הדיבור התפתח מתוך התקשורת באמצעות מחוות ידיים לפני כ-50 אלף שנה

מאמר על נועם חומסקי ומאמר נוסף העוסק בשאלה האם התפתחות השפה היתה בדרך של אבולוציה

יש לי רעיון, סימן ההומו ספיינס בידיו, אפשר פשוט לדבר
06/06/2002
שפה / תיאוריה חדשה על המקור של השפה האנושית טוענת כי הדיבור התפתח מתוך התקשורת באמצעות מחוות ידיים וכי השינוי התרחש לפני כ-50 אלף שנה
מאת אמילי איקין

“

“איזה גב שעיר!” – זה, לדעת השחקנית לילי טומלין, היה המשפט האנושי הראשון. בין שיש ממש בהערכה המבודחת הזאת ובין שלא, הרי אם מייקל קורבאליס צודק, היא בוטאה במחוות ולא בצלילים. קורבאליס, פסיכולוג באוניברסיטת אוקלנד שבניו זילנד, הוא החסיד התורן של תיאוריה שנויה במחלוקת, הגורסת שזמן רב לפני שבני האדם החלו לדבר, הם פיטפטו באמצעות כפות הידיים.

השאלה מהו המקור של השפה האנושית היא אחת התעלומות הגדולות של האבולוציה. בספר חדש, “מהיד לפה: מקורות השפה” (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון), נוקט קורבאליס עמדה אמיצה וטוען שהדיבור היה אמנם המצאה גאונית, אך לא מדובר בדיוק בפלא המוזר שמתארים בלשנים רבים. קורבאליס מציע שבני האדם הקדמונים עברו ממחוות ידיים לדיבור לפני זמן לא רב – כ-50 אלף שנה, שהן כהרף עין במונחים אבולוציוניים. עוד הוא סבור שהשפה עצמה, והיכולת המנטלית המתוחכמת הדרושה להפקתה, קדומות הרבה יותר.

“האב הקדמון המשותף של בני האדם, שחי לפני חמישה או שישה מיליון שנה, לא היה מסוגל בשום אופן לנהל שיחת טלפון, אבל הוא היה יכול לבצע תנועות רצוניות של הידיים והפנים, שהיו יכולות לשמש לכל הפחות בסיס לבניית שפה”, כותב קורבאליס. “ייתכן שהשפה הדקדוקית החלה להתפתח לפני כשני מיליון שנה, אך היתה בתחילה שפת מחוות. עם זאת, אין ספק ששפה זו כללה נהימות וקריאות קוליות אחרות”.

התיאוריה נשמעת סבירה למדי. די להביט סביב ולראות כמה נפנופי ידיים מלווים את התקשורת האנושית גם כיום. אבל קורבאליס עדיין לא הצליח לשכנע בלשנים רבים בצדקת התיאוריה. “הוא לא בלשן, ואני חושב שהוא לא מעריך את מידת התחכום הדרושה ליצירת מערכת דקדוקית”, אמר ריי ג'אקנדוף, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת ברנדייס. “מעולם לא נתקלתי בטיעון משכנע בעד או נגד הסברה, שהשפה התפתחה ממחוות ולא מצלילים. אם היא התפתחה ממחוות, עדיין יש להסביר כיצד במעבר לשפה צלילית התבצעה הסתגלות מדהימה כל כך”.

מאובנים אינם מסייעים במיוחד בעניין זה. כפי שאמר ג'אקנדוף: “הבעיה בדיון באבולוציה של השפה ברמה כלשהי של פירוט היא שאין עדויות. הכל נשאר בגדר השערות”.

בעשורים האחרונים, בלשנים וביולוגים מהשורה הראשונה מתנגדים לתיאוריות השונות על מקורות השפה. הבלשן נועם חומסקי, למשל, שרעיונותיו שולטים בתחום זה יותר מ-40 שנה, הואשם פעמים רבות בתיאור השפה כתכונה מיוחדת כל כך, עד שתיאוריית הברירה הטבעית ניצבת מולה חסרת אונים ואינה מסוגלת להסבירה.

התיאוריה רבת ההשפעה של חומסקי על הדקדוק האוניוורסלי מניחה שישנם עקרונות בסיסיים המשותפים לכל השפות האנושיות, וכי עקרונות אלה מולדים ואינם נלמדים. אך כמה מקוראיו הסיקו כי משמעות הדברים היא שהיכולת לרכוש ולדבר שפה הופיעה בבת אחת ולא בהדרגה, כתוצאה ממה שאחד המבקרים כינה בלגלוג “המקבילה הקוגניטיווית למפץ הגדול”.

