מאת דוד רפ ה”ארץ”
החתול – החורף חם? השונר שבע
מאת דוד רפ
כפות רגליו של השונר (Lynx) הקנדי, מין חתול החי בצפון אמריקה, נראות כנעליים שנקנו בחנות לציוד מחנאות. השונר מסוגל לפרוש את אצבעותיו לצדדים ולהגדיל את שטח הפנים של כפות הרגליים. כך מחולק משקל גופו (בממוצע כ-10 ק”ג) על שטח פנים גדול והדבר מסייע לו לנוע על גבי השלג בלי לשקוע בו.
השונר האירופי גדול פי שניים מקרוב משפחתו הקנדי. נראה שהסיבה לממדיו הקטנים יחסית של המין הקנדי (עד כמטר אורך וכחצי מטר גובה) נעוצה בהתמחותו בציד “ארנבת השלג” – ששמה מרמז שגם היא לא רעה בגמיאת מרחקים בצפון הקפוא.
מחקר שתוצאותיו התפרסמו בגיליון האחרון של כתב העת “PNAS” בחן את השפעות תנאי מזג האוויר על אוכלוסיות השונר הקנדי וטרפו. נראה כי שינויים בקושי השלג ודחיסותו משפיעים גם על יכולתו של השונר לצוד ארנבות.
המחקר, שנתמך על ידי אוניברסיטת אוסלו, נמשך בין 1987 ל-1996 ובוצע בצפון מערב קנדה. במשך שמונה חורפים בחנו החוקרים את שיעור הצלחת הציד של השונרים שנבדקו ואת שינויי האקלים באזור. הם מדדו את שיעור הצלחת תפיסת הטרף ומדדים נוספים: הטמפרטורה, קושי השלג, עומקו ומידת שקיעת רגלי השונר בשלג בעת מרדף אחרי ארנבת.
החוקרים גילו כי בחורף קר יחסית שיעור ההצלחה של השונרים בתפיסת ארנבות היה נמוך יחסית לחורפים חמימים. הסיבה: במזג אוויר קר נותרה רוב העת שכבה טרייה של שלג פריך, ובמצב זה יש לארנבות יתרון יחסי על השונר. הן מיטיבות לרוץ על שלג ובמקרים רבים מצליחות לברוח, בעוד שהשונרים מתקשים לפתח מהירות מספקת, משום שהם שוקעים בשלג. בחורפים חמימים יחסית, כאשר השלג לא נערם שוב ושוב, נוצרה שכבה קשיחה יחסית של קרח על פני הקרקע, יכולת הריצה של השונרים ביחס לארנבות השתפרה, ושיעור תפיסת הציד עלה.
השונר הקנדי, שבעבר חי בכל יבשת צפון אמריקה, נפוץ כיום בעיקר במערב קנדה. השונר יכול לצעוד כ-8 ק”מ ליום בחיפוש אחר טרף, ותועדו פרטים שעברו במשך עונה מרחק של כ-500 ק”מ. עם זאת, נראה כי האוכלוסייה החיה במערב קנדה אינה נוטה לצאת מתחום ה”טריטוריה”, שגבולה הבלתי נראה נמצא מדרום למפרץ הדסון. נראה כי התבססותם באזור אחד קשורה בהסתמכותם על אוכלוסיית הארנבות, שהן טרפם העיקרי.
מהמחקר החדש עולה כי השונרים יוצאים נשכרים מתופעת ההתחממות הגלובלית: יכולת הציד שלהם אמורה להשתפר עם השינויים במזג האוויר. אלא שציד מוגבר של ארנבות, שבהן תלויה אוכלוסיית השונרים, עלול להביא למשבר מזון. בעקבותיו תבוא, באופן בלתי נמנע, גם ירידה בגודל אוכלוסיית השונרים.
