הטרגדיה של הירושימה

ניקולס קריסטוף

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/hiroshimamem.html

ב-6 באוגוסט, צוין יום השנה לאחד האירועים השנויים במחלוקת ביותר במאה ה-:20 הטלת פצצת האטום על הירושימה. לאחר58 שנים הולך ומסתמן קונסנסוס: לנו, האמריקאים, יש דם על הידיים.

גם כאן וגם מחוץ לארה”ב מקובלת הטענה, שלפיה יש מעט מאוד תוקף מוסרי לעמדתנו ביחס לנשק להשמדה המונית – כי אנו היינו הראשונים שהשתמשו בפצצת האטום. כפי שאמר נלסון מנדלה בנאום שנשא ב-31 בינואר: “מאחר שהם החליטו להרוג אנשים חפים מפשע ביפאן… מי הם שיתיימרו כעת להיות השוטר של העולם?”

הטענה האמריקאית המסורתית – שלפיה, מטרת ההפצצה של הירושימה ונגסאקי היתה לסיים את המלחמה במהירות ולהציל חיים – הותקפה מכיוונים רבים. היסטוריונים רוויזיוניסטים כמו גר אלפרוביץ טוענים, כי ארה”ב סברה שההפצצה לא היתה הכרחית מבחינה צבאית, והיא נועדה בעצם לקבוע את העליונות האמריקאית בסדר העולמי שלאחר המלחמה. לפי הטענה הזאת, הסבירות שיפאן היתה נכנעת בלא הפצצה אטומית היתה גבוהה.

קונסנסוס זה מוטעה, לדעתי. בעוד שהמחקר האמריקאי השמיט את הקרקע מתחת לעמדתה המוסרית של אמריקה, המחקר ההיסטורי היפאני מחזק אותה דווקא. מחקרים של היסטוריונים כמו סדאו אסדה מאוניברסיטת דושישה בקיוטו טוענים, כי המנהיגים היפאנים שתמכו בכניעה ראו בהפצצה את רשת ההצלה שלהם. הצבא היפאני סירב בעקשנות להיכנע, ומחנה השלום נאחז בהפצצות כנימוק בעד אכיפת הכניעה.

מסמכים מעידים, כי הקיסר וכמה מעוזריו רצו לשים קץ למלחמה בקיץ 1945, אבל היססו ולא יכלו להתגבר על צבא שהיה נחוש בדעתו להמשיך להילחם, גם אם פירוש הדבר, כפי שניסח זאת קצין צי בישיבה אחת, “להקריב את חייהם של 20 מיליון יפאנים”. ההפצצות האטומיות שברו את המבוי הסתום הפוליטי הזה, ולכן תוארו בפי מיטסומאסה יונאי, אז שר הצי, כ”מתת שמים”. לולא הן, יפאן היתה ממשיכה להילחם ופירוש הדבר היה עוד הפצצות כבדות שגרמו לשריפות גדולות בערים יפאניות ופלישה קרקעית שתוכננה לנובמבר 1945 לאיים היפאניים העיקריים.

בלחימה על האיים הקטנים דלילי האוכלוסייה של אוקינאווה נהרגו 14,000 אמריקאים ו-200 אלף יפאנים, ובאיים הגדולים היה מחיר הדמים עולה למיליונים. “הפצצה האטומית היתה הזדמנות פז שקיבלה יפאן כדי לסיים את המלחמה”, אמר לימים היסאטסונה סאקומיזו, מזכיר הקבינט ב-.1945

יש הטוענים, שארה”ב יכלה להפגין את עוצמת הפצצה על אי ריק, או לשכנע את יפאן להיכנע בהבטחה שתוכל להמשיך להחזיק בקיסר שלה. אך למרבה הצער, מרשומות התקופה עולה, שהאיפוק הזה לא היה פועל. הצבא היפאני התנגד בחריפות לכניעה, אפילו לאחר שהוטלו שתי פצצות אטום ולאחר שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפאן, ואפילו כשציפה להטלת פצצה נוספת, על טוקיו.

כל זאת לאחר שהטייס האמריקאי מרקוס מקדילדה, שנשבה בידי היפאנים ועונה, “הודה”, שארה”ב מתכננת להרוס את טוקיו “בימים הקרובים”. שר המלחמה היפאני מסר לקבינט את הידיעה הקודרת, אבל עדיין הביע התנגדות תקיפה לכניעה. רק באווירה שנוצרה לאחר הטלת הפצצות השתכנעו סוף סוף הקיסר וסיעת השלום לעמוד על דעתם והצליחו להשליטה.

אין זה נראה ראוי להגן על מחיקה של שתי ערים, אירוע שבחוגים מסוימים נחשב לאחד המעשים המפלצתיים של המאה ה-.20 אבל חובתנו ההיסטורית היא להעריך, שהטרגדיה הגדולה של הירושימה לא היתה העובדה שאנשים כה רבים נשרפו למוות בן רגע, אלא שבעולם מורכב ואכזרי החלופות היו גרועות יותר.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~600229404~~~26&SiteName=hayadan