חגית מסר ירון
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/nonano.html
ננוטכנולוגיה – מלת הקסם הזאת נישאת בפי כל באחרונה. הכנסת ה-16 ייחדה את ישיבתה הראשונה לתחום מדעי-טכנולוגי חדשני זה בתחילת השנה, גופים ממלכתיים העוסקים במחקר ופיתוח הסכימו להקצות לו 30 מיליון דולר מתקציבם, כנס קיסריה האחרון קרא לתת עדיפות לננוטכנולוגיה ושמעון פרס מוביל הקמת קרן פרטית להשקעה בפרויקטים בתחום זה.
ההתלהבות התזזיתית הזאת היא חלק מתהליך של שינוי מגמה המתחולל במדיניות המדע בישראל, שהחל עוד לפני כעשור. שינוי זה, שעיקרו ריכוז השקעות במחקר ופיתוח (מו”פ) בתחומים מוגבלים ומצומצמים, המוגדרים “תחומים מועדפים”, עלול להביא לפגיעה אנושה בחופש האקדמי. בעקבותיו, ישראל עלולה לגלות בעוד שנים אחדות כי מעמדה העולמי בתחומי המדע והטכנולוגיה הידרדר עד מאוד, בדומה למצבה העגום בתחום החינוך.
באופן מסורתי, השקעות המדינה במדע התמקדו במדע בסיסי וחופשי, שבו החוקרים עצמם בוחרים את שטח המחקר ונושאו. המדינה משתתפת במימון המחקר הבסיסי באשר הוא – בלי לכוונו. הנימוק שבדרך כלל ניתן לגישה האחרת, המכוונת, הוא שריכוז משאבים יביא ליתרון כלכלי-עסקי ולמיצוי הפוטנציאל התעשייתי הטמון במדע. בזמנים של קיצוץ בתקציב, מדע לא-מכוון המבוסס על סקרנותם האישית של החוקרים עשוי להיראות כמותרות.
ואולם, למחקר הבסיסי חשיבות החורגת הרבה מעבר לכך: הוא בסיסה של פירמידת המו”פ ועליו נבנו פיתוחי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר. גם תחומים אקדמיים הנתפשים כחסרי פוטנציאל כלכלי או יישומי בעליל מובילים לתובנות ופריצות דרך מפתיעות. כך, למשל, מחקרים בבלשנות הובילו לפיתוח הבנת הדיבור על ידי מחשב.
השאלה אם זכותה, או אף חובתה, של המדינה לכוון את המדע, או שמא לאפשר למדעניה יד חופשית, היא אחת הסוגיות הוותיקות במדיניות מדע. השאלה נידונה במדינות רבות. ישראל של היום, כך נראה, הולכת לקראת שינוי מגמה מהותי בלי שקובעי המדיניות נתנו דעתם על מלוא השלכותיו.
כיצד בכלל אפשר לקבוע מהם תחומים מועדפים? מי מחליט מהם ואיך נעשית קביעה זו? האם עדיף למדינת ישראל לנהות אחרי מגמות בעולם, כמו הננוטכנולוגיה, ולצעוד ב”שביל הפילים”, או שמוטב למצוא תחומיים ייחודיים לה? שמעון פרס ראוי להערכה על התעניינותו במדע וטכנולוגיה ועל התגייסותו לקידום התחום, אך האם יש לו, או למישהו אחר, הכלים לקבוע מהו תחום מועדף שיביא להצלחה כלכלית בכלל ובישראל בפרט? אף על פי שבמקומות שונים בעולם ניסו לפתח כלי חיזוי כאלו (למשל, סקר דלפי ביפאן ובגרמניה), אין הסכמה על כלים אמינים ומקובלים.
המחשבה כי אפשר להעריך כיום מה יניב יתרון כלכלי בעתיד אכן מושכת, אך בבחינה לעומק מתברר שהיא פשטנית. אין כל ערובה כי מלות הקסם של היום (ננוטכנולוגיה, ביוטכנולוגיה) יהיו גם התחומים המובילים בעתיד; מנגד ייתכן כי פריצת הדרך המהפכנית תבוא דווקא מתחום שאיש אינו יכול להעלות בדעתו כיום. שכן, להתקדמות המדעית אופי מיוחד: אקראי, מפתיע, שאין לחזותו.
ההיסטוריה מראה כישלונות ביכולת לחזות את כיוון השוק, כמו בפרויקט האירידיום של מוטורולה, ולצדם – שווקים פוטנציאליים שחלקם זוהו על ידי סופרי מדע בדיוני ואחרים, שאיש לא שיער על קיומם. את הטלפון הסלולרי חזה הסופר אריך קסטנר בספרו הבלתי נשכח “35 במאי”; שם, בעיר האבטומטית, הותיר בדני ודודו רושם בל יימחה מראהו של אדם ש”הוציא מכיס מעילו שפופרת טלפון, אמר לתוכה מספר וקרא: מרים? שמעי נא, היום אאחר לבוא לארוחת הצהריים…” חזונו זה של קסטנר מומש לאחר כמה עשרות שנים בעיקר על בסיס טכנולוגיות תקשורת צבאיות שהתאזרחו, אך לא הוא, לא ז'ול וורן ולא אחרים לא חזו את רשת האינטרנט ואת שימושיה.