50 אלף דולר והחתול הביתי משובט
מאת דוד רפ
תחילה נראו תוצאות הניסוי מביכות משהו: ההעתק המדויק של החתולה ריינבו – חתולה משובטת שנולדה בריאה – בהחלט לא נראה זהה ל”אם”, תורמת הגנים. מביך, משום שלכאורה אמורות השתיים להיראות בדיוק אותו הדבר. למעשה זו היתה הוכחה נוספת למה שידעו חוקרים מזמן: דגם הפרווה אצל חתולים אינו מושפע רק מהמטען הגנטי אלא גם מגורמים סביבתיים. עם זאת, עברו כמה ימים, שבהם נבדקה החתולה הצעירה, לפני שפורסם דבר שיבוטו המוצלח הראשון של חתול בית.
שמה של החתולה הוא Cc, קיצור של קופיקאט (וגם רמז לשורת “העתק” בדוא”ל). קופיקאט נולדה ב-22 בדצמבר 2001, היחידה מבין יותר מ-80 עוברים ששרדה בתהליך השיבוט וההריון, שנעשה על ידי חוקרים באוניברסיטת טקסס.
גרעין תא שנלקח מהחתולה ריינבו הושתל לתא ביצית של חתולה אחרת, במקום גרעין התא המקורי. תהליך זה בוצע עשרות פעמים, והעוברים הושתלו ברחמן של שמונה חתולות, בהן אמה הפונדקאית של קופיקאט.
השיבוט של קופיקאט נעשה לאחר שכבר נולדו באופן זה חזירים ועזים וכמובן כבשים – הראשונה שבהן דולי, ששובטה ב-1996 (ומתה בדמי ימיה בפברואר 2003). הפרויקט שבמסגרתו שובטה קופיקאט היה הצלחה מדעית שאין להקל בה ראש, אבל נראה שמאחוריו עמדה גם הבנה של הפוטנציאל האדיר הגלום במכירת האשליה בדבר “בריאתן מחדש” של חיות מחמד שהלכו לעולמן. הצער הכרוך במותם של כלבים, חתולים (וגם תוכיים או איגואנות סימפטיים במיוחד) עשוי להיות מתורגם להצלחה עסקית מסחררת.
קופיקאט היתה חלק מפרויקט אחר, שמטרתו שיבוט כלבה מעורבת ושמה מיסי. הפרויקט מומן מכספי הבעלים של מיסי, שרצו מאוד לשבטה כל עוד היא בחיים כדי שתוכל להספיק ולשחק עם עצמה לפני מותה. הם השקיעו לשם כך קרוב לארבעה מיליון דולר.
כשהחתולה קופיקאט נולדה, מיסי עדיין היתה בחיים, אך הניסויים לשבט את הכלבה לא עלו יפה ומיסי מתה ביולי 2002, בת 15. בראיון ל”ואשינגטון פוסט”, לאחר מותה, הודיעו בני המשפחה כי יעבירו עוד כמה מיליוני דולרים להמשך הפרויקט. בינתיים, אמרו, ייגשו לבית מחסה לחיות וייקחו משם גור חדש, כפי שעושים בעלי כלבים רבים לאחר מות כלבם האהוב.
דבר אחד משותף לשיבוטה של קופיקאט ולניסיונות הכושלים לשבט את מיסי: בשני המקרים נשמעו קולות רמים נגד עצם המעשה, לא רק מצד מי שרואים בכך התערבות במעשה בראשית, אלא דווקא מצד נציגי אגודות הפועלות למען חיות. אלה טוענים שבעולם מלא עד אפס מקום חתולים וכלבים חסרי בית, אין מקום לייצר עוד גורים.
השנה הודיעה החברה ששיבטה בהצלחה את ריינבו, בדמות קופיקאט, כי תשבט חתולים נוספים תמורת 50 אלף דולר. בעתיד, מקווים שם, שיבוט שכזה יעלה הרבה פחות, אולי “רק” אלפיים דולר.