באחרונה, עם זאת, תיאוריות דרוויניסטיות על התפתחות השפה זכו לעדנה, בתמיכת מחקרים חדשים על תקשורת של קופים ושפת סימנים אנושית, וכן בשל הנטייה המחקרית הכללית יותר לחשיבה במונחים אבולוציוניים. ברב-מכר שלו משנת ,1994″אינסטינקט השפה”, הגן סטיוון פינקר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) על הרעיון שהשפה התפתחה בתהליך של ברירה טבעית, אם כי הוא הודה ש”הצעדים הראשונים לקראת השפה הם תעלומה” (אילו נאלץ לשער בדבר מקורות השפה, הוסיף, היה מצביע על קריאות של פרימאטים, ולא על מחוות, כשלב מקדים לדיבור).

נראה כי ספרו של פינקר פתח את השער למבול של אפשרויות. ב-1996 הציע האנתרופולוג הבריטי רובין דנבאר תיאוריה, שלפיה השפה התפתחה מהניקוי ההדדי של פרימאטים. בקרב קופים משמש המגע הגופני – דגדוג, גירוד וניקוי פרווה – דבק חברתי המסייע לקביעת הייררכיות ונאמנויות ולהבעת אמפתיה או צער. אך גירוד גבם של להקת בבונים שלמה דורש זמן לא מבוטל. עם התרחבות אוכלוסיות האדם הראשונות, סבור דנבאר, נעשה הדיבור לחלופה היעילה יותר – כאילו מדובר במעין עיסוי קבוצתי.

באחרונה פיתחו פיטר מקנילג' וברברה דייוויס, חוקרים באוניברסיטת טקסס באוסטין, את “תיאוריית הלעיסה”, הקושרת בין אבולוציית השפה לתנועות הפה בעת לעיסה. “הפה נסגר ונפתח בעת לעיסה, בדיוק כפי שהוא נסגר להפקת עיצורים ונפתח להפקת תנועות”, הסביר מקנילג' בראיון טלפוני.

במקביל מפתח מייקל ארביב, מדען מאוניברסיטת דרום קליפורניה, גרסה אחרת לתיאוריית המחוות. גרסה זו מבוססת על מציאת דמיון בין האופן שבו המוח האנושי מזהה שפה לבין הצורה שבה מוחותיהם של קופים מזהים מחוות.

קורבאליס אומר שהעדויות התומכות בתיאוריית המחוות מצטברות והולכות. חוקרים יודעים כעת, למשל, ששפות סימנים מורכבות לא פחות מבחינה דקדוקית משפות מדוברות. יתר על כן, השפה המדוברת ושפת הסימנים מקושרות לצד השמאלי של המוח – אותו הצד השולט ביד הדומיננטית של רוב בני האדם, יד ימין.

מבחינה אבולוציונית, טוען קורבאליס, לתיאוריית המחוות כמה יתרונות. ראשית, היא עשויה להסביר מדוע שימפנזים – הקופים הקרובים ביותר לאדם – מצליחים ללמוד צורות שונות של שפת סימנים, אך נכשלים כישלון חרוץ כאשר מדובר בחיקוי דיבור אנושי או אפילו בשליטה בקריאותיהם שלהם.

עוד הוא מציע, כי העמידה הזקופה שאימצו ההומינידים הראשונים – אבותיו דמויי הקופים של המין האנושי – לפני עד שני מיליון שנה, הקלה על התקשורת המבוססת על מחוות ידיים. הוא רמז שתיאוריית המחוות עשויה לפזר את הערפל באשר לשאלה נוספת הנוגעת לתקופה זו: מדוע בכלי האבן של בני האדם הראשונים ניכרת התפתחות מועטה בלבד במשך קרוב לשני מיליון שנה, למרות העלייה בגודל המוח.
הייתכן שהיצורים הדו-רגליים הללו היו עסוקים כל כך בפטפוטי אצבעות, שלא נותר להם זמן לפתח כלים? בשנות ה-70 אף הציע אנתרופולוג אחד שהסיבה לכך שבני אדם פיתחו כפות ידיים ללא פיגמנט – בניגוד לפרימאטים אחרים – היא כדי שסימני הידיים שלהם ייראו טוב יותר בחושך, מסביב למדורה.

אך עדיין נותרת השאלה הסבוכה, מדוע ומתי עברו משתמשים מיומנים אלה בשפת הסימנים, לשפה מדוברת. למשך זמן מה, משער קורבאליס, הם השתמשו בשילוב של השתיים. ואז, לפני כ-50 אלף שנה, חל שינוי הרה גורל: פריחה אדירה בתחומי הטכנולוגיה, ציורי המערות, ייצור טקסטיל ואפילו בניית כלי נגינה. מה הפירוש של קורבאליס להתפתחות זו? לטענתו, מכיוון שהשתחררו מעול התקשורת, היו ידי בני האדם הראשונים חופשיות סוף סוף להתחיל בעבודה האמיתית של הקמת ציוויליזציה.