מעטים מהמשתמשים ברשת זו יודעים כי מקורה של טכנולוגיית האינטרנט במדע הבסיסי, והיא פותחה אגב ניסיון לענות על שאלות יסוד בפיסיקה של חלקיקים אלמנטריים.
המחקר הבסיסי נדרש לכך שלרשות המדענים יעמדו החופש לחקור כל נושא שבו יגלו עניין והאמצעים לממש את מחקרם. המדינה המודרנית הכירה בחשיבות המדע הבסיסי הן כערך תרבותי והן בשל תועלתו לחברה. נבנו “כללי משחק” המאפשרים לו לפעול ולפרוח. אלה מבוססים על שני עקרונות יסוד: תקצוב המחקר הבסיסי על ידי המדינה מתוך מחויבות לחופש האקדמי והעמדת תוצרי המחקר והידע לנחלת הכלל. אין גורם אחר, חוץ מהמדינה, שיכול לממן מחקר המתנהל על פי עיקרון של חופש אקדמי. לכן התנערות המדינה מחובתה לתקצוב המחקר הבסיסי תביא בהכרח לפגיעה בו.
שאלה מרכזית נוספת היא, אם העדפת תחום מו”פ מסוים אכן מביאה ליתרון. ניסיון העבר הקרוב בישראל לא הוכיח את הקשר בין הגדרת תחום כמועדף לבין הצלחתו הכלכלית-העסקית. לפני כעשור אובחנה האלקטרואופטיקה כתחום חשוב וב-1995 זכתה להכרה כתחום מועדף. בקרב העוסקים בו רווחה האמונה כי העדפת התחום הביאה לפריחתו, ואכן בישראל הוקמו כ-90 חברות בתקשורת אופטית, אך לאחרונה פורסם כי כמחציתן נסגרו. האם זו הצלחה?
בשנת 2000 הוכרז על עדיפות לאומית לביוטכנולוגיה וכעבור שנה העניקה הממשלה לתחום זה תקציב מיוחד בסך 50 מיליון שקלים. האם כבר מוצתה הביוטכנולוגיה כתחום עדיפות לאומי עד כדי כך שיש להגדיר עדיפות חדשה?
התקשורת הסלולרית והאינטרנט – שני ראשי החץ של הכלכלה העכשווית – צמחו משני סוגי המו”פ ששלטו בעולם המערבי ובישראל עד לסוף המאה העשרים, ולא מתוך הכוונת מו”פ. הסוג הראשון הוא המדע והמחקר הקלאסי, הבסיסי, ששורשיו בראשית התרבות האנושית. זהו המחקר לשמו, שמטרתו סיפוק סקרנות והגדלת הידע האנושי. הסוג השני הוא המו”פ שמטרתו לספק פתרון לצורך מוגדר, כמו תרופה למחלת הסארס או הגנה מפני טילי קסאם. המו”פ שנועד לספק צרכים מוגדרים פרח בחברה המערבית במאה העשרים, בעיקר על רקע צבאי וביטחוני, ורבים הסבורים כי הוא שהביא לעיקר ההתפתחות הטכנולוגית במאה זו.
התשובה לשאלת הכדאיות שבמיקוד השקעה בשטחי מחקר מסוימים אינה חד משמעית. ייתכן שיש מקום לשקול מימון מו”פ בזיקה לשוק על ידי המדינה במנגנונים המתאימים. חשוב שהכוונת מו”פ תיעשה במקביל ובנוסף למימון הציבורי למחקר בסיסי ולמו”פ שנועד לספק פתרון לצורך מסוים, כמו שנעשה באמצע שנות התשעים במסגרת “תוכנית התשתיות” במשרד המדע. אין לקבל שההתמקדות במימון מו”פ ב”שטחים מועדפים” תבוא על חשבון המחקר הבסיסי החופשי והלא-מוכוון.
זכותה וחובתה של המדינה ליזום ולממן מו”פ שתוצריו נועדו לספק את צורכי הציבור שהמדינה מופקדת עליהם: ביטחון, בריאות, איכות סביבה, חינוך ועוד. בעידן של מצוקה תקציבית, הוויכוח מתמקד בשאלה אם נכון להעדיף תחומים במו”פ, שבהם קיים לכאורה פוטנציאל כלכלי-עסקי, על חשבון התמיכה במו”פ ללא העדפה, במנגנונים שהוכיחו כבר את יכולתם להביא את ישראל לחזית המדע והטכנולוגיה בעולם. פגיעה בהם, ובעיקר במחקר הבסיסי, עלולה לסכן את מעמדה הבינלאומי של ישראל בתחומים אלו.
* הכותבת היא פרופסור בחוג להנדסת חשמל ואלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב ולשעבר המדענית הראשית במשרד המדע
הידען ננוטכנולוגיה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~590333911~~~191&SiteName=hayadan