הדרך בחזרה אל הטבע
מאת דוד רפ
אוכלוסיית החתולים המבויתים נחלקת לכמה קבוצות: חתולים המבלים את כל חייהם בין כותלי הבית ויוצאים מהמתחם המוכר להם רק לביקורים אצל הווטרינר; חתולי בית המבלים חלק מזמנם בחוץ – אלה שבים לבתיהם, לישון ולאכול בהם, אך לעתים קרובות ניזונים גם בחוץ משאריות פסולת או מציד; חתולי רחוב, הניזונים בעיקר משאריות אוכל ופסולת שמשאיר האדם ומציד. וקיימת קבוצה נוספת: חתולים שחזרו, שלא מרצונם, “אל הטבע” ונאלצים לצוד כדי לשרוד. קיימים גם אזורי דמדומים בין הקבוצות הללו.
“טבע”, לצורך העניין, עשוי להיות אזור תעשייה עזוב או אזור לא-אורבני, בדומה לשטח המחייה של חתולי הבר. חתולים החיים באזורים כאלה עוברים תהליך מעניין הקרוי התפראות, כלומר חזרה אל הפראי.
חתולים מגלים יכולת מפתיעה להסתגל גם לתנאים שזה דורות רבים לא חיו בהם. חתולים שהתפראו חייבים לצוד את מזונם ומגלים תכונות חברתיות והתנהגויות הדומות לאלה שמפגינים פרטים של חתול הבר.
חתולים שהתפראו נמצאים כמעט בכל מקום שבו גדלו במאות השנים האחרונות חתולי בית, בערים וביישובים חקלאיים, אך גם באזורים המרוחקים מיישובי אדם – ביערות או באיים שאין בהם התיישבות קבע של בני אדם. לפי הערכות, כ-60 מיליון חתולים כאלה מסתובבים בארה”ב לבדה, אך הערכה זאת לא כוללת הבחנה ברורה בין חתולים שהתפראו לחתולי רחוב.
בשנות ה-80 נעשה בשוודיה מחקר על אוכלוסייה מעורבת של חתולי בית וחתולים שהתפראו. המחקר, שעקב אחרי 37 חתולים, הראה כי השטח הטריטוריאלי שהגדירו חתולות פראיות היה גדול פי ארבעה בקירוב מהשטח שסימנו נקבות חתולי בית; הזמן שהשקיעו הנקבות הפראיות בציד היה, כצפוי, כפול מהזמן שהקדישו לכך חתולות הבית.
בקרב הזכרים שנבדקו היה השטח הטריטוריאלי שסימנו החתולים המתפראים כפול מהשטח של חתולי הבית. כן הוכח כי חתולי בית הראו סימני קבלת מרות כלפי חתולים פראיים.
ההתפשטות המהירה של חתולי בית, גם באזורים שבעבר הלא רחוק לא חיו בהם, הביאה לעתים להפחתה ניכרת באוכלוסיות מכרסמים, שהאדם רואה בהם מזיקים. אך במקומות מסוימים החתולים המתפראים עצמם נתפשים כמזיקים, והוויכוח על הדרך שבה יש לטפל בהם קשור לוויכוח על עתידם של חתולי הרחוב.
אין נתונים רשמיים על מספר החתולים המתפראים בישראל. בספרו “רומן רוסי” מתאר מאיר שלו אחד מהם, בולגקוב, חתול השעשועים של ריבה מרגוליס, “שהתפרא ונהפך לרוצח המחריד ביותר שנראה בשדותינו”. החתול, מסביר אחד מגיבוריו של שלו, הורג לתענוגו ולא לרעבונו, “בהשפעתם הרעה של בני האדם”.
אף שהיו מסתייגים בוודאי מהדמוניזציה של החתולים המתפראים, חוקרים רבים מאמינים שאכן יש להפחית את אוכלוסייתם באזורי הבר בישראל. החתולים הם טורפים מיומנים, ופלישתם לאזורים שבהם לא חיו בעבר עושה לעתים שמות באוכלוסיות הבר, בעולם וגם בישראל.