אך הרעיון הנועז ביותר שלו הוא שהאבות הקדמונים של האנושות עברו ממחוות לדיבור לא משום שבמוחותיהם חלה מוטציה פתאומית – “מפץ גדול” קוגניטיווי – אלא משום שכמה מהם חשבו שמדובר ברעיון טוב. הוא קרא להתפתחות הדיבור האוטונומי “המצאה תרבותית”, בדומה לכתב, וכזו ש”ייתכן שאירעה זמן רב אחרי שכבר הוכשרה הקרקע לצמיחתה”.

ומרגע שהדיבור צבר תאוצה, הוא העניק להומו ספיינס יתרון מובהק על פני יריביו הוורבליים פחות, בהם הומו ארקטוס והניאנדרתלים, שנכחדו בהדרגה. “דיברנו אותם למוות”, אמר קורבאליס בחיוך שבע רצון.

תיאוריית המחוות היא סיפור מרתק. אך כמו תיאוריות רבות אחרות, ייתכן שמדובר בלא הרבה יותר מזה. לדברי ריצ'ארד לוונטין, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת הרווארד, השאלה מהו מקורה של השפה האנושית עשויה להיוותר ללא תשובה. “אם אין מין קרוב עם תכונה דומה, קיימת בעיית החדשנות”, הוא אמר, “ומה שאני ואת עושים כרגע, אף בונובו או שימפנזה לא יעשו לעולם”.

חומסקי הסכים. “הנושא הזה מרתק אנשים משום שמדובר בנו”, הוא אמר, “אבל אין פירוש הדבר שמדובר בשאלה מדעית. ייתכן שחשוב שנדע מנין באנו, אבל אם אין ביכולתנו לענות על השאלה באמצעים מדעיים, לא נוכל לענות עליה. מי שרוצה לספר סיפורים, שיספר סיפורים”.
ניו יורק טיימס

* * * ** * * ** *
כשהלשון התחילה להתגלגל

האם השפה האנושית התפתחה על פי כללי האבולציה
מאת ינאי עופרן

סטיוון פינקר, מהמפורסמים שבחוקרי השפה והמוח, השווה את השפה לחדק של פיל. הפער בין השפה האנושית לכל צורת תקשורת אחרת בעולם החי, כמוהו כפער שבין החדק לבין כל צורה אחרת של נחיריים. ובכל זאת, השאלה כיצד התפתח החדק במהלך האבולוציה, על 6,000 השרירים שבונים אותו, לא מציתה את דמיונם של חוקרים ופילוסופים. סביר להניח ששכלול אחד הוביל לשכלול שני, והחדק הלך והתארך עם השנים. לעומת זאת, השאלה איך התפתחה השפה מספק קרקע פוריה לדיונים מדעיים ופילוסופיים כבר כמה מאות שנים. התפתחותה של השפה מתנגשת לכאורה עם שני עקרונות יסודיים של האבולוציה. מחקר שפורסם השבוע מציע פתרון אפשרי למלכוד הזה.

הכלל הבסיסי ביותר של האבולוציה הוא “המתאים ביותר שורד”. מדי פעם בפעם יכול להיוולד באוכלוסייה פרט עם תכונה חדשה וייחודית שאותה הוא יכול להוריש לצאצאיו. התכונה הזאת תתפשט באוכלוסייה רק אם למי שנושא אותה יש יתרון משמעותי – כלומר אם היא מאפשרת להשיג יותר מזון, לנצח בקרבות, או להתרבות מהר יותר.

הכלל השני קובע שהאבולוציה אינה מתרחשת בקפיצות גדולות. שינויים קטנים והדרגתיים, שכל אחד מהם מעניק יתרון קל ביחס למצב הקודם, הולכים ומצטברים עד שבסופו של דבר נוצרים ההבדלים שבין חיידק להיפופוטם. התהליך נמשך מיליוני שנים, וכל פרט, גם זה שנושא את התכונה החדשה, דומה מאוד להוריו.

השפה נראית כסותרת את שני העקרונות האלה. אמנם ברור שהיכולת להעביר מסרים משפרת את היכולת לשרוד, אבל השפה האנושית נראית מורכבת הרבה מעבר לדרוש. קשה לטעון שהיכולת לקרוא שירה או להבין משחקי מלים היתה בעלת משקל בתחרות הקשה שהתקיימה בין אבותינו הציידים-לקטים.

קשה לא פחות היא השאלה איך התפתחה השפה. אפילו חיידקים מקיימים ביניהם תקשורת. הם מעבירים זה לזה מולקולות שמשקפות את תנאי הסביבה, ומאפשרות לכל חיידק להתאים את עצמו טוב יותר למציאות.
שלא לדבר על ריקוד הדבורה, שמדווח לחברותיה בקן על מיקום המזון, על שירת הציפורים, על תקשורת בעת חיזור, קרב, אזהרה מפני טורפים ועוד.

