הללו לבעיה מדעית. שאפארלי צפה במאדים מזה שנים. בדומה לאחרים הבחין אף הוא בכתמים תרוגים בהירים שסברו עליהם כי אינם אלא אדמת יבשה (כיום מניחים שאלה מדבריות), בכתמים כחולים ירקרקים שנחשבו פעם לימים ובכיפות הקטבים הלבנות והמזהירות שהתרחבו והצטמצמו בהתאם לחליפת העונות על כוכב הלכת.
אולם עתה ערך שאפארלי את תצפיתו בזהירות מרובה מהרגיל, משום שבאותה שנה היה המאדים בריחוקו הקטן ביותר מכדור הארץ – כ-56 מיליון ק”מ. בעקב תנאים אטמוספיריים מצויינים גילה שאפארלי קוים מטושטשים כהים המחברים ה”יבשת” של מאדים עם ה”ימים” הכהים יותר. לאלה קרא קאנאלי שמשמעותן בעברית “תעלות”. תכונה מפתיעה באשר לתעלות היתה הכפילות שבהן. “תופעה זו”, סיפר שאפארלי, “אירעה ביחוד בחודשים שלאחר הפשרת כיפות הקטבים. תוך מספר ימים היה קו כהה אחד הופך לשני קוים מקבילים המתמתחים במסלול הקודם. והעובדה שתעלות אלה ערוכות בדייקנות גיאומטרית מוחלטת כאילו נעשו בעזרת סרגל או מחוגה, גרמה לאחרים שיראו בהן מלאכת כפיהם של יצירי אדם ברי שכל המתגוררים על כוכב הלכת. נזהר אני ביותר שלא לחלוק על סברה זו שאין בה דבר המנוגד לאפשר”.
אולם תגליתו זו התיזה גצים שבהגיעם לאמריקה הציתו בה אש. אמריקאי צעיר בעל כשרונות מזהירים ועשיר, פרסיוואל לוואל קרא גם הוא על תגליותיו של שאפארלי. אותה שנה היה הוא – בן משפחה ידועה ביותר בניו אינגלנד, שהעמידה מקרבה משוררים, מלומדים ומדינאים – מתכונן לקריירה בשירות הדיפלומטי על ידי מסעות תיור במזרח הרחוק, לאחר שסיים את מכללת הרווארד בהצטיינות בשנת 1876, אך בשמעו על ה”קאנאלי” החליט להקדיש את הונו וכשרונו כדי לחקור את כוכבי הלכת, ובעיקר את מאדים.
מצפה כוכבים – לכבוד המאדים
לאחר סיור במקומות הבאים בחשבון בכל רחבי העולם, הקים לוואל לבסוף את מצפה הכוכבים שלו בפלגסטאף שבמדינת אריזונה, מקום בו הבטיח אוויר ההרים היבש מידה מינימאלית של הפרעות אטמוספריות. בשנת 1894, העת שהמאדים התקרב שוב לכדור הארץ, עשו הוא ואנשי הצוות שלו אלפי תצפיות של כוכב הלכת האדום. עם מותו בשנת 1916 ערך ודאי לואל תצפיות על המאדים יותר מכל תוכן אחר.
בעוד ששאפאראלי הטיל ספק במציאות התעלות, היה לואל בטוח בכך לחלוטין. ציוריו משנת 1909 מראים את כוכב הלכת כשהוא מכוסה במערכת גיאומטרית מסובכת של קרוב ל-700 תעלות יחידות וכפולות. לואל אף הוא לא היסס הרבה במתן פירוש לתגליותיו. “יש בידנו הוכחה מוחלטת כי כוכב הלכת מאדים מיושב הוא”. אמר.
להוכחת טענתו זו כתב לואל שלושה ספרים: “המאדים ותעלותיו”, “המאדים כמעון לחיים” ו”התפתחות העולמות”. נימוקיו היו פשוטים אך מקסימים.
המאדים, סבר לוואל, הוא כוכב לכת גווע. בהיותו פעם מעין לתרבות פורחת ובעלת רמת השכלה גבוהה, הריהו הולך ומתייבש כיום. השטחים הבהירים והאדמוניים הנראים לעינינו הריהם מדבריות צרובי שמש. רק בקטבים נשארה כמות גדולה של מים. מתו נסיונם הנואש להארכת פוריותו של כוכב הלכת שלהם, הקימו תושבי מאדים מערכת עצומה של תעלות. אלו מעבירות מים מכיפות הקטבים הקפואות אל האזורים הכהים והמושקים בהם חיים תושבי המאדים. לשם העברת כמות עצומה זו של מים למרחקים אדירים כל כך, יש צורך במשאבות ענק שכוחן עולה פי 4,000 על כוחם של אשדות הניאגרה.