חתולי הבית מאמינים באהבה חופשית
מאת דוד רפ
בניגוד לחתולות בר, חתולות בית מוכנות להזדווג עם כל זכר מזדמן
דימויה של העיר הגדולה, בעיקר אצל מי שאינם גרים בה, הוא של כרך המציע מגוון אפשרויות מיניות. מחקר שהתפרסם ב-2000 במגזין “Aggressive Behavior” מוכיח שלגבי חתולי בית הדבר בהחלט נכון.
שלושה חוקרים בחנו את אסטרטגיות הבחירה המינית של חתולים, נקבות וזכרים, בסביבה אורבנית. בסביבה כזאת נוצרו קבוצות חברתיות, תופעה הזרה לרוב מיני החתוליים. בטבע חתול הבר הוא חיה טריטוריאלית. בשטח שבו חי זכר אחד נמצאות שתיים או שלוש נקבות, העשויות להזדווג עם הזכר ולגדל את צאצאיהם המשותפים. מחקרים שעסקו בחתול הבר האירופי הראו כי בין הזכרים מתקיים מאבק עקיף על הנקבות. הזכרים הדומיננטיים – הגדולים, החזקים והצעירים – משתלטים על טריטוריה “מוצלחת” שבה אספקת מזון ומים וכך הם זוכים גם בנקבות.
המחקר באוכלוסיית חתולי הרחוב התקיים ברומא, בפיאצה ויטוריו עמנואל, באזור עתיקות שבאותה עת היה מגודר ומעט אנשים נכנסו אליו. החוקרים התמקדו ב-19 זכרים וב-15 נקבות שנצפו מזדווגים לפחות פעם אחת ב-112 ימי המחקר. אוכל היה במקום בשפע, משאריות מהשוק הסמוך וממזון שחילקו אנשים.
החוקרים תרו אחר נקבות שהראו סימני ייחום – ביללות טיפוסיות, חיכוך איברי הגוף בעצמים והתגלגלות על הקרקע. נספרו הפעמים שבהן נקבות מיוחמות סירבו להזדווג עם הזכרים והפעמים שבהן הסכימו ותועדו פרמטרים הקשורים בהזדווגות עצמה.
תוצאות המחקר הראו התנהגות שונה מזאת של החתוליים בטבע: מרבית הנקבות הזדווגו עם כמה זכרים בתקופת ייחום אחת. חלקן הזדווגו עם כל הזכרים הפעילים מינית בקבוצה, אחרות הזדווגו עם מרבית הזכרים והיו חתולות שהזדווגו עם פחות ממחצית הזכרים. החוקרים טוענים שהנקבות של חתול הבית אינן מפעילות סלקציה איכותית על הזכרים שעמן הן מזדווגות, אלא, לעתים, סלקציה מקרית. אשר לזכרים – רובם ניסו להזדווג עם כמה נקבות.
החסרון בריבוי ההזדווגויות הוא סיכון יתר למחלות ולחבלה. היתרון האפשרי הוא גיוון גנטי רב יותר בין הצאצאים השונים בכל המלטה ויצירת סיכוי רב יותר להישרדות בסביבה משתנה.
המחקר מציע שתי תיאוריות להסבר תוצאותיו: הראשונה גורסת כי השינויים החברתיים בקרב החתולים המבויתים התרחשו מהר מדי במונחים אבולוציוניים-חברתיים, ונקבות החתול עדיין לא סיגלו לעצמן התנהגות סלקטיווית. לפי סברה שנייה, סלקציה כן מתרחשת, אך זאת מתמקדת ב”תחרות” בין תאי הזרע של הזכרים השונים, ובתחרות המתקיימת במישור הגנטי, שלפיו שורדים הצאצאים המותאמים טוב יותר לתנאי הסביבה – כלומר הצאצאים לזכר מסוים מבין הזכרים שהזדווגו עם אותה נקבה.
מאת דוד רפ
הסיכוי של חתול שבעליו מעשנים לחלות בסרטן גדול פי 2.4
זהירות! העישון הורג את מיצי
בארה”ב לא מסתפקים במשפטי האזהרה על חפיסות הסיגריות כדי להזהיר מנזקי העישון. להעברת המסר נעשה שימוש גם באמצעים משכנעים יותר – עדויות מצולמות של נזקי העישון באדם. ואולם, אזהרה כי “העישון הורג את חיית המחמד שלך!” עדיין לא מודפסת על אריזות הסיגריות, למרות שמחקר בנושא מראה כי הקביעה בהחלט נכונה.