אבל קו ברור מפריד בין כל צורות התקשורת האלה לבין השפה האנושית – לשפה האנושית יש תחביר. בכל צורות התקשורת של בעלי חיים אחרים בטבע (למעט, ככל הנראה, דולפינים וסוגים מסוימים של קופים) כל סימן מעביר מסר אחד. רפרטואר המסרים מוגבל לרפרטואר הסימנים. בשפה האנושית, לעומת זאת, אפשר לצרף צירופים שונים וליצור מסרים חדשים. רפרטואר מסרים אינסופי מתבסס על רפרטואר סימנים לא גדול. קפיצת מדרגה כזאת, טוענים הרבה חוקרים, לא יכולה להתרחש בהדרגה; לא ייתכן מעבר הדרגתי רציף מצורת תקשורת מרובת סימנים וחסרת תחביר לצורת תקשורת מעוטת סימנים ובעלת תחביר.

ואכן, אחד מהמפורסמים שבחוקרי האבולוציה, סטיוון ג'יי גולד, טוען שהשפה לא התפתחה בתהליך של ברירה טבעית. לדבריו, מוח האדם עבר תהליך אטי של הברירה הטבעית שבו היצור החכם יותר התגלה כמתאים יותר. המוח האנושי הגיע לצורתו הסופית לפני עשרות אלפי שנים. היכולת לתכנת מחשבים, למשל, הופיעה מאוחר יותר, לא בתהליך של ברירה טבעית אלא כתוצאה של היותו של המוח האנושי מפותח כל כך. לפי גולד, גם השפה היא תוצאה של העובדה שאנחנו חכמים כל כך. השפה, הוא טוען, לא התפתחה במהלך אבולוציוני כתכונה ביולוגית נפרדת.

אולם קבוצת מתמטיקאים בראשות מרטין נואק מאוניברסיטת פרינסטון קראה השבוע תיגר על ההשקפה הזו. במאמר שפורסם בכתב העת “,”Nature הם מציעים מודל מתמטי שמוכיח לטענתם שהשפה היתה יכולה להתפתח בתהליך של ברירה טבעית.

ברור שהיכולת להעביר מסרים משפרת את יכולת השרידה. על פי המודל שמציעים נואק וחבריו, ייתכנו מצבים שבהם בני המין יכולים לשפר את השרידות שלהם אם הם מגדילים את כמות המסרים שהם יכולים להעביר ביניהם. אם השפה איננה בעלת תחביר יידרשו יותר ויותר סימנים כדי לתאר את המסרים האלה. מכיוון שמספר הקולות שאפשר להשמיע הוא מוגבל, סימנים שמייצגים מסרים שונים עלולים במצב כזה להיות דומים מאוד, מה שיגרום לתקלות ואי הבנות בתקשורת.

כמו כן, על פי חישובי החוקרים, אם רפרטואר הסימנים גדל מאוד, ייווצר מצב שבו המשתמשים בשפת הסימנים הזאת לא יספיקו בימי חייהם ללמוד חלקים נכבדים ממנה. סימנים שנועדו לציין סיטואציות נדירות ייעלמו במקרה כזה מהלקסיקון, אפילו אם הם מציינים מצבים שבהם התקשורת חשובה מאוד. על פי החישובים שהם מציגים, שפה עם תחביר פשוט מאוד יכולה להיות יעילה יותר, בנסיבות כאלה, משפת סימנים חסרת תחביר.

החישוב שלהם מתמודד לא רק עם שאלת הנסיבות האבולציוניות שהולידו את התחביר, אלא גם עם שאלת “קפיצת המדרגה”. בעוד שהמודלים המקובלים טענו שאי אפשר לעבור בהדרגה משפה לא תחבירית מפותחת לשפה תחבירית פשוטה שתהיה יעילה יותר, במודל של נואק השפה בעלת התחביר החלה את דרכה כשפה פשוטה מאוד עם שמות עצם ופעלים בלבד. זו כבר איננה קפיצת מדרגה קיצונית כל כך.

נואק ושותפיו קובעים שהחידה הגדולה נפתרה. השפה היתה יכולה להתפתח על פי הכללים האבולוציוניים המקובלים. אבל גם הם מודים שהמודל שלהם עדיין לא מסביר איך עשתה השפה הפשוטה שהם מתארים את הדרך הארוכה עד לבחינות הבגרות בלשון.
{הופיע בעיתון הארץ, 5/4/2000{

תצלום: סטיב רובין
חומסקי. “מי שרוצה לספר סיפורים על מקור השפה, שיספר
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~300416123~~~201&SiteName=hayadan