חוקרים מבית הספר לווטרינריה באוניברסיטת טפטס שבמסצ'וסטס, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת מסצ'וסטס, בדקו את ההתאמה בין הופעת מחלת הלימפומה אצל חתולים לחשיפתם לעשן סיגריות ושאר מוצרי טבק. במחקר נבדקו דו”חות מחלה של 80 חתולים שטופלו בבית החולים הווטרינרי שבאוניברסיטת טפטס בשנים 2000-1993, ושאובחנה אצלם לימפומה. לימפומה היא מחלה קטלנית, המופיעה בדרך כלל אצל חתולים בני 10 ויותר.
שאלונים מפורטים נשלחו לבעלי החתולים. הם התבקשו לענות על שאלות שנגעו לשנתיים שקדמו לאבחון המחלה אצל חתולם. להתייחס למאפייני החתול (מינו, אורך שיערו), לסביבת מגוריו (עיר או כפר) ולאורח חייו (חי בבית או נוהג לשוטט בחוץ). כמו כן, הם התבקשו לספק פרטים לגבי הרגלי העישון שלהם, אם הם מעשנים.
הממצאים, שפורסמו לפני שנתיים בכתב העת “The American Journal of Epidemiology”, מראים מתאם ברור בין עישון פסיווי של חתולים להתפתחות של סרטן בבלוטות הלימפה בגופם.
חשיבותו של המחקר אינה רק בהבנת הסכנה הבריאותית שנשקפת לחתולים מעישון פסיווי, אלא גם בדמיון ההיסטולוגי (מבנה הרקמות) בין הלימפומה של חתולים ללימפומה סרטנית באדם. חקר גורמי הלימפומה בחתול עשוי לסייע להבנה טובה יותר של התפתחות הסרטן באדם.
המחקר התמקד ב-33 חתולים שבעליהם מעשנים באופן קבוע בבית. על פי המחקר, סיכוייהם של חתולים שנחשפו לעשן סיגריות לפתח לימפומה גדולים פי 2.4 בממוצע מהסיכוי שהמחלה תתפתח בחתולים שאינם חשופים לעשן. השפעת עשן הסיגריות נגזרת גם ממשך החשיפה – הסיכון ללימפומה בחתולים שנחשפו לעשן חמש שנים ויותר הוא פי 3.2 מחתולים שחיים בבתים נטולי עשן.
סיכוייו של חתול שמתגורר בבית עם מעשן אחד גדולים פי 1.9 ללקות בלימפומה. בבית שבו יש שני מעשנים סיכוייו לחלות מזנקים לפי 4.1. החוקרים גם בודדו את מרכיב מספר הסיגריות שבעליו של החתול מעשן וריכוז הטבק. התברר, כי בבית שבו עישנו חפיסת סיגריות ביום ויותר, סיכוייו של החתול ללקות בלימפומה גדל פי 3.3.
החוקרים סבורים, כי חלק מהמרכיבים המשתחררים לאוויר בעת עישון מוצרי טבק הם בעלי השפעה קרציוגנית (מעוררת סרטן) על רקמות בלוטות הלימפה אצל חתולים. הם מצביעים על דמיון בין חתולים לילדים, שכמו החתולים שוהים זמן רב יחסית בבית (ביחס למעשנים עצמם), וכמו חיות המחמד משחקים בחפצים שייתכן שדבקו בהם חומרים שהשתחררו בעת העישון.
85% שהחתול לא יידבק באיידס חתולים
מאת דוד רפ
יש חיסון למחלה הזאת. בישראל הוא לא פופולרי
ג'נט ימאמוטו, חוקרת צעירה מאוניברסיטת קליפורניה, בודדה ב-1986 את הנגיף FIV .(Immuno-deficiency Virus Feline) FIV, קרוב משפחה רחוק של נגיף ה-HIV, גורם למחלה שרוב הווטרינרים לא היו מודעים לקיומה באמצע שנות השמונים – “איידס חתולים”.
FIV מצוי בדמו וברוקו של חתול מבוית נגוע (נגיפים דומים התגלו אצל חתוליים נוספים כאריות וצ'יטות) ועובר לחתולים אחרים בנשיכה; לעתים נדירות מועברת המחלה מחתולה לגוריה. חשוב להבהיר שהחשש של אנשים שנבהלים, בגלל השם “איידס חתולים”, כי המחלה עוברת גם לבני אדם הוא חסר בסיס.
לאחר ההדבקה הנגיף נע בזרם הדם לבלוטות לימפה, שם הוא חודר לתאי דם לבנים ומשכפל את עצמו. הנגיפים החדשים נעים עם הדם לשאר בלוטות הלימפה בגוף ומתרבים במהירות (הדבר מתבטא בהגדלה זמנית של הבלוטות ולעתים בחום ובאנמיה).
השלב הבא, שעשוי להימשך חודשים או שנים, הוא בלתי מורגש. אך אין זה שלב סטטי. בגופו של החתול החולה קטן כל העת מספר תאי הדם הלבנים, וכך נפגעת קשות מערכת ההגנה שלו מפני חיידקים, פטריות, נגיפים וטפילים אחרים. כאשר מופיע כשל חיסוני (שלב הקרוי FAIDS, בדומה ל-AIDS באדם), כלומר, קריסה של המערכת החיסונית, למרבית החתולים צפויה תוחלת חיים קצרה של כמה חודשים.
רבים מבעלי החתולים הלוקים ב-FIV מגלים זאת רק כאשר חתולם לוקה במחלה אחרת ומובא לבדיקה רפואית, שבה נערכת לו בדיקת נשאות לנגיף. חסרונה של הבדיקה הוא שאם לא עבר די זמן ממועד ההדבקה, עלולה להתקבל תשובה שלילית מוטעית.
המחלה שכיחה כפליים אצל זכרים, מהסיבה הפשוטה שזכרים (בעיקר לא מסורסים) מעורבים יותר בקטטות ונפצעים יותר. ככלל, אצל חתול בעל מזג נוח, שאיננו מרבה לצאת מהבית, הסיכון לחלות ב-FIV נמוך ביותר.
מסיבות שעדיין לא הובהרו די הצורך, שכיחות המחלה משתנה מאוד ממקום למקום. בישראל אין נתונים מדויקים על שיעור החתולים החולים. לפי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, בצרפת לוקים במחלה כ-11% מהחתולים, באנגליה 6%, בשווייץ 0.7%, בספרד 8.3%, וביפאן, מסיבות שאינון ידועות, כ-44%. בארה”ב כ-2% מהחתולים נושאים את הנגיף, הוכח כי באוכלוסיות שבהן נמצאו כמה חתולים חולים עלה בתוך זמן קצר שיעור ההדבקה והגיע לכ-15% ויותר.
16 שנה אחרי שבודדה את נגיף ה-FIV, ימאמוטו הצליחה לפתח חיסון ראשון מסוגו למחלה שהוא גורם. החיסון שפיתחה מורכב משני הזנים העיקריים של הנגיף ונמצא יעיל בכ-85% מהמקרים. ב-2002 הוא אושר לשימוש בארה”ב. אפשר להשיג את החיסון במרפאות וטרינריות בישראל, אך לדברי הווטרינר ד”ר איתן קריינר, “הביקוש נמוך ביותר, כנראה משום שהמחלה אינה שכיחה בארץ”.
לחיסון יש חיסרון מובהק. מכיוון שהוא מורכב מנגיף מומת, המעורר ייצור נוגדנים, תוצאת בדיקת נשאות של חתול מחוסן תהיה תמיד חיובית, בין שהוא נדבק בנגיף ובין שלא.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~908112626~~~195&SiteName=hayadan
